אני נוסע מברלין לפראג על נהר האלבה. המסלול ידוע, המוני. על הכידון יש לי ספר המסלול המפורסם של Bike Line – זה שעל כל הכידונים של מאות הטוררים והעלק-טוררים שאופפים אותי מכל עבר. אני אפילו לא טורח להעביר את דפים, הכל כל כך בנאלי. עדיין אפוף מברלין, קצת אפל, מלנכולי. מדהים מה שהעיר הזו עשתה לי בחמישה ימים, בלי שהספקתי בכלל לטייל בה. טוב נו, קדימה – פראג באופק!
פרק רביעי: איך שנהר מתחלף לו
הנהר רחב וחום והזרם איטי, לא מובחן. הוא מתפתל בין גבעות מדושאות, זרועות ווילות לבנבנות בתפזורת דלילה. על הגדה האחת אוטוסטרדה סואנת, בגדה שמנגד רצה המסילה ולצידה שביל האופניים המסומן, המשולט לעייפה, שטוח כמו טיילת. נהמת האוטוסטרדה שממול נכלאת בין הגבעות ומהדהדת מונוטונית על פני המים, ורעש מרטיט מתגלגל מעבר לעיקול הוואדי, מעצים והולך, עד שהופך לשאון מחריש אוזניים כשרכבת מגיחה כמשוגעת מבין העצים.
אני מכונס בעצמי, מדווש על אוטומט, רודף ת’ספינות בנהר, סופר ת’גשרים – שלושה לכל עיר: “העתיק” (אבן מפויחת), “הישן” (קשתות פלדה יפהפיות) ו”החדש” (גיאומטרי, אדריכליסטי, אולטרה מודרניסטי). יער השלטים הממתין לי בכל פנייה מציע אין ספור צימרים, מוטלים ומלונות, כולם בייק-פרנדלי כמובן, ומעבר לכל עיקול מסעדה עם חניית אופניים ענקית בחזית. בכניסה לכל עיר שלטים מאירי עיניים המצביעים על חנויות האופניים המומלצות, וביציאה ממנה יער דגלים המסמנים אתר קמפניג, או שלושה זה אחר זה. אוקיי אוקיי, הבנתי. אני על מסלול התיירות, שיט.
מה אני עושה פה? איך נקלעתי הנה?
בשביל זה אני מדווש אלף וחמש מאות קילומטר? ולמה אני סוחב גזיה כל הדרך עם יש לי כל דקה “מסעדת רוכבים” עם “תפריט אנרגיה”? איפה טעיתי?
פתאום אני מבחין בשלט שמוט ומחליד: “YACHT CLUB – CAMP GROUND” ועוצר בחריקה. משהו בי נעור, הגן המרדני שלי אומר זהו, כאן. הלילה אני בין השייטים! אני יורד מהדרך, מדשדש בבוץ בין צריפים רעועים, עוקף שילדי ספינות המונחות על צידן, ואין איש, המקום נראה עזוב. כשאני כבר חושב לוותר ולחזור מתקרב אלי איש גרום וסב זקן ומאותת לי לבוא אחריו. אנחנו נכנסים לצריף גדול אפוף עשן סיגריות ובו כמה אנשים בגופיות שמביטים בי בסקרנות. הם מראים לי את השירותים והמקלחות, מובילים אותי לחלקת דשא קטנה מעל הנהר, מישהו רץ ומביא לי שרפרף ובקבוק בירה. חצי שעה לאחר מכן, כשהאוהל כבר מוקם ואני מתארגן למקלחת, המזוקן ניגש אלי ונותן לי צרור מפתחות. אנחנו סיימנו פה הוא אומר לי, זה המפתח של השער, זה של המקלחות וזה של המועדון – תהנה!
בדד בממלכת הגרוטאות שלי ישבתי כל הערב ההוא על השרפרף, הגזיה למרגלותי והנהר מולי, והמחשבות צפו, ואז נמוגו. עודף התרגשות של הימים האחרונים, עומק החוויות שצברתי באלף חמש מאות קילומטר גדשו אותי עד לבלי הכיל ורוקנו אותי עד התחתית. אנטי קליימקס. אם עצמתי עין באותו לילה או לא זאת באמת שאלה, כי לא זכור לי. בבוקר, רגע לפני שיצאתי לדרך החלטתי פתאום לטמון את ספר המסלול – הוא אשר מוליך אותי ללב תעשיית התיירות השחוקה, המשמימה – עמוק באחד התיקים, ולתעות בדרך. שתיקח אותי הרוח לאן שתיקח. אבל לא חלפו שעתיים והכול השתנה…
נעים מאוד, צ’כיה.
הנהר הוא אותו נהר, אבל עכשיו הוא צר יותר, לא יותר מחמישים או שבעים מטר, ומימיו ירקרקים. גם השביל השתנה, והוא משובש יותר, מפותל יותר, ולעתים הופך לדרך עפר. הגבעות שמסביב גבהו והפכו להרים השולחים צוקים תלולים אל לב הנהר, והנוף כולו דרמטי יותר, כמעט קניוני. העיירה שחלפתי בה נראית קצת מוזנחת, טיח מתקלף, אשפה ברחובות. האיש בקפה הקטן שאליו נכנסתי לא מבין מילה באנגלית או בגרמנית, אבל הוא חייכן וחברותי, והניח על שולחני אספרסו קצר וחזק ללא אומר ודברים. אח, איזו הקלה! אני בצ’כיה!!
פתאום תפשתי כמה גרמניה העיקה עלי. בסדר שלה, ביעילות המופרזת, בחוסר ההומור. קפצתי משמחה מול פרצופו של הצ’כי, שסבב את הדלפק בחיוך רחב ובא ללחוץ את ידי ולהשתתף בשמחתי, ועד מהרה נשלפו הכוסיות והשנאפס תפס פיקוד… אחוות זרים תרבה שמחה!
בימים הבאים המטרה שלי הייתה אחת: לסטות מהמסלול. התמחיתי בעיקר ברכיבה בצד האחר של הנהר, זה שהמסלול הרשמי לא עובר בו. לא פעם הגעתי לדד-אנד ונאלצתי לחזור לאחור, או לעקוף מפעל ענק בדרכי עפר ולהמתין שעות עד לבוא המעבורת, ולעיתים לטפס על גבעה תלולה ולגלוש חזרה לנהר מצידה השני. כך נקלעתי לסינגל צר בתוך יער אפל בגשם שוטף, ולמסעדת פועלים מפויחת בבית חרושת ענק, בה קיבלתי ארוחה אחידה תמורת יורו אחד. נהר האלבה, שמתישהו שינה את שמו מאחורי גבי ופתאום קוראים לו “וולטבה”, הפך לאפור, וסירות התיירים התחלפו בספינות משא מעשנות, דוברות חלודות ואסדות חצי טבועות. הצ’כים חמי המזג, הישירים והקולניים היו בשבילי אוויר לנשימה, והסתדרתי איתם מצוין בלי צורך בשפה. ואולי, אולי פשוט עברתי את המשבר, את הנקודה המתה התחתונה שלאחר השיא, וגל חדש התחיל להתרומם ולזרוק אותי למעלה – אל הקליימקס הבא. פרק חדש במסע שלי החל!
פראג אהובתי
גלשתי אל פראג מההרים שמצפון והתרגשות גדולה חונקת את גרוני. העיר שנגלתה לי מעבר לרכס הייתה כל כך צבעונית, מושכת, נוצצת בכיפותיה המוזהבות, עד שהתיישבתי במסעדה קטנה בצד הדרך והשקפתי שעות על היפהפייה הקסומה בטרם אבוא אליה. התגלגלתי בעצלתיים למלון שהזמנתי מהדרך, ונכנסתי ברכיבה עם האופניים/משאית שלי ישר לתוך הלובי המפואר, על השטיח האדום, עד לדלפק. פקידת הקבלה והבל בוי כל כך התבלבלו, שרצו והביאו את השרת הראשי כדי שידאג לאופניים, וכך הפכתי לחביב הצוות וזכיתי למפתח משלי לחדר המזוודות. וזה עוד רק ההתחלה, כי בערב, כשצעדתי לתוך הפאב השכונתי שמול המלון וקיבלתי שם מרק גולאש הכי טעים בחיים שלי, עם לחם שחור מהאגדות וכוס בירה של 700cc, ומרוב התלהבות סיפרתי למלצרית ולברמנית בדיחה בעברית ונגנב להן המוח ממני, וכך הפכתי לסלב הראשי של המקום לארבעת הערבים הבאים. פראג ואני זה הדדי בנינו – כמו שאני אוהב אותה היא אוהבת אותי!
רק חמישה ימים וכל כך הרבה חוויות. פראג היא ערימה דמיונית בהיקפה של בתי ארמונות, מצודות וקתדראלות, מקושטים עד גיחוך, ולכל מבנה סיפור משלו, אגדי לא פחות, על תככים, יורשי עצר, גאוות אצילים וחכמת משרתות.
בכל בוקר בחרתי צריח לטפס עליו, בצהרים הסתובבתי בעיר וצדתי אומני רחוב שמציפים את הרחובות והם מעולים ממש. בכל ערב בחרתי לי קונצרט ממבחר של עשרות, בכנסייה עתיקה או בארמון מהאגדות, ואת הלילה סגרתי בשולחני הקבוע בפאב השכונתי שלי “אולשנקה אולה” עם המלצריות המתוקות.
והיו שני החברים שלי, המוכרים מחנות אאוטדור הנהדרת שאליה נכנסתי כמה פעמים, ולבסוף קניתי אצלם אוהל חדש בהנחה ענקית, והם גם התנדבו לטפל במשלוח האוהל הישן שלי הביתה על חשבונם. התאקלמתי בפראג כל כך טוב, שבערב האחרון הצטרפו לשולחני ב”אולשנקה אולה” פקידת הקבלה והשמש מהמלון, החברים מחנות האאוטדור שבאו במיוחד, ושני צעירים שראו שולחן שמח ובקשו להצטרף, וכמובן המלצרית והברמנית שכרכרו סביבנו כל הערב. וכל זה – תאמינו או לא – בחמישה ימים!
הרפתקה בהרים
כשלושים ק”מ דרומה מפראג החלו העליות. בנקודה זו נהר הוולטבה – עכשיו בגוון ירוק עמוק ועם זרם חזק – נכנס לקניון זקוף וצר, והכביש חותך דרומה אל ההרים. למוד ניסיון יצאתי לדרך הזו ללא ספר מסלול וללא מסלול בכלל, והסתמכתי רק על מפת ה OSM שעל הסמארטפון ועל האינטואיציה וכישורי הניווט שלי. המטרה הייתה להגיע לעיר לינץ האוסטרית שעל גדת הדנובה, דרך רכס די גבוה שבו מקורות הוולטבה, בניווט חפשי בכל דרך שאמצא, הרחק מכל מסלול תיירותי.
עשיתי חשבון שלפניי כ 550 ק”מ וקיוותי להגיע ללינץ תוך עשרה ימים. ההרים לא הפחידו אותי – הייתי בכושר מעולה ואחרי מנוחה טובה של חמישה ימים, והאופניים התגלגלו יופי. התחלתי לטפס במתינות, כשאני רוכב בכביש צר ללא שוליים ועמוס משאיות כבדות. היה גשום וקר. אחרי כמה שעות טיפוס שלא נגמר הגעתי לרמה גלילית בגובה כ-600 מטר מעל פני הים וירדתי מהכביש לדרך יער חצי סלולה כדי להימלט מהמשאיות.
כשהערב החל להסתמן, ואיתו הצורך למצוא מקום לינה, עצרתי בתחנת אוטובוס נידחת להסתתר קצת מהגשם והרוח, ומצאתי במפה אגם כמה קלומטרים ממני, ואם יש אגם, יש גם קמפינג לצידו – כך ניחשתי. ואכן, לאחר עוד כמה עליות שהוציאו לי את הנשמה, הגעתי לקמפ נחמד על גדת אגם יפהפה, ובו מסעדה נחמדה עוד יותר. בסיכום היום גיליתי שעברתי 67 ק”מ עם 1400 מטר טיפוס מצטבר! פששש, לפני חודש זה היה נראה לי דמיוני לגמרי…
ככה התחיל אחד הפרקים הקשים, היפים והמרתקים במסע שלי
כבר עתיר ניסיון ובכושר מעולה (יחסית לעצמי כמובן), ניווטתי בבטחה בין העמקים והפסגות, והתושיה שלי הגיעה לשיא במציאת לינה ואוכל במקומות נידחים, ובגילוי הדרכים המתונות בין ההרים התלולים. הדרך לא חסכה ממני שום קושי אפשרי: עליות מטורפות, בוץ, גשם, רוח, שילוט מבלבל או לא קיים. עברתי ביערות עבותים ועל פסגות מוכות רוח, חציתי כפרים מנומנמים ואין ספור נחלים וגשרונים. מידי כמה שעות הדרך הורידה אותי שוב אל הנהר ההולך וצר, הולך וגועש, ושוב לטיפוס אכזרי מצידו השני.
הגעתי לחווה נידחת וגיליתי בה מוזיאון מדהים של מכוניות עתיקות, אופנועים, כרכרות וגם אופניים, וזכיתי לסיור פרטי עם בעל הבית. ערב אחד הגעתי לקמפ קטן ונחמד והוזמנתי למסיבת ברביקיו מטורפת של שוכני הקמפ, אכלתי כמויות פסיכיות של בשר, ועם עלית מפלס השנאפס בדם נגררתי שוב לספר בדיחות קרש בעברית שאף אחד לא מבין (גם אני לא), אבל כולם נקרעו מצחוק.
גבוה בהרים, כבר קרוב למקורות הנהר, חניתי בקמפ ענק של מאות ראפטרים מקומיים, חבורות חבורות, שעולים מהנהר עם כל ציוד הקמפינג על הראפט, מדליקים מנגל ומזמינים אותי למעגל. וכך התנהלה השיחה: אני אמרתי משהו באנגלית, הילדים, שתפשו קצת אנגלית מהאינטרנט פענחו אותי לגדולים, ואז נפתחה התייעצות כללית כשכל אחד דולה מילה מירכתי מוחו, ויחד הרכיבו לי משפט תשובה. לא היה גבול לעליזות ולשנאפס באותו ערב.
ישבתי עם הקפה שלי מול הנהר, שרוחבו כאן לא יותר מ 10-15 מטר ומימיו שוצפים וצלולים, וחשבתי שהינה אני גומר את הנהר הזה. זכרתי שפגשתי אותו לראשונה סמוך לברלין, אלף קילומטר צפונה מכאן. הוא היה אז רחב ועכור, והיו בו ספינות שעשועים ענקיות במקום סירות הקנו, גרמנים חסרי הומור במקום הצ’כים העליזים, ובמקום הצריפים והבקתות – בתי מידות ומונומנטים של אדריכלות. כל כך שונה ועדיין אותו נהר. אם אשליך את בדל הסיגריה שלי אל המים, הוא יפקוד לאחור את כל תחנות המסע שלי במורד הזרם, ויבקר בברלין ביום מן הימים. קשה להאמין שאני במו אופניי שעשיתי את כל הדרך הזו, וחייתי את כל ההשתנות הזו מטר אחר מטר, וכמו שטף המים בנהר גם נפשי משתנה, מזדככת ומצטללת עם החתירה אל המקורות. הממ, חשבתי לעצמי, איך שנהר מתחלף לו.
אחר כך גמרתי את הוולטבה, וצ’כיה התחלפה לי לאוסטריה, וגלשתי יומיים בירידות משיבות נפש עד שראיתי את הדנובה, ונהר חדש, כחול כמו עיניים של בלונדה, נכנס לחיי…
בפרק הבא: על אוסטריה ואיטליה ומה שביניהן, ועל ארץ המגף שאין כמוה בעולם… אל תרדו מהאוכף!
מאת: קובי אשל
קובי אשל – רוכב שטח, מוביל טיולים ונווט, בייקפקר, טורר וסתם רוכב. קובי חובב דרכים ומפות, טיולים ומסעות, הוגה והוזה בלי בושה ואספן צלקות אובססיבי. קובי טוען שטיול בלי אלמנט של הרפתקה הוא רק אימון, וכשמעצבנים אותו הוא מאיים לעלות על האופניים, לרכוב אל האופק ולא לחזור לעולם.