אם הדרך לא כרוכה במאבק, ובכאב, כנראה שהיא לא מובילה אותך למקומות רחוקים. לי היה מאבק והיה כאב בסמרתון 2019, ונאלצתי לחפור עמוק בתוך הנפש, כדי למצוא שם את עצמי החזק, שמנסה להפרד מכאבי הגוף שמאותתים לי שזה הזמן להאט, או לעצור
תמנע
התעוררנו לבוקר האחרון של הסמרתון, העייפות מורגשת היטב והרגליים קשות. אלוהים יודע איך הרגליים האלה יזיזו אותי היום. התחזית מראה בסביבות 50% סיכוי לגשם ובמהלך הערב שמעתי באוהל שיחות של אנשים מודאגים. אני רגיל לרכיבות בוץ וגשם ובאמת שלא מזיז לי. יצאתי עם חולצה קצרה ומעליה ווסט רוח והייתה לי הרגשה שלא תהיה בעיה עם הגשם. באמת במהלך הסטייג’ הופיע טיפטוף קל לפרקים, והוא היה בסה”כ מרענן ועשה לאדמה רק טוב, בטח שלא הפריע.
התארגנו בבוקסים לקראת זינוק, והפעם הטור היה ארוך מאוד, יחד עם המקצים הנוספים של מיני סמרתון וחד יומי. היינו כ350 רוכבים על המסלול באותו יום.
מאחר ובמהלך תדרוך הערב הייתי עסוק בכתיבת הסיכום היומי, הפקדתי את אורי לדווח לי על המסרים החשובים, ויצא שהתחלתי את הרכיבה בלי שהייתי סגור על המסלול של סטייג’ 4. ככה יצאנו מאגם תמנע, דרך נמרה ודרומה על כביש הגישה לאתר, וממנו התחלנו מקטע עולה ויורד על דרכי 4X4 בגבעות שמעל באר אורה. לאחר 17 ק”מ של פיזור הדבוקה בדרכים הלא מרגשות האלה אני פתאום מזהה שאנחנו חוזרים על עקבותינו בעלייה מעל נמרה בכיוון חזרה לאגם. באמת? אחרי כל הסיפורים על סינגל המכרות בתמנע ככה שורפים קילומטרים על פארש?? הייתי מופתע, ואולי עדיף היה שלא הקשבתי בתדרוך ולא ידעתי על הקפת הספאם הזאת.
עברנו שוב דרך שער הזינוק שליד אגם תמנע, העניינים עמדו להשתפר כי משם נכנסנו לסינגל שעובר מתחת לעמודי שלמה והיופי הלך והקצין מרגע לרגע. מכאן זה המיטב של בקעת תמנע ומבחינתי רק עכשיו היום התחיל. רכבנו תחילה בסינגל מהיר במישורים המתגלגלים שבלב תמנע, ובערך בק”מ 22 פנינו מערבה במעלה נחל מנגן, הסינגל מתחיל מהיר ולאט לאט מתחיל לטפס ולחצות את השלוחות שמדרום לנחל. משתנה, מתפתל, מחליף צבעים כמעט בכל רגע, ובנוי למופת. השביל זורם וצובר גובה בצורה מושלמת, זכורות לי לפחות פעמיים שבהן גיליתי בהפתעה שאין לי עוד הילוך, ורק אז הבנתי שאני ממש מטפס, לזה קוראים עליה בירידה וזה מעיד על איכות הבניה והזרימה בסינגל.
לאורך כל הרכיבה הצוקים הגבוהים מקיפים אותך, הנוף הרחוק משגע, אבל הנוף הקרוב עוד יותר. ברכיבה די קצרה אתה עובר בין קטעי שביל שהאדמה בהם שחורה ממש כמו פחם, קטעי שביל שהאדמה מסביבך מכוסה שכבת אבנים בצבע אדום מנחושת. אתה מוצא את עצמך מוקף חול לבן שנראה ממש כמו שלג, ובמעברי הנחל חצינו משטחי אבן חול ורודים בעלי צורות גליות ומדורגות שעוצבו על ידי השיטפונות.
האדמה כל כך יפה שאפשר להשתגע, ובקטע הזה הרגשתי שהחוויה שלי כנראה לא שונה בהרבה משל 30 האירופאים והאמריקאים שנסעו עד לכאן כדי לרכב במקום המדהים הזה. למרות שחשבתי שאני מכיר את תמנע, בסטייג’ 3 גיליתי שבעצם אני ממש לא מכיר, ואין לי ספק ששווה לחצות את העולם בטיסה ארוכה כדי להיות נוכח כאן ולרכב במקום המופלא הזה.
סמוך על הסטלן עם הזקן
נכנסנו לקטע מתגלגל בסינגל, חוצה שלוחות ונחלים, ולאט לאט צובר גובה, ומדי פעם ירידה קטנה ומהירה בסינגל. תוואי השביל מרובה סיבובים כדי לשמר ולצבור גובה בצורה טובה, רבים מהסיבובים הם כאלה שלא ניתן לראות בהם את סוף הסיבוב, ולרגעים שאלתי את עצמי האם כדאי להאט קצת, או להאמין שהברם יחזיק אותי ולא יזרוק אותי למטה. אולי אפשר פשוט לסמוך על ההוא עם הזקן הארוך, זה שנראה תמיד רגוע מדי? מרגע לרגע, ומסיבוב לסיבוב, אתה מבין שבכל מטר בסינגל המכרות הושקעה מחשבה, שום דבר לא נעשה כאן באקראיות, אתה מתמסר לשביל והוא מוביל אותך בחוכמה, שומר עליך בטיסה בטוחה, ואפשר לשחרר את הברקס. ובעוד אני דוהר בסיבובים אני אומר לעצמי “סמוך על הסטלן עם הזקן”.
ירון דרעי מרגב תשתיות ושבילים, הוא האיש שמנהל את צוות הבנאים ואחראי על הבניה בפרויקט המופת הזה. כשסיפרתי לו על התחושות בשביל הוא מסביר לי שמדובר בחלק משיטת העבודה שלו בשבילים: ליצור סטנדרט מוכר ואחיד לאורך כל השביל המסומן. כך למשל בסינגל המכרות הוא מספר לי על קטע השביל הראשון שמתחיל בשער הכניסה לאתר תמנע, ובו פאמפטרק קטן עם סיבובים בנויים, ואומר שהקטע הזה מהווה חוזה בין הבנאי לבין הרוכב: “כמו רמת הבניה בקטע ההיכרות הקצר, כך גם בהמשך השביל, וזה אומר שאתה יכול לסמוך עלינו שנמשיך באותה רמת הבניה גם בסיבובים העיוורים.”
ערוץ בייקפאנל ב Whatsapp – נשלח לך את הכתבות:
הפקה גרנדיוזית
הסמרתון הוא הפקה לא נורמלית, כמשתתף אתה מבין את זה כמעט בכל צעד. לוח זמנים מתוקתק, הרשמה, הזנקות, סיום, ולינה בשלושה אתרים שונים, כל אחד מהאתרים ערוך ומקושט, ואין לי מושג איך הם עושים את זה כי לא זיהיתי את המאמץ, תמיד הכל היה מוכן איכשהו לפני שהגענו למקום. אם זה חדר האוכל מוקדם בבוקר, אם זה מתחם זינוק או מתחם סיום, כולל עמדות שטיפה, עמדות האכלה, עמדות תחזוקת אופניים, שטחי איחסון לאופניים, רכבי ההפקה להכוונה לצד המסלול, צלמים ועוד. תמיד הם מגיעים בזמן, תמיד מקדימים ומחכים לך. זאת הפקה ענקית שמנוהלת בצורה כמעט מושלמת.
ידוע לי על שני כשלים שכן קרו במהלך האירוע, אחד הוא האוטובוס שעושה נגלות מנאות סמדר למתחם הלינה בתמנע, בסוף היום השני. מה לעשות שלאף אחד לא מתחשק לחכות לאוטובוס אחרי יום רכיבה קשה? בפועל חיכינו שעה לאוטובוס ואני יודע שהיו משתתפים שחיכו יותר. הכשל השני היה עם אוכל שנגמר באחת הארוחות, אני אישית הספקתי לאכול אבל ראיתי משתתפים שלא הספיקו ואני יכול לתאר לעצמי שהתחושה רעה. לזכותם של המארגנים נאמר שהם שיגרו התנצלות כנה למשתתפים והבטיחו להשתפר. זה באמת לא חזר על עצמו.
עוד שמעתי בשיחות שולחן אנשים שטוענים שהסמרתון כבר עבר בהרבה מהמסלולים שרכבנו, אבל זה היה לפני היום האחרון של סינגל המכרות. קשה לי להתייחס לנקודה הזאת מכיוון שבשבילי הכל היה כל כך חדש אבל אנסה. אני מזהה את כוונת המארגנים והיא לנסות לשנות את המסלולים משנה לשנה, אם זה בשינוי כיוון הרכיבה ואם בחיבור קטעים יצירתי.
נימי כהן מנהל האירוע הסביר את חזון הסמרתון שלו שותפים מספר גופים כמו מועצה אזורית חבל אילות, הבנאים מקיבוץ סמר, פארק תמנע, וההפקה עצמה. הוא מספר על חזון של פיתוח שבילים אזורי מתמשך, כדי ליצור יעד רכיבה של ממש, כזה ששווה לעלות על מטוס כדי להגיע אליו ולחבר בו חופשת רכיבה. בהיבט הזה הסמרתון הוא לא רק התחרות עצמה, הוא מהווה קרש קפיצה להצדקת בניית שבילים שכנראה יישארו לדורות, והטענה היא שמשנה לשנה נראה כאן קילומטרים רבים של שביל חדש.
מלבד זה עקבתי בימים שאחרי הסמרתון אחרי מספר בלוגרים ועיתונאים שהשתתפו בסמרתון ועכשיו מפיצים את הבשורה ועושים עבודה חשובה בשבילנו ברחבי העולם. זה לא חוכמה להפיל אותם במלכודת כי באמת יש כאן הכל, האווירה, הנופים, השמש החמה שלנו, השבילים ואפשרויות האירוח הרבות באזור. מבין אלו ממליץ לכם להתעניין באתרים של:
bikerumor, bikeboard, בערוץ היוטיוב של Henrik Oijer השוודי, Canadian Cycling Magazine שיוצג ע”י Cory Wallas שרכב במדבר איך נאמר… מהר!
מלבד העיתונאים, גם ספורטאים חשובים מהארץ ומהעולם שמהווים אנשי מפתח בענף וחוזרים לארצות שלהם שבעים ומרוצים מהחוויה הישראלית, ואני יכול לנחש שעוד יחזרו לעוד חופשה או תחרות. כל אלה עושים שירות יפה לענף תיירות האופניים בישראל. אני יכול לספר לכם שיומיים אחרי שנגמר הסמרתון, אורי השותף סיפר לי שסגר חופשה משפחתית בערבה, וכנראה שגם אני מבשל אחת כזאת. הנה ההשקעה חוזרת.
אני מסתכל מסביבי ומבין בקלות שמושקעים פה כספים רבים, כנראה בין השאר מכספי המועצה האזורית ומכספי משרד התיירות. חייבת להישאל השאלה האם זהו הניצול המיטבי והנכון לענף האופניים של תקציבי ענק כאלה. מנקודת מבטי אני רואה שמובילי האירוע מתייחסים ומספרים על העשייה שלהם בתיאורי קדושה. כשנימי מספר על אתגרי ההפקה, על חזון הסמרתון, וכשירון דרעי מספר על תכנון ובניית השבילים, אתה רואה אנשים שמגשימים חלום, חלום פרטי וחלום של קהילה. הם ללא ספק מחוברים לקהילת המשתתפים.
למרות שהייתי שמח לראות 1000 משתתפים על קו הזינוק, אני מבין שזה כנראה שיגעון שמוגבל למעטים, ומספיק שיתגשם גידול ולו איטי בכמות המשתתפים משנה לשנה כדי להתייחס לזה כאל חדשות טובות. כך או כך, להוציא 350 רוכבים לעומק המדבר למסלול קשוח כל כך זה שאפתני ודורש אומץ. כך גם אני רואה את מימדי ההפקה: כל עוד האירוע מתוקתק למופת, מוציא את הרוכבים לחוויה ענקית בשטח, ומחזיר אותם בבטחה, בשילוב עם חזון אופטימי שאם יתממש עוד יסופר עליו שנים רבות. אם כל זה מתקיים, בהובלתם של אנשים חולמים שהם חלק מאיתנו, הרי שמבחינתי ההפקה הענקית מוצדקת.
על שותפות וחברות
כמו בחיים, ככל ששותפות נתקלת בקשיים גדולים יותר, כך היא נידונה להתעלות או להתפרק, קשה להישאר בשותפות פושרת כשנהיה קשה. אני ואורי חברים טובים כבר כמה שנים, עם ראש דומה ותמיד לרכיבות שלנו היה טעם מיוחד של קירבה ותקשורת מצוינת. בכל זאת יש משהו שאנחנו מאוד שונים בו, אורי הוא מאוד מסודר וככזה אוהב להתכונן היטב לכל משימה שלקח על עצמו. למשל הוא החליט להצטרף אליי לסמרתון, רק אחרי שתכנן וידע בוודאות שיש לו אפשרות להתאמן ולהתכונן כשהוא מכוון ל100% הצלחה, לא משאיר כלום לגורל. משהחליט כך אורי, הבין ובצדק שהדבר היחיד שיכול להכשיל אותו באתגר הסמרתון הוא כישלון של השותף, שלי.
ומנגד אני, אופטימיסט מוחלט, אחד כזה שקשה לגרום לו לדאוג. כשאורי התחיל לדבר על איך נתאמן, אמרתי לו “עזוב שטויות, לא צריך כושר, העיקר הסטייל”. אותו זה לא הצחיק וכאן בדיוק עומד ההבדל בינינו. אורי ציפה שאקדיש זמן ואתאמן כמוהו.
הקיר שלי
עשינו לנו תוכנית הכנה לסמרתון שכללה רכיבת נפח שבועית משותפת במשך 5 שבועות וכך היא התממשה בפועל:
בשבוע הראשון לא באתי כי הילדים היו חולים, אורי התאמן. בשבוע השני היה גשם בלתי פוסק אז ויתרנו. בשבוע השלישי יצאנו לרכיבה חזקה של 67 ק”מ שבסופו של דבר הייתה אימון ההכנה היחיד שלי, יופי נכון? אלא שבקילומטר 50, פגשתי את הקיר שלי. הקצב יורד, הרגליים ריקות, וזה לא עניין של קלוריות או מלחים, זה פשוט כושר. שלום חן, נעים מאוד, אני הקיר שלך ובאתי להזכיר לך שאתה ממש לא מתורגל ברכיבות ארוכות. עכשיו תתנהג יפה ונראה איך אתה מסיים את הרכיבה הזאת. אחר כך, נחשוב על איך בכלל תסיים את הסמרתון הזה שנרשמת אליו. אני מסובב רגליים בטורים מוגבלים, הראש למטה, מתגלגלים לאט בגבעות של אלון הגליל שהרגישו כמו נצח, נזכרתי במשהו ששי יגל אמר לי לפני שנה בעדולומניה: אל תספור דרך ואל תספור קילומטרים. תחשוב שבסה”כ יש לך עוד שעה להמשיך לעשות את מה שאתה עושה. זה עזר לי אז וזה גם יעזור לי עכשיו. זה קצת כמו לספור פז”מ, אי אפשר לעצור את הזמן.
מהאימון הזה יצאתי בתחושות מעורבות של גאווה ודאגה. אצל אורי השותף נרשמה בעיקר דאגה, הוא לא יודע אם אני מסוגל לזה. אבל אני החלטתי שאני עושה את זה, עכשיו זה כבר לא משנה כמה קשה יהיה. האימון הקשה מדי אמר את שלו עם וירוס שתפס אותי כמה ימים אחרי, כך הלך לו שבוע האימונים הרביעי. בינתיים אורי כבר יצא ל3 אימוני נפח ברצף, כמו סימולציה מקדימה לסמרתון.
בשבוע החמישי ממש כמה ימים אחרי שהתאוששתי מהוירוס, חטפתי שפעת שליוותה אותי כמעט עד הסמרתון, והנה עברו להם 10 ימים בלי לגעת באופניים. אגיד את האמת בימים האלה הבטן מתהפכת מהמחשבה על הסמרתון, אני יכול לעשות הרבה בכוח רצון אבל להתגבר על שפעת? מתי זה יקרה הגוף יחליט ולא אני. במקום להתאמן מצאתי את עצמי מול הטלוויזיה עם חום גבוה. עכשיו אתם מבינים שלא רק שאני פחות רציני ממנו, לא רק שאני פחות בכושר ממנו, אני גם חולה ומתאמן פחות ממנו.
נחזור לחברות, היה ברור לנו שיש כאן פער בכושר וגם בגישה. היינו צריכים לסמוך אחד על השני בגישור הפער. אורי היה צריך לסמוך עליי שאני מסוגל לסיים את הסמרתון, אני צריך לסמוך עליו שישמור עליי בקצב. מה שהיה מוסכם על שנינו הוא שנלחמים ונותנים את כל מה שיש, לא משאירים דלק במיכלים. כל יום בסמרתון הביא איתו משברים לא קטנים, וככל שנהיה לנו יותר קשה, כך השותפות שלנו הוכיחה את עצמה והתחזקה. היה לנו תדר נקי לחלוטין, מבינים אחד את השני, מודעים אחד לשני בכל רגע. אורי לקח על עצמו את משימת ההובלה באהבה, לא הפריע לו לרגע שאני לא יכול למשוך אותו ולהפך, אני יודע בוודאות שהוא שמח על כך שיש לו את היכולת למשוך אותי. גם אני קיימתי את החלק שלי בהסכם בינינו, אורי ראה אותי נלחם, אוסף את עצמי מתהומות ברגעים קשים. בזמנים האלה כל מה שראיתי בעיניים שלו היה הערכה, אף פעם לא פרצוף חמוץ של נמאס לי לחכות לך.
חן גרומן, מתרגש!
ראינו את זה קורה, ראינו זוגות שבהם אחד נאבק לשרוד והשני חסר סבלנות ומאוכזב. ראינו זוגות מתעמרים אחד בשני במסווה של דירבון (“יאללה תגבירי קצב תיכף יש ירידה”). ראינו זוגות שרכבו בנפרד לחלוטין. ראינו זוגות בחיים שהביאו את הזוגיות שלהם לתוך הרכיבה וזה נהיה מכוער (“עזוב אותי אני מסתדרת לבד”). מצד שני ראינו זוגות מעורבים בסינרגיה מושלמת, הוא שם יד ודוחף בעליות, ממהר להיכנס להובלה במישורים, סוחב לה כמעט את כל הציוד והכל בהודיה והרמוניה. מרתון זוגות הוא אתגר ענק והוא חלק ממה שיפה ומעניין בסמרתון. לשמחתי אני ואורי זכינו בחברות שלנו בענק, זאת חוויה מקרבת שהפכה אותנו לחברי נפש לתמיד.
זוגיות מנצחת
חוזרים לחיים
אז חזרנו לחיים, אני בוהה בשני מסכים גדולים, באחד מיילים בשני מודל של הפרויקט שלי. המוח שלי לא כאן ולא כאן, אני מדמיין מדבר סביבי, עץ בודד באמצע נחל, אני טס במורד הסינגל על מדף סלע ארוך ובאופק נוף מטורף של פסגות צהובות אדומות.
אני מרגיש כל כך חזק עכשיו, רק לא יודע לאן לנתב את זה. סמרתון 2020 הוא בעוד שנה שלמה וזה יותר מדי זמן בשבילי. צריך אתגר חדש, רף חדש, משהו חדש להתרגש ממנו ועדיף שיהיה בקרוב. מאחורי, על קיר המשרד, תלויים מספר הרוכב ומדליית הfinisher היפה עשויה קרמיקה. החוויה הזאת היא עכשיו חלק ממני, מגדירה אותי, ואני רוצה לזכור אותה.
מאז הסמרתון אנשים שואלים אותי… נו עכשיו נרגעת? קיבלת את מה שרצית? אתה בטח לא רוצה לגעת באופניים נכון? זה ממש לא ככה, לא נרגעתי ולא נמאס לי. להפך, אני רוצה להרגיש את התחושה הזאת שוב, אני צריך עוד משהו להתגבר עליו כדי להיזכר שאני חזק. אני רוצה אתגר שמאיים לשבור אותי אבל אני לא אתן לו.
לכם חבריי הרוכבים, אני ממליץ בכנות ומכל הלב, למצוא את המקצה שמתאים לכם, אם זה חד יומי, דו יומי, או סמרתון מלא של 4 ימים, להירשם ופשוט לבוא, לספוג את החוויה הזאת.
את הסמרתון הזה, אני אזכור לכל החיים.
כתב: חן גרומן
תמונות: עופר עברי, יואב לביא, דותן הלוי