“לא יכול להוריד ממך את העיניים” כתב מאיר אריאל בשיר לאשתו. “תתכופפי, תתכופפי, אני חייב לראות” אני אומר למקבילתהּ כשאנחנו במכונית באיזור מודיעין.
צילומים: יותם ואוריאל
כתב: יותם קאופמן
ישנם מראות שתופסים את העין במובן המילולי. שאתה לא יכול להתיק את מבטך מהם, ומחפש אחריהם כשאתה בסביבה. כזה הוא הר חרשה. בפעם הראשונה שראיתי אותו, היינו קרובים מאד אליו. יוצאים מהיישוב טלמון. “ס’תכל למעלה איפה שהאוטובוס” אמרתי לברדה, הדוס שבחבורה. “חייבים לעלות לשם” המשכתי בלהט. “מתישהו…” הוספתי כשהתפכחתי ונזכרתי שלא נוכל לטפס על כל הר שנראה בדרך. הר חרשה הוא כמו הז’לוב של הכתה – זה שעומד מאחור בתמונה הקבוצתית כדי לא להסתיר את האחרים. פועל יוצא הוא שזה אחד מהמקומות האהובים על תועמלני יו”ש לקחת לשם עיתונאים ולהראות להם כמה קל לירוק משם, ושתל-אביב תחשוב שזה גשם. מגוש-דן, הר חרשה ייראה כמו עוד אחת מהגבעות הרחוקות האלה, חלק מהבליל האפור שמשקיף על החוף. מקרוב יותר, נגיד מאיזור לטרון, ניתן לראות את ההר בבירור – ממש מעל לבניין המשטרה הבריטית לבאים מנחשון. מכביש 443 בין צומת מכבים לצומת שילת ההר קרוב אף יותר. מביטים לכיוון צפון-מזרח ואי אפשר לטעות. בלילה אלו האורות הגבוהים ביותר שתראו בכיוון הזה – מעגל של כתום שמזוהה מייד כהיקפה של נקודת התיישבות יהודית. אם תזדמנו פעם להר עיבל שבשכם, או להר ארטיס שבבית-אל, לא תפספסו את חרשה על האנטנה ומגדל המים שבה (פרטים בהמשך).
בכתבה הקודמת, עמדנו כשמולנו היישוב דולב. כתבתי אז שהרעיון לרכב לשם עלה לי מעיון תמים בפמפלט שמחולק בבית-כנסת אבל שיטוט בארכיון אימיילים הבהיר לי שזו רק חלק מהאמת. תושב דולב שהכיר אותי מהמרשתת ביקש להצטרף לרכיבות שלנו, בלי קשר למסלול זה או אחר. אז התמונה בעלון התיישבה על תא אפור שהשם “דולב” כבר היה לו מוכר. באותו אופן, שוקי שקד יוצר “מאמיקייר” שלח לי קישור למסלול שרוכב אחר שהוא פגש במקרה נסע בו עם מכונית. שתי התשדורות הללו הולידו את המסלול שמתואר כאן ובכתבה הקודמת. מפות של המסלול הכולל (משוהם לשוהם) כמו גם פירוט לגבי היום תמצאו במקבץ התמונות הבא. בכתבה הראשונה תואר המסלול מ-C ל-D, עכשיו מ-D ל-G אבל זה לא מסלול ישיר:
התחנה הבאה: טלמון. כשבאים מדולב פונים ימינה בצומת הפרסה כשהכרמים מימיננו, אנו כעת רשמית בכביש 450 שמחבר בין הכבישים 463 ו-465, ומגיע עד חלמיש. החלק הדרומי של הכביש מגיע מצומת הפרסה ועד למפגש עם כביש 443 באופן תיאורטי, אבל אנחנו עדיין באוסלו. אז פונים לכיוון טלמון: השיפוע מתרומם בבת-אחת לאחוז דו-ספרתי כמעט – רצוף עד לשער היישוב טלמון. בתחילת העלייה, אפשר להביט במכוניות שמתאמצות לעלות בחלק העליון שלה ולהזיל ריר או פשוט לצרוח. כואב ברגליים עכשיו, ויכאב גם אחר-כך. לפני שמגיעים לשער של טלמון, מתחבר כביש (חסום) מצד שמאל שבא מהכפרים ראס כרכר וגא’ניה אותם הזכרתי בכתבה הקודמת. לפני שנכנסים לטלמון, רצוי לדעת שהשם הרשמי של היישוב כולל כמה שכונות שמבחינת המתיישבים כל אחת היא יישוב בפני עצמו: טלמון, נריה, חורש-ירון וזית-רענן מכאן המונח השגור “טלמונים”. כשנכנסים לטלמון, לא פונים לתוך רחובות היישוב אלא ממשיכים בכיוון כללי ימינה בכביש שעובר מחוצה לו, וחוצץ בין טלמון המקורית משמאל לבין “נווה טלמון” מימין. מצומת הפרסה עד לטלמון מטפסים 2 ק”מ בשיפוע 8%, עם שדרה עצבנית מעל 10%.
כשנגמר הרצף היישובי הזה, אנו מוצאים את עצמנו בכביש מפותל שעובר בתוך חורש גלילי. מכאן ראיתי את האוטובוס מטפס לעבר חרשה, שנמצאת בגובה כפול מזה שטיפסנו רק הרגע. קטע הכביש מטלמון עד הכניסה לטיפוס לחרשה הוא נינוח, זמן טוב לצבור קצת כוח. תוך כשני קילומטרים, מגיעים לפנייה ימינה שעולה לחרשה. היישוב הוקם בדחיפתו של אריאל שרון בימיו הטובים. כאשר סייר באיזור טלמון וראה שהגבעה טובה בשביל להציב עליה בריכת מים, פנה למתיישבים ואמר: “על בריכת המים תציבו שומר. השומר יחוש בוודאי בבדידות. הוא יתחתן ותהיה לו משפחה. הילדים צריכים חברה. יבואו משפחות נוספות. אחר כך יהיה מניין. המניין צריך בית כנסת. הנשים צריכות מקווה. הילדים צריכים גן ופינות נוי. כך נהפוך את מצפה חרשה ליישוב.” לא מאמינים? תקראוב”הארץ”.
הפנייה לעלייה משולטת כפנייה לחורש-ירון, ונמצאת בין טלמון לנריה במקום בו שוכן בסיס צבאי. הגבעה אכן גבוהה. 770 מטר מעל לים, ולא – אין שם בית חב”ד. אבל יש “בד בבד” – בית קפה בתחילת העלייה שפתוח בימי שישי. אבל קודם תטפסו. אורך הטיפוס מהכביש לפסגה הוא 2.1 ק”מ, שיפוע 9%. אבל המספר הזה מרמה משום שהכביש עובר באוכף בין שכונת חורש-ירון לבין חרשה. כך יוצא שאתם נעים בין סדרה של 3 קירות עם שיפועים שמגיעים ל-20% ובין מישורים וירידות קצרות ביניהם – וכל זה לפני הקיר האחרון 150מ’ ששיפועו הממוצע 20% עם נקודת TOP של 25%. אחריו המשך טיפוס עד ליישוב עצמו.
האותיות הקטנות: בכביש שיורד מחלמיש לכיוון בית-אריה יש מספר מעיינות שמהווים מוקד סכסוך בין הערבים מנבי-סאלח ועוזריהם לבין יהודים מחלמיש. אי-לכך בכל יום שישי בצהרים יש במקום הפגנות שמפוזרות ע”י הצבא בגאז מדמיע, והיו שם גם הרוגים מבין הערבים. התזמון של ההפגנה מדוייק – הכל מאורגן למופת. איזור ההפגנה (כאשר יש כזו) הוא שטח צבאי סגור, אבל הכביש פתוח לתנועה – זו בעצם מטרתם של החיילים במקום. אדון בנושא ביתר הרחבה בכתבה אחרת, אך ראיתי מקום לציין זאת משום שכבר הזכרתי את חלמיש. אנו לא רוכבים בוואקום.