איך נכנסתי ל Bikepacking
מזה מספר שנים שדבק בי חיידק הבייקפאקינג. זה התחיל אי שם בכתבה שראיתי במקרה בערוץ 2 אם אני זוכר נכון, ובה דיברו על בחור ישראלי (זוהר קנטור) שיצא להתחרות בתחרות האופניים הקשה בעולם הלא היא הטור דיווייד על שם ה- Continental Divide שחוצה את ארצות הברית לאורך הרי הרוקי’ס. שטח תמיד הדליק אותי. ועל אופניים אני מתחרה מגיל 12. החלטתי שאת הטיול המקובל אחרי צבא, באיחור קל של 7-8 שנים, אני אעשה בסגנון בייקפאקינג.
לא עבר זמן רב מעת חזרתי ארצה ועד ששמעתי שזוהר קנטור, עזרא שהרבני, לימור שני ואילן טבת ישמו את הקונספט של הטור דיוויד שכל כך אהבתי והביאה אותו אל ארץ הקודש. The Holy Land Challenge הם קראו לאתגר. קדושה או לא, דבר אחד בטוח – הם יגרמו למתמודדים בתחרות להרגיש כמו קדושים מעונים.
מאת: עמרי בן יעיש
על מנת לעמוד בסטנדרטיים בינלאומיים, היה על ההוגים של ה-HLC לגרום למתמודדים לטפס כמה שיותר מטרים ביום, לרכוב בדרכים לא דרכים, לחצות סבכי צמחיה בלתי ניתנים לחציה, לצבור שני טון בוץ, לאסוף כמה שיותר קוצים ברגליהם הלא מגולחות ולישון כמה שפחות. כל זאת תחת שמירה על מצב רוח מרומם וחיוך של אדיוט.
כמובן שמייד התחברתי לקונספט וקפצתי על הרכבת למג’דל שאמס – נקודת ההתחלה של ה-HLC. בשנה הראשונה, צעיר הרוכבים וחסר ניסיון בתחרויות מסוג זה, זינקתי כמו שאני מזנק לכל תחרות XC – הכי מהר שאני יכול על מנת להיכנס לסינגל ראשון…נו….צעיר וחסר ניסיון…
עמרי בן יעיש מדגמן בוץ ביער יתיר
ביום השלישי לתחרות התעוררתי עם ברכיים נעולות…הצלחתי לכופף אותן קצת בעזרת הידיים, לעלות על האופניים ולהגיע כמעט עד נתניה. הישג מרשים לכל הדעות.
ב-HLC השני כבר הגעתי מנוסה יותר
הבנתי שאסור לי לפתוח מהר מדיי. הורדתי קצב, הקשבתי קצת יותר לגוף והתמקמתי לי במקום הרביעי אחרי אינגו הגרמני, ניב עמוס וכמובן – לאל הצוענייה שהראתה לכולנו נחישות מהי. נפתחו פערים גדולים ביחס לקבוצה מאחור ואני הייתי מרוצה. עד שהגיע הגשם והזכיר לכולנו שבארץ הקודש, הבוץ לא מנומס כמו באירופה וכל חלקו הצפוני של המסלול הפך בין רגע ללא רכיב.
אופיר שביט ואני מתקרבים לחומוס של צומת גולני
דילגנו דרומה, אבל לזנק שוב אחרי שצברתי פער גדול על המתחרים מאחוריי היה בעכרי (למען הסדר הטוב נודה שגם המתחרים לפני פתחו עלי פערים לא קטנים). הרגשתי שאני חייב לחזור ולפתוח את הפער מהחלק הצפוני. וככה מצאתי את עצמי שוב מגזים עם הקצב בקטע רכיבה של יום שלם על כביש 90 המוצף, נלחם מול הרוח ומסיים את היום שוב עם ברכיים כואבות. יומיים לאחר מכן נאלצתי לפרוש מפאת הכאבים.
2016 היא השנה השלישית שאני מנסה: עם ציוד פשוט יותר
למוד ניסיון, חבול, מוכה, ועם פציעות משנים קודמות, כלל לא חשבתי לצאת לאתגר פעם שלישית. בטח לא עם הכושר הירוד וללא כל הכנה מנטלית. טוב…אז רק עד ירושלים. השנה הגעתי ל-HLC עם ציפויות נמוכות מאי-פעם. בטח לא עם כוונה לסיים באילת.
מרגע שהחלטתי שאני יוצא ל-HLC, אפילו שהצהרתי על חצי, מתחיל שלב ההכנות הקדחתני. איזה זוג אופניים לבחור, אילו תיקים וכו’.
כלקח משנים קודמות החלטתי לנסות ולפשט כל רכיב אפשרי באופניים. כך למשל בחרתי בשלדת זנב קשיח מהדור הישן – מהסוג שלא מכיל שום סטנדרטים חדשים, לטובת זמינות חלקי חילוף בחנויות שנמצאות על הדרך. הברקסים ההידראולים הנעימים למגע שבוכנתם נפרצה בשנה שעברה הוחלפו לברקסים מכניים מחוספסים שסיפקו כוח בלימה סביר לטובת אמינות מוגברת. צמיגי המקסיס אייקון התחרותיים ברוחב 2.2 הוגדלו בשקל תשעים לרוחב 2.35 אינצ’ים לטובת עוד קצת רכות בישבן ופיזור נכון יותר של המשקל העודף כתוצאה מהציוד וכמויות המים. את חבילת הנוחות השלים כיסא עור של ברוקס ששודך למוט כיסא רך מאוד מטיטניום.
קלירנס לבוץ הוגדל ע”י ויתור על המעביר הקדמי ובחירה במערכת הילוכים “טרנדית” של 1X10, כאשר היחס הקל ביותר עמד על 32X40 והתגלה כלא מספק. בהמשך הדרך נוספה פלטה קטנה של 24 שיניים (עדיין ללא מעביר קדמי). בנוסף, כיוון שאני לא אוהב לשאת תיק גב, זוודו האופניים בכמה שיותר מתקנים לבקבוקי מים. יכולת נשיאת המים עלתה לחמישה ליטרים על השלדה ובתיקים חיכתה לשעת כושר שלא הגיעה עוד שקית של שורש בנפח 3 ליטר.
התיקים שליוו אותי במסע הנ”ל היו מיקס של תיקים מאוד מוצלחים מיצרנים שונים. Apidura ו Porcelain Rocket שעשו עבודה מצוינת ועליהם תגיע כתבה נפרדת בהמשך.
יוצאים לדרך:
באופן רשמי נרשמתי ל-HLC ערב לפני ההתכנסות במג’דל שאמס. כל כך לא הייתי בשל עם ההחלטה לצאת לאתגר שדחיתי את הרישום כמיטב יכולתי. ישנה אמרה בקרב ותיקי השבט שרק אלו שחדורי מטרה להגיע לאילת יגיעו לאילת. אני לא הייתי שם… מה גם שבדומה לשנים קודמות, צפיתי שהברכיים יתחילו להתעורר אי שם ביום החמישי או השישי ואני אמצא את עצמי נאלץ לפרוש (שוב..).
ערב ההתכנסות במג’דל שאמס, ההתרגשות גדולה. שלושים ושלושה זוגות אופניים מזוודים היטב למסע. כולם מחליפים רשמים על הציוד, על האופניים, על עזרי הניווט, ציוד השינה, המשקלים וכו’ וכו’ וכו’. לשם שינוי – על ארוחת הערב המסורתית והמצוינת אצל מונה ויתרתי. לא כאות מחאה, אלא על מנת להתכנס קצת בתוך עצמי רגע לפני האתגר הגדול.
ירון וג’ימה מארגן לנו חימום נוסח המדבר. ברקע שיטפון בנחל צין
בוקר הזינוק. כולם ישובים לארוחת הבוקר במלון נרקיס. ממלאים כיסיהם בכריכים וכל הבא ליד. היום הראשון לתחרות, על אף שהוא רווי בנקודות מים של שביל הגולן, כמעט ולא מכיל נקודות הצטיידות לאוכל שלא דורשות סטייה מהמסלול.לכן, מבחינתי נדרש להצטייד לפחות עד רמות או אולי אפילו עד מחניים.
בשבע בבוקר מזנקים.
אני מאוד זהיר הפעם. יודע שאין שום משמעות לפתיחה מהירה. שומר על הגוף. רק מגלגל רגליים ותופס את מקומי במרכז או אולי אפילו לקראת סוף הדבוקה שלאט לאט מתפזרת. לרגע קט מתפתה להתחיל לרדוף אחרי חברי לאתגר, אך נזכר בהשלכות ומוותר. כבר ביום הראשון חנוך רדליך פותח פער משמעותי ומצמצם מאוד את סיכויי הרוכבים האחרים לסגור עליו. אחריו קלאוס הגרמני.
הטמפרטורות מטפסות ובשלב מסוים ה-GPS מראה מעל 40 מעלות. הגוף שלי לא מצליח לעכל את האוכל שאני דוחף לו כמעט בכוח. ואני פשוט מפסיק לאכול. סוחב תחושת בחילה על גבול ההקאה. אני מרגיש חלש מאוד. אין לי ברירה ובקצה העליון של מעלה גמלא אני נשכב על הכביש למשך חצי שעה. נותן לגוף לנוח מעט, לטמפרטורות לרדת ולתחושת הבחילה לחלוף.
המנוחה מחזירה אותי חזרה על האוכף רענן ואני ממשיך לדחוף יחד עם אופיר שביט עד לחציית הנחל אחרי רמות מבלי לוותר על פסטה במסעדה. כ-180 ק”מ ליום הראשון.
אזור בית קמה. רגע לפני הבוץ – עדיין רכיב
בשנים קודמות מצאתי עצמי במרבית הזמן רוכב לבד, ישן לבד ובאופן כללי פגשתי את שאר המתמודדים בעיקר סביב מוקדי האוכל. השנה, כיוון שמראש הכרחתי את עצמי להוריד הילוך מצאתי עצמי נהנה הרבה יותר מחברתם של רוכבים אחרים. על אף שלרוכבים אסור בשום פנים ואופן לסייע אחד לשני בפתרון תקלות/ מעבר גדרות, עבודה משותפת נגד הרוח וכו’, אין שום איסור לרכוב ביחד. התרומה המוראלית המתקבלת מכך גדולה והשעות המרובות על האוכף עוברות מהר יותר. החיסרון הגדול הוא זמן ההתארגנות וההפסקות שלעיתים מתארכות יתר על המידה.
רכיבה ושינה, שינה ורכיבה מתערבבים
אחד הקשיים בהם נתקלתי בימים הראשונים לרכיבה היה להוציא את עצמי מהשק”ש בשלוש-ארבע לפנות בוקר ולהתחיל לפדל. הפתרון עבורי היה פשוט: למשוך יותר שעות רכיבה אל תוך הלילה ולרכוב עד שהעיניים נעצמות. לרוב זה קרה סביבות אחת בלילה. כך יכלתי לישון ארבע-חמש שעות, להתחיל התארגנות באור ראשון ותחילת רכיבה באור מלא. ככל שהתקרבתי לאילת צמצמתי שעות שינה. הלכתי לישון מאוחר וקמתי מוקדם. זה הולך ונעשה יותר קל ככל שמבינים שמתקרבים לסוף.
זכור לי במיוחד הקטע שבין פארן ליהל שעובר כולו לאורך גבול ירדן. על מנת להרוויח קצת זמן ולפתוח מרחק על המתמודדים האחרים רכבנו אל תוך הלילה. כבר בתחילת הקטע (המשעמם למדיי יש לאמר) הרגשתי את העיניים נעצמות ואת הראש נשמט. לישון ליד גדר הגבול על שביל הטשטוש לא ממש בא בחשבון. וככה משכנו עוד כארבעים קילומטרים מנומנמים. מדיי פעם פותח עיניים לראות שאני עדיין על השביל וכל העת ממשיך לסובב רגליים עד שהתרחקנו מהגדר, הגענו ליהל, וקרסנו (ירון וג’ימה ואני) לשינה של שלוש שעות.
מנסה להשתלב בנוף. שוק מחנה יהודה בירושלים.
במהלך הימים אתה לומד להכיר את המתמודדים סביבך. את חוזקותיהם וחולשותיהם. מי אוהב לקום מוקדם ולסגור את הפער שפתחת בלילה, מי לא אוהב לישון בחוץ לבד (ולפיכך ינסה כל לילה לישון במקום מוסדר/ יישוב), מי תלוי בחשמל. מי שיודע לנהל רכיבה ממושכת ולתעל את החולשות של האחרים לחוזקות שלו סיכויו גוברים לסיים את האתגר בזמן קצר יותר ממתחריו.
האוכל והנוזלים
האוכל והנוזלים הם נושא חשוב ולשם כך רבים מהמתחרים מצוידים בזוג תיקי Feed-bag שיושבים על הכידון. באופן אישי אצלי התיקים האלה היו מלאים כל הזמן במיקס של הרבה מלוח וקצת מתוק. בוטנים קלויים, בייגלה, סוכריות גומי וכל חטיפי ה”שלוש בעשר” שניתן למצוא בחנויות הנוחות שהיו על הדרך.
לסחוב טבליות מלח/איזוטון למשך שבוע-עשרה ימים בראייתי היה מיותר. בכל הזדמנות קניתי בקבוק תה קר שחילקתי בין הבקבוקים.
ולאד מתחמם על גדות הצין. אני עדיין מסרב לצאת מהשק”ש
העקרון המנחה שעבד עבורי ברכיבה מסוג זה – כל הזמן לסובב רגליים. לא ללחוץ חזק, לא להיאבק ברוח, לא להתעקש לטפס כל עליה על האופניים כפי שאני נוהג לעשות ברכיבות אחרות. לשמור על תנועה גם אם איטית. כמעט כל פער שנפתח כתוצאה מקצב מהיר יותר של הרוכב לפניך ייסגר על ידך בעוד שעת רכיבה אל תוך הלילה. סיכוי גבוה שתסיים את היום פחות עייף.
מזג אוויר, תכנון וטקטיקה
הרבה מאוד נאמר ונכתב על התקופה הבעייתית שבה מתקיים ה-HLC. גם השנה, בדומה לשנה שעברה מתגלה מזג האוויר כהפכפך מאוד. יומיים-שלושה ראשונים חמים מאוד, לאחר מכן גשמים, בוץ, שטפונות שמאלצים את הרוכבים להתמודדות קשה מאוד.
מעט לפני ה-HLC אני עדיין יכול לשחזר שיחות על האם לקחת מעיל גשם או לא. הרבה מהרוכבים ויתרו וחסכו את 300 גרם. אני החלטתי לקחת ואני שמח על ההחלטה.
קצת אחרי שירדנו מירושלים (ירון וג’ימה, מורדכי (מורדי) בן שיטרית ואני) השמיים כבר הפכו קודרים. מחוברים לתחזית, ידענו שאנחנו צריכים לדחוף כמה שיותר שעות, לישון במקום מוגן מגשם, ולברוח מאזור לכיש הטובעני. באותו לילה משכנו עד פארק בריטניה והלכנו לישון בסמוך למבנה השירותים שבמצפה.
למחרת קמנו מוקדם ומשכנו כמה שיותר שעות. באזור סנסנה כבר רכבנו בתוך גשם שוטף. לא משנה כמה בוץ דחפנו ביחד עם האופניים, ידענו שהמצב של הרוכבים מאחורינו שנמצאים באזור לכיש הרבה פחות טוב משלנו.
ישנם קטעים ב-HLC שבהם בוץ הוא גזר דין מוות. השבילים הופכים בין רגע ללא רכיבים וגרוע מכך גם ללכת אותם עם אופניים לא ניתן. הבוץ סותם את המכלולים, האופניים מפסיקות להתגלגל וכבר מגיעות למשקל שלא ניתן לסחוב על הכתף. את מרבית הרוכבים זה מביא לסף ייאוש ולפרישה מהתחרות. לכן – יש להיצמד לתחזית ולזכור שלפעמים עדיף לרכוב במשך כל הלילה ולצאת מאותם קטעים לאורך המסלול שיהפכו למחרת למלכודת בוץ.
נחל צין במלוא עוצמתו
מעביר אחורי רוצה בתולות בגן עדן
על אף שנמלטנו בשן ועין מהבוץ של לכיש, קיבלנו מנות גדושות של בוץ באזור יער יתיר ותל ערד. בהמשך הדרך שילמנו מחיר כבד כאשר המעביר האחורי של ירון קורע תחת הנטל, מתאבד לתוך הגלגל האחורי ולוקח איתו שני שפיצים חפים מפשע. פיגוע רב נפגעים שמותיר את ירון מתבוסס בבוץ מיואש (בייחוד לאור העובדה
שגם בשנה שעברה המעביר האחורי שלו נשבר באותן נסיבות).
מורדכי שרכב עם ירון אותה העת התקדם קדימה, ואני החלטתי שאני נשאר לתת תמיכה מוראלית. ירון חילץ לערד לצורך תיקון האופניים בסייקל-סלע שפתח עבורו את החנות במיוחד ואני לקחתי חדר בתל ערד. מקלחת ראשונה ומאוד הכרחית לאחר חמישה ימים. את נזקי הבוץ שירון כבר שילם במזומן- אני אשלם בהמשך בתשלום דחוי ובעיתוי גרוע מאוד.
הגענו לנווה זוהר ועובד מע”צ שהיה שם סיפר שנאות הכיכר חסום בשטפון. טלפון לחמ”ל האנושי של זוהר ואנחנו מקבלים מידע על מעקף שאפשר לבצע במסגרת התחרות. ביצענו את המעקף ובסביבות שש בערב הגענו לתחתית מעלה עקרבים. נחל צין זורם חזק מאוד ואין שום אפשרות לחצות. בלית ברירה מבלים שם את הלילה לצד הזרימה החזקה והמון יתושים. שם גם פגשנו את ולאד שהעביר איתנו את הלילה וסיפר לנו קצת מהחוויות שעברו עליו עד כה. ולאד, בחור שקט וצנוע, רוכב חזק מאוד, רכוב על אופני סינגל ספיד אמר שהוא חייב לסיים את ה-HLC רק בשביל שלא יצטרך לחזור עליו שוב. חבל שבטרק לידרס (אפליקציית המעקב אחרי רוכבים) לא ניתן להמחיש איך הוא טיפס את מעלה עקרבים.
יאוש ותת מקלע בסופו
אחרי הפסקה בשדה בוקר והמשך רכיבה לצוקים הגיע הזמן לפדות את נזקי הבוץ של תל ערד והפריילוף שלי מפסיק לתפקד, כמעט ולוקח איתו את המעביר האחורי, מרחק של 220 קילומטרים מאילת. אני מתוסכל לגמרי. לא מאמין שזה קורה “רגע” לפני הסוף. אני מפרק מעביר ועושה הסבה לא מאוד מוצלחת לסינגל ספיד.
מכאן והלאה מדובר במאבק קשה וארוך עד אילת. כל כמה דקות השרשרת קופצת הילוך ונמתחת יתר על המידה, הגלגל נתקע ואני נאלץ לעצור, לפרק גלגל, להוריד שרשרת ולהמשיך הלאה. בפארן הוצע לי גלגל ע”י תושב פארן אך הציר לא התאים ואני לא נאלץ להתמודד עם סוגיית ה- Self – supported, אחד מעקרונות התחרות לפיהן אסור לנו לקבל סיוע. במידה ויש תקלה – עלי להגיע לחנות בכוחות עצמי.
מקררים את הגוף רגע לפני צומת מחניים.
אנחנו ממשיכים הלאה בקצב מאוד איטי והמון עצירות לטפל בגלגל. נכנסים ללילה ואת הקטע לאורכו של גבול ירדן עד יהל אנחנו עושים בחשיכה מוחלטת. בשלב מסוים מגיע ג’יפ ירדני חמוש בתת מקלע ונוסע יחד איתנו מהצד השני של הגדר עד שהדרך התעקלה והתרחקה מהגדר לכיוון יהל. אירוע לא מאוד נעים.
ולאד סוגר עלינו את הפער ובבוקר גילינו כי הוא ישן ממש לידינו. מורדי נשאר לישון בפארן ואנחנו עדיין בפער גדול. אבל התקלה בגלגל מאטה אותי מאוד והכל עוד פתוח. אנחנו יוצאים בבוקר מיהל, מנסים להרוויח כמה שיותר שעות תנועה על מנת לפצות על התקלה. מגיעים לנאות סמדר על טיפות מים אחרונות רק בשביל לגלות כי המסעדה סגורה ותיפתח בעוד שלוש שעות. ממשיכים הלאה ומגיעים לאוהל המטיילים בשחרות כבר בלי מים. מתדלקים וממשיכים. כל הזמן רואים שמורדי מצליח לאט לאט לסגור את הפער…
לא הרבה לפני פארק תמנע מורדי מצליח לסגור עלינו את הפער. הוא עוקף אותנו בשירה קולנית של “הנה אני בא” וממשיך הלאה כשהמקום השלישי מובטח לו. אין לי שום סיכוי לעמוד בקצב שלו סינגל ספיד במישורים של הערבה. מסיימים את פארק תמנע ומתחילים את היישורת האחרונה של 40 ק”מ לפני אילת.
דרך חתחתים אמיתית. לפחות יש לנו רוח גב. עשרה קילומטרים לפני אילת השרשרת שלי שוב מטפסת גלגל שיניים, נמתחת בצורה ברוטלית ומתפזרת לשלוש חתיכות. אני מתחיל בהחייאה, מחבר את הכל רק בשביל להגיע לנקודת הסיום. שרק יגמר הסיוט הזה אני מסנן…
חצי שעה לאחר מכן אנחנו מתקבלים באילת ע”י אילן רובינשטיין, קלאוס וראובן, עם בירה קרה וחיבוקים. לא מאמין שזה נגמר. לא מאמין שהצלחתי לסיים את זה בתצורה הנוכחית. מספר ימים לאחר מכן כשפירקתי את הגלגל גילית שהפריילוף תפקד על שן אחת ושהציר של הנאבה נגזר מהעומס. עד עכשיו לא לגמרי ברור לי איך הצלחתי לסחוב עד לנקודת הסיום.
הפריילוף נשבר. עובר לסינגל ספיד
סיכום ומחשבות
את האתגר סיימו לפנינו חנוך רדליך שכרגיל נתן הופעה. לא רק שביצע את את המסלול בתצורת ה-YO-YO המפורסמת של Billy Rice (רוכב שהשלים את הטור דיוייד בהלוך חזור – היא יו-יו) הוא סיים את חלקו השני של ה-YO YO בשישה ימים ו-11 שעות. ללא ספק תוצאה פנומנלית. אחריו מסיים קלאוס הגרמני, בוגר הטור דיוויד, בזמן של שמונה ימים ו-15 שעות.
במקום השלישי ובזמן של תשעה ימים ואחד-עשר שעות מסיים מורדכי בן שיטרית. ירון וג’ימה ואני כחצי שעה אחריו ולא הרבה לאחר מכן מסיים ולאד רמקוביץ’. יום למחרת מסיים איש הברזל – טום שנבורן.
מתוך שלושים ושניים הרוכבים שזינקו לאתגר, תחת אילוצי ה-Cut Off הרשמי סיימו שבעה רוכבים, אולם מספר רוכבים המשיכו לרכוב (וחלקם עדיין בדרך).
בשעות הרבות שיצא לי לחלוק עם ירון דנו רבות בשאלות פילוסופיות כאלו ואחרות. אחת השאלות ששאלנו את עצמנו היא האם אנחנו מתחרים או מתמודדים?
ה-HLC, כמו גם תחתרויות Self-supported אחרות בעולם אינו טומן בחובו פרסים נחשקים או פודיום. למעט מספר שרוטים אחרים אף אחד לא מחכה בקצה השני של קובץ ה-GPS והאתגר הוא אישי. ההתמודדות של הרוכב הבודד מול הקשיים העולים בזמן אתגר שכזה, סוגיות ההצטיידות במים ואוכל, החום, הקור, הגשם והשטפונות, הבוץ, משקל האופניים, השעות הרבות על האוכף והבדידות. כל אלו כל הזמן מרחפים מעל ראשו של המתמודד.
כל יום טומן בחובו חוויות והתמודדיות חדשות. יש ימים רעים, של בחילות ותשישות ויש גם פיקים של אנרגיה. אבל העיקרון ממשיך להיות – תמיד לעשות התקדמות. מהירה או איטית, רכובה או רגלית. העיקר לנוע קדימה.
השלדה שעליה רכבתי היתה אחד הדברים שדחפו אותי קדימה. השלדה הייתה שייכת לאיש יקר שלא היה לי המזל להכיר בחייו, רפי כהן שמו. את שלדת הטיטניום שלו קיבלתי במתנה מאשתו שריי וחבריו לרכיבות זוהר קנטור ומוקי… רפי זכרונו לברכה נפטר מדום לב בעודו רוכב על אופניו בכרמל, יש שיגידו שהתאמן ל-HLC הראשון. לפני ה-HLC לא חשבתי על זה כלל. איפשהו באזור העליות הכרמל זה היכה בי שאני רוכב על השלדה של רפי. כבר שם, על אף שתכננתי להגיע רק עד ירושלים התבשל בי הרעיון “לקחת את רפי לאילת”. בכל פעם שעלה הקושי, שהתשישות התגברה, שהתחילו מיחושים ברכיים, זה גרם לי להמשיך קדימה. שאני חייב לקחת את רפי לאילת. לסיים את מה שהוא התחיל להתאמן אליו ולא הספיק לסיים. את הרכיבה הזאת והסיום המוצלח שלה – אני חייב לרפי.