חמוש באופניים – על דרך הפמיר
לא יודע איפה בדיוק שמעתי “קירגיזסטן” ו”pamir highway” וזה נתקע לי במוח. אולי שמעתי את זה מהטוררים בגרמניה. זה לקח חצי שנה עד שהבנתי שמסע חדש החל ואני בעיצומן של ההכנות בעצם, ואנחנו עכשיו מאחורי הקלעים, בשלב בניית התפאורה, תיקונים של הרגע האחרון בתסריט וחזרות ראשונות, של סרט מסתורי, שלא רק שסופו לא ידוע, גם ההתחלה לוטה בערפל. ויש גם תאריך לפתיחת מסך: טיסה לבישקק ב- 16/6/15.
ראיתי תמונות באינטרנט ונגנבתי, קראתי בלוגים ונבהלתי, אין ספק, זה גדול עלי בכמה מידות. זה גבהים שאין באירופה, זה מרחקים של שממה מדברית בגבהים של 3000-4000 מטר בלי יישוב קבע, עם פאסים של 4000-4500. אני מתחצף פה וקופץ מהעממי ישר לדוקטורט בבאני-הופ היסטרי מעל התיכון, ומיליון קשיים, עיכובים, הפחדות וסתם טרדות מנסים להפיל אותי. ענייני בריאות, ענייני וויזות, גם לא רכבתי הרבה בחודשים האחרונים ואני נזקק למשאף שלי יותר. אבל עזבו, לא ניכנס לזה – זה אולי יופיע ב ‘מייקינג-אוף’ לאחר שהמסך ירד.
מאת: קובי אשל
הכתבות בסדרה:
- מסע אופניים בדרך הפמיר (1) – מסע הרפתקני במדינות הסטאן
- מסע אופניים בדרך הפמיר (2): ת”א-בישקק
- מסע אופניים בדרך הפמיר (3) – בישקק איתך במאבקך הצודק
- מסע אופניים בדרך הפמיר (4) – הדרך לסון קול
- מסע אופניים בדרך הפמיר (5) – האם זהו גן עדן?
- מסע אופניים בדרך הפמיר (6) – הירידה אל המישור
ולא שלא חיפשתי אלטרנטיבות: אולי קצה אחר של אירופה? ספרד/פורטוגל? אוסטרליה? לא עזר כלום. נתקע במוח. ועדיין לא בטוח שבכלל יצא מזה משהו, אבל בואו נפתח סיפור בכל זאת, שאם במקרה כן יצא, שלא נפסיד את התחלת הסרט. סבבה?
אה, כן. בייקפאנל תפס אותי בגרון ולא הצלחתי להשתחרר ממנו, אז זה יהיה בבייקפאנל. אבל אותי זה לא מעניין, אני כותב את היומן האינטימי שלי ומספר לכמה חברים שלי, אלי, שלומי, שאולי, גיגיל, ניר, נחמיאס ועוד כמה מה קורה איתי. זהו.
דרך הפמיר היא המסלול האדום מדושנבה בטג’יקיסטן ועד אוש בקירגיזסטן. על המסלולים השחור והחום ויתרתי כי לא הצלחתי להשיג וויזת מטייל חופשי לאוזבקיסטן, ובגלל זמינות ונוחות טיסות אני אתחיל בבישקק (המסלול הכחול) ואסיים בדושנבה, הפוך מהכיוון המקובל. כמשחק מקדים אצא מבישקק מזרחה אל האגם הגדול שאתם רואים בפינת המפה, שקוראים לו איסיק קול והוא האגם האלפיני השני בגודלו בעולם, שהדרך אליו כנראה פחות תלולה (חלק מהדרך מסומן אדום). זה משהו כמו 2500-3000 קילומטר, ויהיו לי חודשיים לעשות את זה.
20/5/15 – חזרה כללית ראשונה עם ציוד מלא
תוך כדי דיווש חשבתי שזה לא באמת מדמה את המסע, האימון הזה. אמנם אני סוחב את כל הציוד המכשירים והכל וקשה לי מוות, אבל אני פה בארץ שלי, מכיר כל פינה, כולם מדברים עברית ואני במרחק שעה ברכבת מהבית. גם לא ראיתי שום דבר מיוחד במקומות שאני חולף בהם – צ’ק פוסט, חומוס בעכו, נהריה. משהו חייב להידלק, חשבתי לעצמי, אחרת אני לא סוחב את המסע הזה. זו כנראה הפתיחות שלי שעוד לא נפתחה.
אח, מדינת אכזיב, זיכרונות מתוקים מימים אחרים, אי קטנטן של שפיות. קיבלתי טרסה קטנה ומקסימה, הכי קרובה לים. רינה אביבי, אשתו של אלי אביבי – בעצמה אגזמפלר מעידן אחר – שמנהלת את המקום אמרה שיש פה גם איזו תיירת. כשהקמתי את האוהל ראיתי את התיירת חולפת ומנפנפת שלום, נפנפתי שלום-שלום חזרה. אחר כך בדרך לשירותים ראיתי חדרון קטן וציורי בפינת החורבה וחשבתי שאולי פה היא גרה. החלפנו כמה מילות נימוס, הרבה חיוכים. יותר מאוחר היא מצאה איזה תירוץ ובאה לקשקש, הזמנתי אותה לשבת ונתתי לבנזינייה לדבר. לא ספרנו עד שלוש וכבר נגמר היין ונהיה 2 בלילה. קוראים לה סוזנה, היא מתוקה ביותר, והיא טסה מחר הביתה לברלין. נדמה לי שבאיזה רגע קטן וחולף במשך הערב, חשבנו, כל אחד לעצמו, לשנות תכניות כאן ועכשיו.
(הפלש מסנוור אותה)
21/5/15
בבוקר ירדתי לים ובהיתי קצת אל האופק, התקפלתי במהירות ויצאתי לדרך, לא לפני שנפרדתי מסוזנה בחיבוקים, וחיבקתי גם את רינה אביבי לאות תודה. אין ספק, הכל כבר דלוק – המסע החדש שלי התחיל!
מההתלהבות בחרתי במסלול התלול ביותר – כביש הצפון, והתנפלתי על העליות כמו פנתר. טיפסתי עד סאסא, יותר מאלף מטר טיפוס, עם כל ה 40 קילו. המשכתי דרך חורפיש חזרה למעלות תרשיחא, עוד איזה 700 מצטברים, שם עצרתי במסעדה. הערב ירד, ולא חשבתי בכלל איפה אני משתכן בלילה. כבר בחושך מצאתי איזו חורשה קטנה ליד כברי, הקמתי את האוהל והתפניתי לקבל מסוזנה שרשרת של מיילים. לא התאפקה. כל הלילה באו תנים, רחרחו וייללו, אבל אני חשבתי על pamir highway (שהיא בכלל דרך עפר), שחוצה את הרי הפמיר בטג’יקיסטן ורכס טיאן-שיין בקירגיסטן, שבעוד שלושה שבועות אני מציב את הגלגל הקדמי שלי על המטר הראשון שלה. אללה-יוסטור-אלוהים-גדול-עם-ישראל-חי.
22/5
על הבוקר לקחתי איזה חתיכת סינגל ביער כברי, סתם בשביל לראות שזה אפשרי. אפשרי, אבל צריך קצת שינויים במערך התיקים כדי לאזן משקלים. ירדתי לנהריה ישר לים, לבהות אל האופק עד שתבוא הרכבת. בכלל, אני בוהה אל האופק הרבה לקראת המסע הזה. מה יש שם, באופק?
להגיד שאני לא מפחד? מת מפחד, אבל פתגם סיני עתיק אומר שמי שאין בו פחד הוא נכה, ודווקא מי שפוחד ומתגבר על הפחד שלו הוא הגיבור. אז אני גיבור? פחחחח. טרומפלדור היה גיבור, זה כן.
מאת: קובי אשל
קובי אשל – רוכב שטח, מוביל טיולים ונווט, בייקפקר, טורר וסתם רוכב. קובי חובב דרכים ומפות, טיולים ומסעות, הוגה והוזה בלי בושה ואספן צלקות אובססיבי. קובי טוען שטיול בלי אלמנט של הרפתקה הוא רק אימון, וכשמעצבנים אותו הוא מאיים לעלות על האופניים, לרכוב אל האופק ולא לחזור לעולם.
בטוח תרצו להכיר את מגזין הטיולים והאאוטדור שלנו:
