“אני יכול כבר להסתכל על הכל מרחוק
מי שנשאר שפוי יותר, ומי נשאר פחות
אני מרים ראש לפעמים, ושומע שיר אהבה בספרדית”
(שלמה ארצי).
“בוא, נעשה תה. אנחנו בדואים” אמרו שני האנשים שמילאו מים לכבשים שלהם מאיזה עוקב שהוא בעצם נגרר. נשמע כאילו הסיווג המקדים הזה שלהם בא כדי להרגיע אותי, אבל “לא תודה, יש לי אוטובוס”, סירבתי בנימוס. כנראה הצורך להרגיע מושרש בהם, כי דקותיים קודם עצרתי כדי להשליך אבן על כלב נובח של אחד מהם, או שמא היה זה השני, שאמר לי “אל תפחד, הוא לא עושה כלום”. אם הייתי מפחד, לא הייתי מגיע לכאן לבד על אופניים, סיננתי חצי לעצמי וחצי לו, אך רק עצמי שמע. זה היה במגרון וזה לא היה מזמן כל-כך. כלומר, זה היה בשממה שהיתה פעם מגרון.
מאת: יותם קאופמן
שמתי לב שעץ הרימון שנמצא שם מאז שנטעו אותו כשעוד היה שם מגרון, הוא מהסוג שלא מוציא פירות. על עץ דומה בירכתי בחודש ניסן, ובמזל יצאתי ידי חובה, כי כיוונתי גם על הזיתים שהיו בסמיכות. אחר כך, ילדה בדואית שעצרתי לצלם נפנפה לי בידיים כמו שעשו בסדרה על האי של גיליגן. ואז הגיעה ההצעה לתה שאיתה פתחתי, כך שידעתי שהיא בדואית רק בדיעבד, מה גם שאני לא כמוהם ולא נוטה להפריד אותם לסוגים.
רצף בשורות האיוב של החורף שעבר התחיל בתוהו של דקירות ואבנים והמשיך בבוהו של יריות ודריסות. הוא ערער את הבטחון של כל אזרח ישראלי, אני חושב. לא ידעתי איך לאכול את החורף הזה, שהתחיל כבר בסתיו. משגרה של רכיבות בשטחים שהם יחסית בטוחים למרות מה שכולם חושבים, עברנו למצב שבו המעדר מחושל לחרב. החשש שיושב לך איפשהו באחורה של המוח ברגע שאתה חוצה מחסום זה או אחר, עבר לקידמתו. והאמת, לא ידעתי מה לעשות עם זה.
להוציא את יהודה והשומרון מהרפרטואר פירושו כניעה, וניצחון שלהם. וזה לא בא בחשבון. הכבישים בהם אנו רוכבים מגדירים אותנו, והקריטריום המכונה ‘גבולות הקו הירוק’ לא מספק את הסחורה. אני לא יודע אם עדיף לשבת בבית, אבל המוטיבציה לצאת החוצה נפגעת כשמישהו כורך קולר על צווארך ומחליט על איזה עץ תשתין ועל איזה לא. במבט לאחור, אני גאה לומר שלא היה שבוע שבו ויתרתי על חירותי לרכב איפה שאני רוצה. אבל כיילתי את הרצונות כדי לפחות ליצור מראית עין של שפיות.
“באמריקה יודעים שבישראל נורא מסוכן עכשיו ולא מומלץ לנסוע לשם”
כך פותח אורי אורבך ז”ל את המכתם שלו ‘איפה מסוכן’. “בפריזר עצמו מעל המקרר שבקטע אחד של רחוב האנפה שבקצה גילה שבירושלים שבישראל? הו. שם באמת קצת מסוכן“, הוא מסיים. אתם יכולים לנחש לבד את התחנות שבדרך, אבל הפואנטה ברורה. חוץ מאשר קפיצת ראש מעזריאלי, או חציית נתיבי איילון לאחר מכן, מסוכן זה בעיקר בראש. גיאחה למשל טוען שכבישים מסוגם של 4 את 40 מסוכנים, ואחרים פחות. ואני במו אוזני שמעתי רוכב א’ מסביר לצביקה ב’ שלעלות לגוש עציון זה מסוכן, אבל ב-443 לא. ‘נו טוף’, היה אומר יצחק שמיר. לך תסביר לאחד כזה ש- 443 הוא כביש סואן שעונה על קריטריון גיאחה למסוכנות (ישר, דו נתיבי, שוליים, גדר הפרדה), והוא גם מרושת במצלמות ובלון תצפית לאחר מספר רציחות שבוצעו בשוליו, בעוד העלייה לגוש פסטורלית ומפותלת להפליא, ולא נזרקה בה אפילו אבן. זה מה יש היום – כל אחד הופך את החולשה שלו לתיאוריה.
את חטאי אני מזכיר היום, ובמשך תקופה ניטרלתי לגמרי את הגיחות למקומות ה’מסוכנים’, ונשארתי עם גוש עציון שבו אני מרגיש בבית. רצה הגורל וצומת הגוש הפכה להיות מוקד פיגועים, על בסיס יומי כמעט בלי גוזמא. כך שנשארתי עם גוש עציון ועם אבסורד. היו ימים שתוך כדי הטיפוס לשם התרחשה דקירה בצומת. “לא נורא”, הייתי מרגיע את האשה שהיתה מדווחת על האירועים כשקרו. “הגפרור הזה נשרף כבר”.
איך בכל זאת מגוונים את הרכיבות השגרתיות לשפלה וחזרה?
למשל ים המלח. היה השנה יום שישי קר אחד. ארבע עד תשע מעלות בהרי ירושלים. נמוך מזה בגליל ומעט גבוה מזה בשפלה. וכל זה עם רוח מזרחית שעושה את המוות למי שמנסה להתחכם לה. גם אם נשים את הצפון בצד כי הוא רחוק, אין לי הסבר לכך שבאותו יום שישי הייתי היחיד כמעט שרכב בים המלח בטמפרטורה של 18 מעלות. חוץ ממני היתה שם קבוצת תיירים מאמריקע. לא היה שם אף ישראלי שבקיץ משלם הון על טיסה בשביל להביא את עצמו להזיע במזג אויר אלפיני צונן. החגורה הזו של בקעת הירדן וים המלח היא ייחודית. איפה עוד תמצאו, מכל המדינות שאליהם נוהרים בקיץ כדי ‘לראות ירוק’, מקלט טמפרטורות נוח כזה בחורף? התשובה, כמובן, נמצאת בשאלה. ובסטלביו.
את קבוצת האמריקאים הדריכה רוכבת דוברת עברית ששידרה ביזנס יותר מאשר פלז’ר. היו לה אמביציות לרכב באותו יום רחוק יותר מאשר היא יכולה עם הקבוצה הזו. משום שהיתה מגובה במכונית ליווי, הסתפקתי ברמז לגבי האמביציה ולא באזהרה מפורשת. תחקרתי אותה קצת לגבי המסלול המדויק שהיא מתכננת להם, והיא הספיקה לומר שהיא אוהבת עליות לפני שהתחפפה משם עם פרחי הרכיבה.
הייתי לפני תחילת הטיפוסים למצוקי דרגות והם היו כבר אחרי הירידה משם. זו עלייה שבה אני לא מקנא במי שכבר סיים, אז ברכתי אותם לשלום והתחלתי לטפס. התנאים היו אופטימליים באותו יום. רוח מזרחית-צפונית שדוחפת בקטעים התלולים ועוצרת בכיוון ההפוך, כך שלא צריך לא פדלים ולא מעצורים. רוח עדינה שאם היתה בחורה היו אומרים עליה משהו עם המקומות הנכונים. עם זאת, היא היתה מספיק חזקה כדי לזרוק אותי כמה שנים אחורה לתקופה שבה הייתי מטפס שם המון פעמים בלי להתרגש וכמעט בלי לספור.
מסלול “הכל כלול”
בשבוע שאחר-כך, פרץ הנוסטלגיה לא שכך, אז החלטתי לרכב את מסלול ה’הכל כלול’ שרקחנו בזמנו. שמעתי שהעבודות בכביש צור-הדסה לא פסחו על כביש בר-גיורא, כך שהיה לי תירוץ רשמי לפקוד את העלייה שפעם היתה לי לבית. עיכוב ביציאה בבוקר (pun intended) גרם לי להתלבט באיזו עלייה לקצץ כדי להתאים למסגרת הזמנים שקבעה החמה באותו יום. מה שאמר ש’הכל כלול’ כבר לא יהיה כאן, אבל כל עכבה לטובה.
הבשורה הגיעה מהר, כשלמרגלות נס-הרים שרצה קבוצה גדולה של רוכבים שהתכוננו לעלות. רוכבים אחרים הם היחידים שיכולים להפיח רוח בעלייה המשמימה הזו, וקצת תחרות לא תזיק. רצה הגורל ו’קצת תחרות’ התברר כטסט נג”ש של מחתרת ישראל על שלל חייליה האלמונים. מה שאמר שתחרות כבר לא תהיה כאן. בעוד המאמן קורא את סדר הזינוקים, אני מבחין ברוכבת שהדריכה לפני שבוע את האמריקאים במצוקי דרגות. שמה גם נקרא ראשון לזנק. כדי למנוע בושות (משני הצדדים עאלק) וכדי לא להפריע, אני מתחיל לטפס לבד ומצפה כל הזמן לראות רוכבים מתנשפים מאחורי או לפחות לשמוע את הבום העל-קולי אחרי שהם עוקפים אותי. לא קורה לא זה ולא זה, ואני מגיע ראשון לצ’לנג’ר, כי כנראה גם לרוכבי המחתרת היה עיכוב ביציאה.
מעט אחרי מתחילים להגיע אנשי האצ”ל. הרוכבת מיודעתינו שזינקה ראשונה, לא מגיעה ראשונה, אבל הבחור שזינק אחריה מגיע ראשון, כך שאף אחד לא עקף אותו. אחריו אני כבר לא יודע מי זינק קודם אז אין לי מושג מי עבר טסט ומי לא, אבל אני שמח לראות את אותה רוכבת מגיעה יחד עם רוכבים בנים בלי שהיא נראית גמורה, ואחריה מגיעים גם רוכבים שלא הצליחו לעקוף אותה. כנראה שככה זה כשאוהבים עליות.
העלייה הירדנית ורכב מסתורי מגיע ממנה
שבוע אחר-כך שוב הזדמנתי לים המלח, כשהתחזית סימנה גשם בירושלים. בניגוד לפעם הקודמת בה רכבתי לבד, הפעם קידמה אותי בחניה מכונית שעל גגה היו מונחים אופניים שאפשר לכנותם גם ‘מכונה’. הרוכב שעל המכונה היה מהטיפוס הממהר, כך שראיתי אותו רק כשטיפסתי פעם ראשונה למצוקי והוא כבר ירד. יותר לא ראיתי אותו. בטח מיהר הביתה. שמתי בוב דילן שר בקול של אדל באוזנייה והמשכתי לטפס עם היעלים. הרוח היתה פחות נוחה מהפעם שעברה, אבל לפחות בחזור נשבה לכיוון הגב. כדרכי בקודש הבטתי מזרחה מעבר לים אל הרי מואב כמו שנעמי שמר הביטה אל הרי גולן. יש שם איזו עלייה מתפתלת שנסללה רק השנה, וכשהשמש במגמת שקיעה, אפשר לעקוב אחריה בעזרת מכוניות שמנצנצות. בעוד אני מפנטז על שלום נורמלי עם ירדן או על מתווה אחר שיאפשר לי לרכב שם, אחת המכוניות האלה עקפה אותי. אתם בטח שואלים איך זה יכול להיות, אבל ים המלח הוא תופעה הרבה יותר פלאית ואף אחד לא שואל איך הוא יכול להיות.
פגשתי את המכונית הזו שוב בלידו, והסתבר שהיא שייכת לסוג של דיפלומט איטלקי. שאלתי אותו לגבי העלייה החדשה הזו, ואשתו קלטה יותר מהר ממנו על מה אני מדבר. זו עלייה עם מסעדה בקצה, והם הבטיחו לשלוח לי תמונות ממנה, אבל עד היום לא ביקשתי ועד היום אני תקוע בצד השני ויכול רק להסתכל כמו משה רבנו בזמנו. לפחות יש לי מצלמה עם זום.
הבנאליות של רכיבת אופניים
עם הזמן הרגשתי קצת כמו טרוּמן הרוכב בתוך מסגרת דמיונית שאותה אינו מעז לפרוץ. ולבסוף נשברתי. וזה תמיד זה קורה בבר-בהר שאליו מתנקזת הבנאליות של רכיבת האופניים הישראלית. הפעם זה היה עם רוכב ששאל אותי כמה האופניים שוקלים. אמרתי שאין לי מושג והוא לא הבין איך.
“אף פעם לא שקלת אותם?”
איך אני אמור לשקול אותם? עם גלגלים? עם פדלים? עם בקבוקי מים? ריקים או מלאים? בחיי שאני לא מבין.
“באיזה מהירות טיפסת את רמת רזיאל?”
באמת יש תשובה לזה? את כל העלייה או רק קטע מסוים? היום או לפני שנה? בחיי שאני לא מבין מה עושים האנשים שאני רואה על האופניים. מסתכלים על הספידומטר כל הזמן ומשננים ספרות כדי להיות מוכנים לחידון בבר-בהר?
שלושה חודשים נעדרתי מהשומרון, מכביש אלון, ומהר חברון. חודשים שעברו בציפייה לחזור לשם. מדיניות הבטונדות התחילה. החורף התחיל להיגמר. השקדיות התחילו לפרוח. העובדה שמדי שבוע הייתי פעמיים בגוש עציון, ו-24/7 בירושלים, הנחילה לי בראש את המחשבה שהסטטיסטיקה לאו דווקא תתפוס אותי באיזה כביש נידח בשומרון. כי ירושלים והגוש הם כביש 4 של הפיגועים, והפאב בדיזנגוף הוא כביש 40.
“Spanish is the loving tongue”
שר בוב דילן בקול הצעיר יחסית של עצמו. באחת הפעמים שעליתי לגוש, מצאתי למעלה רוכב. זה היה כמו למצוא את הנסיך הקטן, ולא התפלאתי לגלות שהוא ספרדי טהור. הגיע מכיוון חברון ומתכוון לבלות את השבת בגוש. ניסיתי לברר אתו אם הוא יודע מה ה’מצב’ כאן אבל לא נראה שזה מעניין אותו, אז הפסקתי עוד לפני שהתחלתי. הזהרתי אותו בעיקר מהחיילים שעמדו דרוכים בככר. שלא יעשה תנועות חדות מדי כמו נפנוף לשלום, כי זה יכול להתפרש אחרת.
הוא היה רוכב שבא מספרד, היא אספמיה. הוא בא מהמקום שאליו יסעו ישראלים באביב כדי להראות לישראלים שהיו שם קודם שהנה גם הם יכולים. הוא בא מספרד לחברון, סיים זה הרגע את שני הקילומטרים המטווחים ביותר בישראל, רוכב על כביש צר מאד ולא מפחד כלל. היינו שני רוכבים במקום הנפיץ ביותר באירועי החורף האחרון, ולא הייתי צריך יותר מזה כדי לחזור לרכב איפה שחשוב. אמרתי לו אדיוס והמשכתי בדרכי, לא לפני שלקחתי חתיכה ממנו איתי, בדרך לראות שקדיות פורחות.
מאת: יותם קאופמן