…בְּהַר אֶפְרָיִם קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן (ירמיהו ל”א)
נחום היימן, מלחין וחתן פרס ישראל, זכה לאחרונה לסטירת לחי מהממסד: תוכניתו ברשת ג’ בוטלה משום שהוצאות הבאתו לאולפן התייקרו בארבעים ש”ח הכיוון. איזה כיוון? מזרח – ולא מדובר על מוסיקה מזרחית.. האיש שהלחין את “צמח בר” אומץ ביישוב בית-אריה שבשיפולי השומרון לאחר שירד מנכסיו. בכך, ביצע היימן פעולה שהרבה רוכבי אופניים ממאנים לעשות: הוא חצה את המחסום של בית-אריה.
לפני כמה שבועות, באחד מיישובי הר-אפרים, עצר אותנו אחד התושבים ואמר שהוא רואה הרבה רוכבים באיזור. התפלאתי ושאלתי אותו איפה בדיוק? “עולים למחסום” היתה תשובתו פחות או יותר. לא צריך היה להסביר יותר, כי ישנם רוכבי אופניים המתייחסים למחסום בית-אריה כאילו היה דלת הארון שמאחוריו נמצאת ממלכת נרניה, ואריה מפחיד בתוכה. משיטוט בפורומים ואתרים למיניהם, ניתן להבין שהכביש משוהם לכיוון בית-אריה היא הדבר הקרוב ביותר לגוש-דן המורחב שעונה לקריטריון האולימפי של עלייה, בעוד כל מי שטיפס פעם אפילו רק לנס-הרים יודע שזה לא יותר מתלולית. אם כן – אם ברצונכם לדעת מה מסתתר מאחורי המחסום, אלו עולמות מופלאים מחכים לכם שם – המשיכו לקרוא.
המסלול הפרטני אותו אתאר הוא כביש 465 המתקרא “חוצה בנימין”. הכביש מתחיל כבר בצומת גבעת כ”ח על כביש 444, עוד בתוך הקו הירוק. מבחינה הסטורית, אנחנו נמצאים סמוך לקו העוג’ות שהפריד בין הכוחות הבריטים והתורכים במלחמת העולם הראשונה, בטרם נכנעו האחרונים והמנדט על ארץ ישראל ניתן לראשונים. מתחילים את הטיפוס בכביש 465 עד למחסום בית-אריה, אך הפעם לא מפרססים (לא מבצעים סיבוב פרסה) בפני החיילים. את המעבר של הקו הירוק מרגישים מייד בנוף, עם מטעי הזיתים ותחנת הדלק העזובה למחצה שנמצאים צמודים לכפר הערבי רנטיס. מעט אחריה מגיעים לצומת עפרים, ושם כבר צריך להחליט לאן לפנות: ימינה לכיוון עפרים ומודיעין, או ישר לבית אריה. אבל כמו בסיפור פנטסטי, אלה לא באמת המקומות אליהם מוביל הכביש. הפנייה ימינה תוביל אותנו לגב ההר, וכך גם ההמשך ישר. מי שלא מעוניין בהר מוזמן לגלוש חזרה למלאבס.
בפנייה ימינה בצומת עפרים אנו מתחברים לכביש 446 לכיוון דרום. עד כה רכבנו 8 ק”מ וטיפסנו 140 מטרים – חישוב מהיר מראה שהעלייה הזו של “בית אריה” היא בשיפוע אימתני של 1.7% מגובה 120 ל-260 – כמו מידה רעה של תרומה שיש להפריש לכֹּהן.
כביש 446 הוא חדש יחסית, כלומר אינו עובר דרך כפרים אלא ביניהם. הכביש מחבר בין כביש 5 לכביש 443 אך בניגוד לכביש 6 או 444 המקבילים לו, הוא רצוף בעליות וירידות עוקבות. כאן אנו בחלק הנמוך שלו, ורכיבה של ארבעה קילומטרים מביאה אותנו לצומת שממוקם אחרי הכניסה ליישוב עפרים, ובו נפנה שמאלה-מזרחה ונתחיל לטפס ממש. באותו מקטע ניתן גם להבחין בשרידים של מסילת ברזל שהבריטים סללו במלחמה הגדולה, כדי לקדם אספקה לחזית. למעשה, ארבעת הקילומטרים הללו בין צומת עפרים לצומת העלייה לחלמיש הם משותפים לכביש 446 וכביש 465, ועם הפנייה הזו שמאלה כביש 465 מחדש את עצמאותו.
האבסורד הוא שהכביש עצמו פתוח לתנועה, אבל מעיין שנמצא 15 מטר מהשוליים הוא כבר איזור אסור. נרניה קטנה עלינו. בצד הדרומי של העמק ניצבים בתי חלמיש, ובצד הצפוני בתי נבי-סאלח. חילופי אבנים-גז מדמיע בין הצבא לערבים ועוזריהם הוא מחזה נפוץ, אז נא להגיע לפני תפילות יום השישי. בשאר ימי השבוע האיזור רגוע כמו ישראלי מצוי על החוף בלוטראקי.
ליישוב חלמיש אפשר להכנס ואפשר גם לא, תלוי במצב המים שלכם וברעב. אם תבחרו להמשיך, אז בצומת הכניסה לנבי-סאלח פונים חד ימינה, ומגיעים די מהר לככר הכניסה הישן לחלמיש. גם מכאן אפשר להכנס לישוב – דרך הבסיס-משטרה בריטית לשעבר. מי שנכנס לחלמיש מלמטה ימצא את פתח היציאה הזה כנוח יותר להמשך הדרך. המשך ישר בככר מוביל לכיוון דולב, במסלול שתואר כאן בכתבה שעברה. פנינו היום מועדות שמאלה-מזרחה להמשך הטיפוס. מחלמיש והרה, הכביש מקבל אופי שונה במקצת בכך שיש בו רוב מוחלט למכוניות בעלות לוחית לבנה-ירוקה. יעד הטיפוס הוא צומת ביר-זית, דרך הישוב היהודי עטרת והכניסה לעיר הערבית רוואבי שעדיין נבנית. הטיפוס על הרכס הוא מתון לכל אורכו, עם ואדי יפהפה מדרום. בסך הכל תשעה קילומטרים יביאו אתכם מגובה של 550 מ’ לגובה 800 מ’: 2.8%. כאמור – מתון.
לביר-זית לא נכנסים, אלא ממשיכים ישר מתחת לגשר גבוה. למי שהתבלבל- אנו עדיין על כביש 465 והגשר הוא גם חלון. מעבר לו נמצא עמק גדול: ואדי אל-בלט, ואיך שעוברים את הגשר מתחילים לגלוש אליו – ובגדול. שלושה קילומטרים של ירידה כיפית יביאו אתכם מגובה 800 מטר לגובה 600 = 6.7%. כן – השיפוע הקשה ביותר בעלייה הוא בכלל בירידה. הכפרים שנמצאים מהעבר השני של הואדי הם ג’פנא ועין סיניא – האחד מזכיר לנו את הרי גופנא שהיו המרכז של מרד החשמונאים בסלווקים ובעוזריהם. השני, עין-סיניא – היה מקום מגוריהם של משה שרת ושל משפחתו בצעירותו: לפני השחרור, לפני הכיבוש ולפני השטר עשרים ש”ח. הבית בו גרו עומד על תילו, אגב, ויש אליו גישה מדרך עפר.
ואדי? כבר היינו באלף כאלה. אבל במקרה דנן, מדובר בואדי אל-חראמיה (وادي الحرامية). תחילת התנועה בואדי היא במגמת המשך הירידה, אך לאחר עיקול ימינה מתחילים לעלות בהדרגה. הואדי הזה – נחל השודדים – ידוע לשמצה כמקום בו היו בזמנו אורבים לסטים לנוסעים בדרך משכם לירושלים ולצערנו גם מקום בו נרצחו מספר רב של יהודים בשנים האחרונות. אני יכול לתאר עד מחר מדוע הואדי הזה מועד לפורענות, אבל רכיבה בו – עם הרים גבוהים שסוגרים את השמים משני הצדדים – תבהיר לכם זאת יותר טוב. למרות פרסומים בדבר חוסר קליטה סלולרית בואדי, בדיקה שערכנו לכל אורכו באביב האחרון העלתה שהקליטה קיימת לכל אורכו. בתום הרכיבה מגיעים לצומת המשטרה הבריטית – מפגש T עם כביש 60. פנייה ימינה עולה לעפרה בחלק של כביש 60 שנקרא ‘עוקף רמאללה’ וכמסורת ה’עוקפים’ היא תלולה יחסית, ואילו פנייה שמאלה היא המשך הטיפוס המתון בתוואי הישן – ובמקרה נדיר זה הנוכחי – של כביש 60 בתוך ואדי-חראמיה עד לכפר סינג’יל, צומת מעלה-לבונה, והיישוב שילֹה.
חוצה בנימין הסתיים ואתם עומדים לפני השאלה “אנה אפנה?”. בין אם ימינה ובין אם שמאלה, אתם בארץ המובטחת, אבל לא כ”כ הבטוחה. על כל מקרה שלא יבוא, צירפתי כאן מסלול מעגלי שכולל חזרה לבית-אריה שם התחלנו את הסיפור. צומת המשטרה הבריטית הוא ברום 650 מ’, כך שרוב הדרך חזרה היא ירידה. את יתר חלקיו של המסלול אפרט בהמשך אי”ה, אך מי שרוצה “פרטים-עכשיו” מוזמן ליצור קשר כאן או בכל מקום אחר בו שורה השכינה.
צילומים: יותם ואוריאל.