2015 מביאה איתה שתי בשורות עיקריות בתעשייה – האחת היא האופניים החשמליים לרכיבה בשטח והשניה היא ה-Fatbike. ה-Fatbike החדש-ישן הוא אחד הטרנדים המרעננים של השנים האחרונות, שמתחיל לקבל מקום של כבוד בעולם, והשנה כל חברה שמכבדת את עצמה דאגה להעמיד דגם, או אפילו מספר דגמים, של אופניים שמנמנים.
קבלו מ BIKEPANEL שתי כתבות ברצף – היום החלק הראשון ומחר החלק השני על הטרנד החדש, אבל קודם כל – הסרטון המעולה הוכן על ידי מקס צ’פארק לכבוד הכתבה. תודה מקס!
העשרים ושש לא מת… הוא רק השמין!
רכיבת אופני הרים היא ספורט חדש יחסית שממשיך להמציא את עצמו כל פעם מחדש. הטכנולוגיה המתפתחת מזינה את השוק בחידושים מהפכניים, בסטנדרטים שמתעדכנים ללא הרף ובפתרונות מגוונים שמציעים לנו עניין מתמיד והנאה מהשפע שיש לענף להציע. כל שנה אנחנו מתבשרים שהטרנד הלוהט של השנה שעברה הוא כבר פאסה ושאנחנו חייבים לעבור ל”דבר הבא” או אפילו ל”דבר האמיתי”, וחשוב לזכור שזו קודם כל תעשייה שמגלגלת המון כסף, ושלא כל החידושים באמת ישנו לנו מקצה לקצה את חוויית הרכיבה. מדי פעם יש חידוש אמיתי, כזה שלוקח אותנו לחוויה חדשה באמת. את נושא גודל הגלגל טחנו עד עפר וכנראה שעוד יטחנו לנו לא מעט, אבל הפעם אני רוצה לדבר פחות על הגודל, ויותר על הרוחב…
מה זה Fatbike?
ה-fatbike הם בעצם אופני הרים עם צמיגים רחבים מאוד, שבשילוב של לחץ אויר נמוך במיוחד מאפשרים אחיזה בתנאי שטח שנוטים לאתגר צמיגי שטח רגילים. השימושים הקלאסיים לגלגלים האלה הם רכיבה בשלג ובחול, תנאי קרקע שמחייבים שטח מגע רחב כדי להתקדם (אנחנו גילינו שגם לדרדרת המקומית ה-fatbike נותנים מענה מפתיע ביותר, אבל על כך בהמשך).
קצת היסטוריה
כמו בהיסטוריה של אופני ההרים, גם כאן לא בדיוק ברור איפה הכל התחיל ומי היה הראשון שהמציא את ה-fatbike. בגדול בחצי השני של האייטיז, התחילו רוכבים בשתי מדינות בארה”ב – ניו מקסיקו המדברית בדרום מערב ואלסקה הקרה והצפונית – לרכוב בשלג ובחול. אלה, כידוע, לא בדיוק התנאים האידאליים לרכיבת אופני הרים.
ב-1987 השתתפו מספר רוכבים בתחרויות אופני הרים באלסקה על מסלול מסורתי של מזחלות שלג באורך של 200 מייל, ה-Iditabike. התחרות הפכה למסורת ועם השנים הבינו החבר’ה שחייבים לשפר את הציוד כדי שיתאים למשימה. אז מה הם עשו? לקחו שני חישוקים רגילים וריתכו אותם אחד לשני, בנו אותם על נאבה אחת והרכיבו עליהם שני צמיגים הצמודים זה לזה!
בהמשך נעשו עוד נסיונות של חיבור שלושה גלגלים (six pack) ושגעונות נוספים, עד ש-Simon Rakower התחיל לייצר את חישוקי ה-Snowcat ברוחב 44 מ”מ, שבמשך שנים היוו ציוד חורף פופולארי בקרב תושבי אלסקה, שהרכיבו אותם על אופניים סטנדרטיים.
בערך באותו הזמן Ray Molina מניו מקסיקו פיתח חישוקים ברוחב 82 מ”מ עם צמיגים תואמים ברוחב 3.5 אינץ’, שהתאימו לרכיבות בדיונות ובנתיבי נחלי האכזב המדבריים (דשדש בעברית תקנית).
באותה התקופה התחילו מירוצי הסיבולת בצורת BikePacking לצבור תאוצה, וכבר בשנות ה-90 רוכבים התחרו באלסקה בתחרויות של 1000 מייל ב-15 ימים עם צמיגים ברוחב 3 אינץ’. עד אמצע העשור הקודם, אופניים יעודיים לצמיגים השמנים ניתן היה להשיג רק ע”י הזמנה מבונה שלדות קאסטום.
ב-2005 החבר’ה של Surly יצרו את ה-Pugsley, שהוא הדגם הסדרתי הראשון עם צמיגים שמנמנים. לאט לאט התחילו מספר חברות לייצר חלקים מיוחדים לטובת העניין, ועוד ועוד מותגים קטנים התחילו לייצר fatbikes. האופניים נתנו מענה מעולה לרוכבים הגרים בסמוך לדיונות חול, ליד הים, או באמצע המדבר, ולשאר הרוכבים, שהיו מורגלים בימים מושלגים לרדת למחסן וללטף את אופניהם בתקווה שהשמש תחזור, הם איפשרו לשוב ולדווש בכיף גם בימי החורף (חורף אמיתי כמובן, לא כמו שלנו).
איך זה מרגיש בשטח?
בדקות הראשונות ה-fatbike משרה תחושה משונה ביותר – כאילו שהגלגל מתעצל לפנות ומתעקש להצמד לקרקע. אתה נדרש להיות החלטי ולהקדיש לזה יותר תשומת לב. זה נעשה מוזר עוד יותר כשהדרך מקבלת זוית צד, למשל ברכיבה על כביש לא שטוח, או סלע חלק במדרון – off camber.
התחושה היא של מעין ג’יירו. “היגוי עצל ומוזר”, זו הבעיה העיקרית שמתלוננים עליה אנשים שרוכבים פעם ראשונה על fatbike על משטח קשיח (בעיקר כביש). והם אכן צודקים – אבל צריך לזכור שאלה אופני הרים, והם מיועדים לרכיבה בשטח ולא על הכביש. בשטח התופעה הזאת הרבה פחות מורגשת, מתרגלים מאוד מהר להיגוי המיוחד, ולומדים לפנות בצורה החלטית וזורמת שמתאימה לפורמט.
דבר נוסף שמייחד את ה-fatbike הוא הציר המרכזי המוגדל ברוחב של 100 מ”מ (לעומת ה-73 מ”מ הסטנדרטי). ה-Q Factor הרחב מייצר לנו תחושה מעט שונה מהרגיל – הבדל קטן אך מורגש, ולטעמי האישי ממש לא מפריע. הסיבה לציר הרחב היא פשוט הצורך לבנות משולש אחורי שיתאים לגלגל שמן.
עוד בעניין התחושות החדשות – יש מעין בובינג קטן שנוצר כתוצאה מהנפח הגדול של הצמיגים והלחץ הנמוך שלהם, אבל עוד נחזור לזה בהמשך.
במבט מן הצד האופניים נראים מאוד מגושמים ומסורבלים מדי לשליטה ולייצור מהירות, אבל זהו רושם ראשוני מטעה מאוד. אם יש לכם מיומנות רכיבה על אופניים ברמה בינונית ומעלה, תופתעו לגלות עד כמה המכונה הזו מהירה ויעילה. זה לא משהו שאפשר להשוות לצמיגים סטנדרטיים מבחינת התנגדות לגלגול, אך זה בהחלט מספיק מהיר כדי לרכב עם חבר’ה שרוכבים עם אופניים סטנדרטיים, מבלי לפגום בהנאה.
אחיזה חסרת פשרות
החוויה המשמעותית ביותר שחוווים עם ה-fatbike היא האחיזה חסרת הפשרות, כמעט בכל תוואי שטח. נכון שאין פה לא שלג, אבל חול יש דווקא ובמיוחד – המון דרדרת…
הופתעתי מאוד מהיכולת של הגלגלים השמנים לעבור מכשולים מדורדרים במהירות ויעילות ראויה לציון. מקומות במסלולים הביתיים שלי (בסינגלים של יער עופר והר חורשן) שלא הצלחתי לטפס עם ה-29 הפרטיים שלי, כי הם איבדו אחיזה, הגלגלים השמנים דרסו ואחזו בלי בעיות.
ועוד בעניין אחיזה – חלק מהכיף הוא גם היכולת להשאר יציב גם במהירויות נמוכות מאוד בגלל המדרס הרחב של הצמיג בקרקע, ובעליות וירידות טכניות זה יתרון של ממש. כל עוד משתמשים בלחץ אויר מתאים, האחיזה של ה-fatbike היא חלומו הרטוב של כל רוכב.
על שלג לא יצא לי לרכב איתם ואני מקווה שזה יקרה בחורף הבא, אבל על חול – אחד מהייעודים העיקריים של הצמיג הרחב – בהחלט כן. צריך לדעת שזה לא הוקוס פוקוס והחול הרך לא מגיב כמו אספלט כשהוא פוגש את הצמיג הרחב, אבל באמת אפשר לרכב איתם על החול, בניגוד לאופני הרים רגילים. רכיבה על שפת הים, על סלעי הכורכר ועל הדיונות שמסביב היא חתיכת חוויה מיוחדת וכיפית. הרכיבה על החול מחייבת עוד הורדה של אויר מהצמיגים עד ל-5 PSI.
לגבי שיכוך – יש לנו איזה אינץ’ או שניים בצמיג שמרככים לנו את “פינוקי” הדרך. התחושה היא שרוכבים על אופני שיכוך מלא קצרצרי מהלך, משהו שמזכיר במעט את הסופט טייל של KHS למי שזוכר. זהו מעין שילוב מוזר וקסום של שיכוך מלא וריג’יד, פשוט להנות מכל העולמות!
מעניין למה רק עכשיו העולם נזכר להידלק על הקונספט הזה, שקיים כבר כמה עשרות שנים, אבל בכל מקרה זאת מגמה מבורכת בעיני. בדרך כלל חברות גדולות לא ממהרות להכנס לטרנד חדש, אבל כשיצרנים כמו ספשלייזד וטרק התחילו כבר ב-2014 לייצר דגמים של fatbike אפשר כבר לומר שהגלגלים הגדולים פה כדי להישאר.
להמשך הכתבה:
הכל על שגעת ה-Fatbike שכובשת את העולם – חלק ב’ \ עמרי זרח
צילם: מקס צ’פרק, צ’רלי קלי
כתב: עמרי זרח