נונ -סטופ 700 ד-לה 2017 כמו היה זה מפגש הרביעיות חליל של מוצארט עם הסונטות צ’לו של באך: הרביעיות שמחות, קלילות ועליזות. הסונאטות והצ’לו – תוגת נפתולי החיים. הצ’לו כסתיו עונות השנה והחליל כאביב נעורים. הצ’לו סימן השאלה. רביעיות החליל כמצהלות סימן הקריאה. ויהיו כאיש ואישה בתיבה אחת. נונסטופ 700. מחניים אילת. יאללה באלאגן.
מאת: אילן רובינשטיין
צילום: עדי מדליה, אילן רובינשטיין, עידו בורשטיין
הרביעיות זרות הן לבייקפקינג
כמו לוחמה זעירה מול הפעלה רועשת של פלוגה מסייעת. תפעול, מנהלות, צחוקים חברותא ושמחת חיים, אינם צרובים בהארדקור של בייקפקרים. של המתבודדים בשבילים. הללו ככלבי חוצות המשוטטים בבדידותם כלהקת בודדים איש איש לנפשו. צ’לו צ’לו בבדידותו. כל כלב חוצות קשוב לתהודת הלב הפנימית שלו.
יש מי אשר לקח מאמן. אני העדפתי אמונה. יש מי אשר העמיס ק”מ. לי יצא ק”ג. הבו לי הרפתקה, עמימות, אי וודאות, ספק.
נונסטופ 700 – מתדלקים ונהנים
גלגל התנופה של כוחות המילואים
אין כמו כמה ימי מלחמה בשבילים כדי להדחיק ולהשקיט שממון תכלית החיים, אז יצאנו למילואים. המילואים הינם כוח המחץ של הצבא. כוח ההכרעה. לא הסדיר המיומן המלוטש והמקצועי, הסדיר נועד להיות מענה בין מלחמות. ייעודו בשרידותו ככוח הבלימה עד היווצרות גלגל התנופה של כוחות המילואים.
תמיד השתוקקתי לקחת חלק באירועים מאתגרים כמו היו תלויים על עץ גבוה מידי, כגיחת מילואימניק למלחמה: לקבל צו קריאה, ליטול תרמיל, לנשק האישה ולהיעלם מבעד לפתח הבית אלי חשכת הבלתי נודע ולחזור הביתה בשלום. עם הקרחת והמשקל העודף.
לאט לאט ובטוח, נטול חופזת להט הנעורים, מבוסס תבונת החיים, ממוקד, נחוש, מדויק ובטוח: ככה מנצח גלגל התנופה.
מרתון אופניים רב יומי
WD40
מתחילים להניע. הרבה חששות הרצנו לעצמנו שכן נדרש איזה “פוליש” מואץ להסרת חלודה. בסיבוב הראשון עם זה ה-wd 40 הידוע ביעילותו כמפיח תקווה בשחרור ברגים והסרת חלודה, אני כמעט נכנע ו”זורק מגבת” לזירת האתגר הנונ-סטופ לאחר הטיפוס מבאר אורה למעלה סיירים. לא תוכנה ולא חומרה מפגינים צליל כשירות; הכל חורק. “רד מהעץ” אומר לי חבר קרוב. בפעם השנייה הצ’לו מכוון יותר ורואים צליל מתכת מבעד לחלודה.
עוד פעמיים של שלוש שעות של פוליש אפידרמיס, לגרות ולתזכר את סף הכאב-סבל-יסורים ויאללה; אנחנו לא מוכנים אבל סקרנים לדרמה, להתפתחויות, ללא נודע ההופך אט אט לנודע. לטוב ולרע.
הדרך
יוצאים לדרך. מצויד בעיקר בניסיון מארועי HLC ומשאר אירועי סיבולת למרחקים ארוכים. חדל מלצלם, תמונות יש למכביר והזמן קצר מלהכיל “כל מה שלא יורה”. להתגלגל, לנוע, לנוע. הפוקוס הוא בתנועה עצמה (על המהירות כבר ויתרתי). המהירות היא תוצר חישובי של ניצול הזמן במהירות מוגבלת. המטרה להגיע לפני הקאט- אוף : 108 שעות (לאחר מו”מ קשוח עם אילן טבת ) .את “העיקר הדרך” נשאיר בצידה . תיקרת 108 השעות הינה כעת “הדרך”. זו המטרה. ממעמקים קראתנו אלי קאט-אוף.
“הדרך” היא מילה שגורה בפי הבייקפקרס. רבים השבילים המובילים לזו “הדרך” הנישאת בפי כל כמו היתה זו מנטרה המצפינה תבונת חיים המקופדת בבאי השביל.
לא לשכוח את “הדרך” ימלמלו, יברכו ויתברכו כולם כעדת מתפללים עת יוזנק המירוץ. מכאן ואילך כל העולם כולו ואין בלתו יתכנס לרווח שבין קצות שני הגלגלים. העולם ומלואו הוא כאן.
הפרעת קשב ושמה מוזיקה
לא פעם נשאלתי לכדי צורך במוזיקה להפגת שיממון הטמון בשעות רבות של רכיבה בשום מקום. שאלה פגז. התשובה פשוטה למדי; פשוט נעדר לה המקום בראש בבליל המחשבות והתהיות עת התנועה במרחב. לשמוע מוזיקה כמו היה לשים אזניות בהאזנה לקונצרט. המוזיקה יוצרת אי האחדה של התודעה בין המרחב המציאותי לבין מרחב ההשראה המיוצר על ידי תדרי המוזיקה. המוזיקה להבנתי הנה דרך מסוימת לא להקשיב לכל נים ותו המנוגן בקונצרט. מוזיקה היא ביטוי למגבלת כושר העיכול של התודעה למציאות המרחבית המתהווה בזמן הרכיבה כמו היתה זו מדיטאצית ויפסאנה המופרעת על ידי דיבור בין אנשים בכדי להפיג עוצמת הדרמה החבויה בשתיקה…
עבודות יומיות
כולם עפו קדימה, אני מרגיש מהאחרונים. טוב שיש מאסף וזה לא אני, אני רגוע. ביער הסוללים פוגש את נוגה לייטר רק שכל אחד לכיוון הפוך. מישהו כאן התברבר ומסתבר שזו לא היא. אימות יסודי על המפה מגלה כי רכבתי כ15 ק”מ בכיוון ההפוך. תודה נוגה שלא חזרתי למחניים. לעמוד בקאט-אוף משמע כל יום לגמוא 155 ק”מ – כל יום צ’ימיצ’ורי.
בעיקרון אני לעולם נמנע מללמוד את המסלול במדוייק בכדי לתת תקווה להפתעות. חדוות אי הוודאות המושתתת על מוכנות להכל. ישנם גבולות גיזרה של מתאר ההפתעות ומהן נגזרת מוכנות מכף חומרה עד ראש תוכנה לצורך “מקרים ותגובות”.
לילה. הנה גשר הרכבת. ירח שופע במלוא הדרו בוקע בכתום מבעד לעמודי הגשר. אני שובר שיגרת אי-עיכבון ובכל זאת עוצר פעם נוספת לצלם. סוגיית הצילום פנים רבות לה. “הדרך” היא האופן שבו השביל נעכל ונארז בנבכי הנשמה. יש וצילום הנו אמצעי לכך. בצילום יש זום-אין ל”כאן ועכשיו”. הצילום הוא כצריבה ונצירת רגע פיקסלי מתוך מכלול תמונה המעלה גירת הסקרנות במיוחדותה. כמו היה הצילום אנזים העיכול ברוק המופעל בהליך הלעיסה טרום הבליעה.
שילוט לשלוחת צלמון. זיק תקווה : לא הפנו למרזבה משמע לא כלולה בתפריט. אולי זה לא השיט-מיצ’ורי אשר מחייב ג’עגועי המרזבה. לא אמרו משמע לא קיים. יש אלוהים. אופס, מה זה החיבור של נחל חגור כאן? אלוהים איננו. המרזבה כן. צ’ימי כמעט כהלכתו.
יהלומים כחולים ברקיע
כמה ביזארית הרכיבה בשום מקום מדברי עת ליל צאת שבת. רק אירוע שכזה נותן שכל לטירוף שכזה. עוד אני מתגלגל בירידות צלמון עם עייפות ונירגנות מהדרך והינה לי גליצ’, ואני נמרח על אחד מפיתולי הירידות בצלמון , נעצר על הסף ולמזלי נחסך ממני לעוף למדרון אכזרי. האינריצ’ (מכשיר מעקב לוויני) תמיד עלי, בהנחה שעדיין אהיה כשיר לתפעל אותו. עובר קילומטרים רבים של דשדשיט, וגארבג’ טיים תוך חלומות על גלידה-יוגורט-לאסי-בירה שחורה בנאות סמדר. אני עומד בזמני הגג לקאט-אוף . אנחת רווחה.
מגיע למלא מים בשחרות… מתוך אפלת אוהל שביליסטים יוצאת לקראתי בחורה צעירה מצויידת בעיניים מהיפות שפוגשים; כחולות נוצצות כיהלומים כחולים, שבריריות ופגיעות שחזרו זה עתה מטיול בדרום מזרח אסיה- אינדונזיה היא מפרטת.
מבטא מוזר מה, אבל מסתבר שתכולת העיניים המנצנצות ביהלומיותן היא אמריקאית שעשתה עליה ועובדת שם כמתחזקת אוהל השביליסטים, יעני בשום מקום. מופתע כי ששה זו לשוחח. “איך קוראים לך” היא שואל ומציגה עצמה בהושטת יד. אקטיבציה של ידידותיות בלתי שכיחה. בכיף הייתי יושב איתה בחשכת המדבר עם העיניים הכחולות הנוצצות ביהלומיותן ומלהג איתה על מאין ולאן בחיים.
מומנטום התחרות: ה”נגה מאחור”, גלגל התנופה הזה מעמת אותי עם הדבר הנכון לעשותו ברגע זה: “הדרך”. הנה טוויסט מזדמן בהרפתקה, הינה כנף לעוף עליה. להרפות? לזרום? “אתה כבר עמוק בתוך הקאט-אוף”, אני מנסה לשכנע את עצמי. לבסוף מתבונן בלבן העיניים של זו “הדרך” ו…פונה בחשכה להתגלגל במעמקי השביל. נוגה מאחור ועימה “הדרך”.
נונסטופ: לנוע לנוע
כל אחד עם קרבות המאסף שלו היוצקות לו משמעויות זוטא במלחמה להשלמת היעד המרכזי; הקאט-אוף.
כעת בתפריט מקטע עובדה- באר מילחן- נחל מתק. לילה מבורך מאפשר להימנע מעוד שיגרה של רכיבה על אותה דרך לא-להיט. רוכבים והולכים כי הישבן לא במיטבו. הדשדש דווקא לברכה. מייצר איזו מונוטוניות זורמת באחידותה ומקל בכך על קופצנות מייסרת ישבן אומלל.
שמש זריחת בוקר מעלה סיירים דום. הפעם אין–לי-את-זה להגיע בוואן-שוט עד הבית. עד אילת. הישבן מדכא כל שבב של חדוות רכיבה האמורה להתהוות מניחוח הסיום. עייפות תופסת מקום. נתפוס שינה חפוזה ונתאושש. נתאוורר.
נוגה מאחור מתחילה לנוע. הבחורה מסוכנת. אני עוד אתפוס תנומה ועם בוקר אראה אותה לפני בטרקלידר ובאילת. מכוון המעורר לשעה בלבד. מתעורר ובודק היכן נועה. מתקדמת באיטיות. טוב, יש לי מרווח בטחון של לפחות כמה שעות. נותן השכמה ל3 בבוקר. צולל קומפלט כולל נעלי הרכיבה לעמקי הביווי-בליזארד ומתעורר בהשכמה. מקפל הכל ומניע. ישבן אומלל משבית שמחת מסיימים, מפדלים בעמידה ו..עומדים. מפדלים ו..עומדים.
700, סטופ. דגל הדיו בידנו
אילן טבת ואלי שמש מקבלים את פני. דוד בן עזרא מגיח משום מקום עם מרכבתו לברך לשלום גם הוא. חלמתי על ארוחת בוקר בארומה והנה חלומות מתגשמים. מהטובות! מתאושש אט אט. בערב נוגה מתכנסת ליישורת האחרונה וכל העיניים אלה(ע)נוגה וקשוחה כפלדה.
גלגל התנופה המילואומניקי הגיעה ליעדו. חזרתי הביתה בשלום והשלמתי המשימה בהצלחה. לא הגעתי אחרון, אלא מהאחרונים שסיימו במועד. מתברר כי התחילו 16 וסיימו רק 9. אני הלפני אחרון המסיימים.
כאשר סונטות של באך פוגשות את רביעיות החליל של מוצרט הכל הופך דיסקו של אנחה, רווחה, אנחה, סיפוק וישבן כואב. תודה למארגנים טבת וטפלא. תקתקתם אותה בחן, ביסודיות וחדוות הקומונה. תודה שארחתם אותנו, כלבי חוצות בודדים המשוטטים לעתים באירועים כלהקה.
מאת: אילן רובינשטיין
צילום: עדי מדליה, אילן רובינשטיין, עידו בורשטיין
מנוי חינם לניוזלטר BIKEPANEL מחכה לך פה: https://goo.gl/4tGh4F