התאריך נקבע מראש. משהו כמו חודשיים וחצי לפני הנסיעה. כמו בקואופרטיבים כבדים, גם חופשות זוגיות הן תכניות לטווח ארוך. צריך לפרום כל כך הרבה קשרים לפני שזה מתאפשר. לבסוף, הזמן חולף לו כמו מריחת מכחול אצל צייר. אני מספיק לנסוע לאליפות עולם בקנדה, לחזור לחגים, להתפטר מאימון הנבחרת ולסיים את העונה עם הקבוצה. היא מספיקה לעבוד ב-2 עבודות, לתקתק את הקונצרן המשפחתי, לעבור את ה-1 בספטמבר לבדה ולהישאר שפויה. היום המיוחל מגיע ואנחנו יוצאים לדרך. זו לא הפקה מסובכת: מלון בוטיק בצפון, שעה נסיעה וסידור נוח של הילדים בין חברים וסבאסבתא.
בדרך, עוצרים בים. לוקח זמן לגוף ולנפש להבין שאתם סוליקו, אין ילדים איתכם. בשעה הראשונה של השהות בים אני יושב לצידה ומסתכל על המים, עדיין מרגיש שעוד רגע ויד קטנה תנחת על כתפי ותאמר: “בא לי ביצה קשה ומלפפון”. נפשי כבר מתרוממת והולכת עם הגמד הקטן לעבר הצידנית שבסככת הצל. איפה אתה ואיפה היא? איפה אתה ואיפה הים? כשהילדים איתנו, אנחנו חברת הפקות בבעלות משותפת…
לאט לאט הזמן עובר ומתחילים להבין ולהפנים שזה רק אנחנו. עוד קצת זמן חולף ומתחילים להבין שזו אחת החופשות הגדולות. הכול מתלבש, הכול מתוקתק, בלי שום מאמץ, עם חופש גדול ועם הנאה צרופה מהאיטיות של התרחשות הדברים. חופשה שנעה בין ניוטרל לבין הילוך ראשון – הגוף והנפש מבקשים עצירה קולקטיבית. לא לזוז הרבה, לא לחשוב הרבה, רק להיות במין ריק של סופ”ש. כך התנהלו להם 3 הימים הללו. המון צחוקים, המון דיבורים, המון אהבה, אוכל משובח והרגשה שלסרעפת יש גבולות : עוד קצת מהטוב הזה והיא מתפקעת.
בדרך כלל לעבודה אין כניסה במה שעונה על ההגדרה של סופ”ש מהחלומות, אבל כשאתה מאמן אופניים, יש כניסה… תמיד בסופי שבוע יהיה איזשהו אירוע. כמעט תמיד רוכב שלך ייקח בו חלק, כמעט תמיד תרצה לדעת “כמה כמה” וכמעט תמיד יגיע טלפון או סמס שידווח לך LIVE מה קורה.
—————————————————————————————————-
טיפ של אופיר: Like ל BIKEPANEL ב Facebook (בקישור זה) משפר את תפוקת הוואטים משמעותית!
—————————————————————————————————-
אירועי סוף השבוע שבדרך כלל מגיעים אלי כדיווחים אינם חלק מהוייב של קומונת 4 אינץ’. הקריירה שלי הפכה למוסדית ועל כן היא כוללת ברובה אירועים לאומיים ובינלאומיים שהם חלק מלוח התחרויות של ה-UCI , איגוד האופניים הישראלי ותוכניות הנבחרת. אבל, שורשי נטועים עמוק בתרבות שאותה מייצג היטב פורום זה. משם הגעתי עוד לפני שהיו האמצעים הטכנולוגיים להפגיש אנשים בעלי רקע ונטיות דומות דרך צג מחשב. זה המקום שלי לשוטט בו כדי להירגע, לצחוק ולהתחבר למקום התרבותי הטבעי שלי. זה ה”פער” בו נמצאים חיי האופניים שלי. מחד, העבודה – להביא רוכבים לביצועי שיא בתחרויות מטרה (ולעבור דרך סימני דרך בדמות מרוצים בעלי חשיבות פחותה)- “מוסדיים” מאוד ונטולי שורשי תרבות רכיבה, במובן שרכיבת סינגל ספיד או צ’ימצ’ורי נחשבים אצלי לתרבות רכיבה. ומאידך, התענגות על שרשורי קומונות ופורומים שחיים את האופניים ללא המחויבות ההישגית הטוטלית.
יצא שאירועי הקומונה עברו דרך תכניות אימונים שלי. יצא שרוכבים שהתאמנו ל- BC RACE, טראנס אלפ ושאר מרתונים גדולים, הודיעו לי, כי הם הולכים להשתתף באירוע 4 פסגות / 100 מייל / צ’ימיצ’ורי / סינגל ספיד מחתרתי. התחשבתי בנתונים, ניסיתי לאסוף מידע מגרפי הביצוע שלהם ובעיקר עמדתי פסיבי מנגד והתאמתי את יתרת אימוני השבוע לעומס שהביא עליהם יירוע הקומונה. מעולם לא הכנתי מישהו ספציפית למירוץ של הקומונה. זה בסדר. זה נורמלי. ככה אנחנו נוהגים כבר שנים רבות. זה הפער בין חיי המקצועיים לבין פעילויות הפורום שמשמר ברמה גבוהה את כל מה שאני מאמין בו מבחינת תרבות הרכיבה הישראלית האידאלית. לא נהוג להשתמש במאמן (בטח לא כזה פלצן מבחינת רזומה) לאירועי התרבות הללו.
24 שעות בקומונת 4 אינטש:
נחזור לסופ”ש הזוגי… שתחיה ואני בחרנו במועד בו התקיים מרוץ ה-24 שעות בבן שמן. לימים, אירוע זה יתפוס את מקומו כמייצב ומוביל התרבות שב-4 אינץ’. אירוע מתוקתק, מלא אנרגיה ומחובר בכל פרמטר למהות שאותה הוא מייצג. המירוץ מתחיל בשישי ונמשך לתוך השבת. ניצוצות של דאגה חלחלו אלי במהלך הסופ”ש הזה. כאמור, לא היה לי כל קשר של הכנה פיזיולוגית של רוכב כלשהו למירוץ הזה, בין אם במקצה הסולו או הרביעיות, אבל בכל זאת דאגתי. הכרות עמוקה ורבת שנים יש לי עם העכבישים שרכבו שם, עם רוכבי נבחרת שבחרו להעביר כך את הפגרה שלהם ועם בוגר טראנס אלפ אחד לפחות. מתפקידו של הקואץ’ לדאוג. הוא דואג קצת כמו אבא שהילדה שלו בת ה-16 יצאה לבלות עם חייל ולא חזרה כל הלילה… הוא מודאג כי הוא יודע שפיזיולוגית, כל האריות שעל גופם הוא מופקד כל השנה, אינם במיטבם (פציעות, מחלות ותקופה של פגרה וחזרה איטית ממנה) לאתגר כל כך קשה. מערכת היחסים בין רוכב מאסטרס למאמן מקבלת טוויסט באיזשהו שלב בחיים המשותפים. פתאום זה באמת דומה יותר לדאגה אבהית.
הדיווח על תוצאות ה-24 מגיעות אלי בשבת בבוקר. שנינו סביב בריכה קטנה וצלולה. נראים כמו בפרק דביק של “רמת אביב ג'”. עטופים בחלוקים לבנים שריח שמן העיסוי עוד חזק ודומיננטי בהם, חיוכים של 3 כוסות יין וקאווה אחת על פנינו, מנסים להבין מתי תזרום אלינו ארוחת בוקר אורגנית ומתי יסתיים שלב העיכול של ארוחת הטאפסים מהערב הקודם. ואז הנייד מודיע על הודעה חדשה. הרביעייה של ספיידר סיימו ראשונים. טלפון מגיע מאליוט. הוא מטושטש ועייף אבל יודע שסיים שני את מקצה הסולו.
“הרביעייה של ספיידר סיימו ראשונים”:
ממשיכים להגיע דיווחים ותמונות על כמה איכותי כולם רכבו, על כמה נחישות, כמה תחרותיות,, כמה אהבה ואנרגיה טובה הם פיזרו וקיבלו מבאי ומפיקי האירוע, והסופ”ש מתרומם לו עוד רמה אחת למעלה. אני מסמיק כמו ביום הורים כשהמחנכת מדברת טובות אודות הילד. אני גאה במשתתפים ובמארגנים. אני מבין שאין לי חלק ישיר בחוויה, אבל מבסוט מעצם שייכותי למקום שידע לפתח הכול אצל אנשי אופניים-פיזיולוגיה, חוסן מנטלי והוויה של נעימות וחברותא.
האלכוהול עושה את שלו, ופתאום אני רואה את התמונה הרחבה. זו שקובעת כי ב-2040, 74% מילדי בתי הספר היסודיים בישראל יהיו או חרדים או ערבים. פתאום הסרעפת מרגישה שמחה שבישראל של שנת 2010, ישנה בועה כמו מרוץ ה-24 בבן שמן. לא הייתי באירוע, לא עשיתי עבודה סביבו, אך בדרך לא דרך, הגיעו אלי תמונות של אנשים עומדים על פודיומים בצורת צידניות. בדרכו שלו, העולם שלח אלי את מנת חלקי ואת דרך השתתפותי במירוץ 24 השעות בבן שמן. בדרכם שלהם הפערים בתוך חיי האופניים שלי לבשו את הנועם המפורט.
מאת: אופיר גל-און
תמונות ווידאו באדיבות אנשי קומונת 4 אינטש!
אופיר גל-און -איש אופניים ומאמן ותיק, ניקרא ע”י מאומניו וחבריו “אופיר ג(ל)און”. אימן את נבחרת ישראל באופני הרים 3 שנים, ואינספור פרוייקטים וקבוצות. אליו פונים לתוכניות אימון על מנת להשתפר ברכיבה ולהגשים חלומות. מרכז את פרוייקט אופניים לכולם במחוז צפון ורוכב על אופניי קאסטום של ARI. יזם וניהל חברת סטארטאפ שפתחה מדי וואטים לכל כיס וקראנק. כותב על פיזיולוגיה, מוטיבאציה ומיקוד, תורת אימון ואיך לא- על וואטים…