לרכיבה הזו יצאתי לבד. זו היתה האפשרות היחידה שכן קשה להוסיף לכל הלבטים האובייקטיבים את לבטיו של אדם נוסף.
השמיים בירושלים נזלו, ואמרתי לאשה שהיא בטח חושבת שבים המלח זה גם ככה, אבל זה לא. שם יש שמש. לשם העננים מגיעים ריקים לאחר שהעתירו על עיר הקודש את מעשרותיהם וביכוריהם. “אספלטיטיס” – כך כינה הנוסע וההסטוריון הרומאי פליניוס הזקן את הים הפלאי, זה שלדבריו לא שוקעים בו. לא ברור לי הקשר בין השחור שעליו אנו רוכבים לבין הבוץ שפליניוס תיאר, אבל אם היה מצטרף דווקא הוא לרכיבה אני חושב שלא היה מתאכזב.
את המסלול מלידו למצוקי דרגות ועין גדי תיארתי לפני שנתיים כאן בפאנל. למרות קוצר המרחק שלו, הוא דורש הקדמה פסיכולוגית, מתוך היותו מסלול של ימים גשומים. פעם בשנה חוטפים שם מבול על הראש. פעם נוספת חוטפים רוח פנים במהירות מאך 1, שגורמת לקללות שאינן נשמעות. ועוד פעם מגיעים עם המכונית עד ללידו, מתקפלים חזרה, אומרים ‘לפחות ניסינו’ וחוזרים לאכול חומוס וכנאפה בעתיקה. השנה עוד לא התרחש אף אחד מהתרחישים לעיל, כי השנה, לא כולל שלג, לא ירד גשם.
וגם הרכיבה הזו בוששה לבוא, שכן רביצה על מכ”ם הגשם עושה כל רוכב למטאורולוג שחושב שהוא יודע איפה יהיה כל ענן וכמה. הסיכוי הגבוה לגשם וכבישים חלקים הביא אותי להרכיב את צמיג-הגשם שלי שיושב על גלגל ישן אך נאמן, ומקנה אחיזה טובה יותר בכביש חלק (זה בדוק!). בסוף יצאתי מאוחר, ועוד על בגין, נורת הצ’ק-אנג’ין נדלקה. מכיוון שאיני צ’ק-נוריס, חזרתי הביתה והתארגנתי על רכב חלופי. עיכוב של עשרים דקות שבהן הרהרתי שוב אם לצאת או לא כי המכ”ם התחדש באיזה גוש-עננים עצבני שעשה דרכו מזרחה מאשדוד בדרך המהירה.
בירידה הארוכה לים המלח נראה היה כאילו שיחקתי אותה. העננים אכן נראו מפורקים ורוח לא נשבה. פריקה מהירה מהאוטו, כולל מריחת שכבה של אולטרסול יותר בכיוון של הצהרת כוונות ליום שמשי. אחד המאפיינים הבולטים של הרכיבה למצוקי היא המחשבה על העלייה כפרט היחידי במסלול. 25 קילומטרים מישוריים עד לשם הם ההתפכחות ממנה. באתי לעשות עליות ואתם דוחפים לי מישור? חוסר רגישות משווע. כאן המקום לשאת עיני אל ההרים ולהזדהות עם פסל ה’אבא תרחם’. תוך כדי המישור המשעמם, מתחילים ההרהורים על ‘כמה פעמים לטפס’ ו’האם להגיע גם לעין-גדי’. לרוב יש תוכנית סדורה שאותה אני חולק עם שותפי לכיבה. אבל היום, יציאה מאוחרת, סיכוי טוב להירטב וכל ההתלבטויות נשארות בפנים בגולגולת.
ביני לביני, סגרתי על שני טיפוסים, המשך לעין-גדי אבל בלי קפה, וטיפוס נוסף בחזור אם יש זמן. או על שלושה טיפוסים בלי עין-גדי. או על טיפוס אחד, עין-גדי פלוס קפה, ועוד אחד בחזור אם לא יורד גשם. צריך להבין שההתלבטות על עין-גדי, כולה 15 קילומטרים ממצוקי, היא מהותית במקרה של גשם ורוח. כשקורה אחד מהם, עדיף להיות כמה שיותר קרוב למקום המבטחים במעגן הלידו הישן. מפני שהתחלתי מאוחר בשלוש שעות מהרגיל, לא יכולתי למבצעים מיוחדים של חמישה טיפוסים ויותר.
תוך כדי המישור, ראיתי שלפני פחות או יותר על מקום העלייה יושב ענן מהסרטים. כזה שמתחיל בשמים ונמשך פיזית עד לקרקע ולים. להקה גדולה של ציפורים נודדות התרוממה בפאניקה מעינות סמר, על פדחתי הרגשתי טפטוף, וראיתי שגם מאחורי השמיים נהיו כהים (להמחשה, צירפתי תמונה של מכם הגשם עם חץ שמצביע על מקום הימצאי בין שני גושים). לא ידעתי אם הטפטוף מקורו מלפני או מאחורי וגם היה לי איפה להתחבא, אבל החלטתי להמשיך בהשערה שהענן הכבד שמקדימה יזוז לכיוון הממלכה ההאשמית.
עם ההתקרבות למחסום ותחילת העלייה, ראיתי שבתעלה בצד הכביש זורמים מים. לא שלוליות כמו עד עתה – זרימה של ממש. זה היה מראה חדש בשבילי באיזור הזה. קבוצה של אנשים שהסתכלו להרים הצדיקה את הפתעתי. ציידי שטפונות הם כמו ציידי כשרונות, רק שלנחלים אין רצון להתפרסם. במקרה הזה, הלך להם קלף בצורה של זרם מים במפל של נחל טור. וזה בסדר, גם אני לא הכרתי את הנחל הזה עד היום, שבו הזרימה היא תוצאה של ענן שהחליט להישבר דווקא שם, באחד הנחלים הקטנים שבין הקדרון לדרגה. ביחס לכל ההרים, המפל נראה כמו נחל פישון. בהמשך הכביש, היו עשרות זרימות קטנות של מים במורד המצוק וגם שלוליות על הכביש עצמו אבל לא משהו שלא ניתן לעקוף מהנתיב הנגדי.
התחלתי לטפס בעצלתיים, מנווט את דרכי בתוך הסחף ומתיז אבנים לכל הצדדים למרות הנסיון להמנע מהן. המצוקים זרמו גם למעלה. חיות לא נראו. ניצלתי את הזמן בהפוגה בין המדרגות כדי לבחון את נסיגת הים מפני לשונות היבשה שנוגסות בו, ובתצפית על שבר הענן שהיה עמוק בתוך ההרים בעבר-הירדן.
כשהתחדש הטיפוס ולמרות שהייתי טרי, הרגליים הרגישו כבדות. הגעתי למעלה למנחת המסוקים ולא ידעתי מה לעשות. כלומר, חוץ מלרדת חזרה. טוב שיש עוד זמן להתלבט. הירידה מ”מצוקי” למחסום יש לה את האיכות של החזרת המוטביציה לטפס שוב, מעין טעינה אופורית של הרצון לסבול. בנס-הרים הטריק הזה לא עובד למשל כי זו עלייה מכוערת גם בירידה. אחרי שראיתי שגם הדרג’ה זורם, בסרפנטינות שלפני המחסום, שמעתי את הפסססס של אויר שיוצא מהמחלקה הסגורה כדי לעשן סיגריה. נזכרתי ברכיבה הקודמת שלי עם צמיג-הגשם שהיתה בשלג ובה חטפתי שני תקרים, ובכך שהצמיג המהולל הוא מגנט לאבנים. התגלגלתי כך עוד קצת למחסום, שם החלפתי מתכונים של תבלינים אתיופיים עם המ”צדיקית תוך החלפת הפנימית בחדשה, ומחשבה על כך שמ”צ הוא סוג משונה של צדיק. העיכוב הזה טרף את הקלפים מחדש, מה גם שהתחילה לנשוב רוח דרומית וההמשך לעין גדי יצא מטווח האפשרויות. לרכוב עד עין-גדי ברוח כזו, למרות רוח הגב שתהיה בחזור, זו הקדמת מכה לתרופה. חשבתי אפילו לחזור ללידו כמו שאני, כי לטפס שוב ל”מצוקי” גורר איתו סיכון גבוה לעוד פנצ’ר ולא בשביל זה באתי.
אמהמה, נכנס גורם נוסף לשיקולים. עוד לא הרגשתי את העלייה. אז טיפסתי שוב והפעם ללא הרגליים. הכבדות, כלומר. היה לי קל למרות ההילוך הקשה. זוג התיירים שפגשתי בירידה הראשונה התחלפו בזוג תיירים דומה, רק יותר למעלה. הבחור נראה אותו דבר אבל הבחורה התקלפה מאיזו שכבה, ועכשיו הם נראו פחות סוריאליסטים ויותר ישראלים. הגעתי למעלה שוב, הבטתי בשעון וראיתי שאפשר לסחוט עוד טיפוס עד כניסת השבת, בהתחשב ברוח הגב שמצפה לי בחזור ובמזל שברק התקרים לא יכה פעמיים. מיהרתי למטה אבל הפעם לא ממש עד לקרקעית, אלא קילומטר אחד רחוק ממנה וממצבורי האבנים החותכות. טיפסתי שוב וכמו בפעמים רבות אחרות כבר הכרתי את הנהגים שעקפו אותי בעלייה קודם, ראו אותי מגיע למעלה קצת אחר-כך, ועכשיו יורדים מולי ומסמנים עם האצבעות כל מיני סימנים שקשורים לג’ון-חניבעל-סמית’ ולאבו-עמאר גם יחד. במרומי המצוק בגובה אפס לעומת הים, סימנתי גם אני וי.
למעלה בפעם השלישית, הצצתי על המחנה הצבאי של מצוקי דרגות ותהיתי לגבי מיקומו דווקא שם. הרי ידוע שמחנות צבאיים משתמרים ועוברים מדת לדת כמו אתרים קדושים. איכשהו זה התקשר לי עם אירוע בחייו של מאיר הר-ציון. לא ידעתי שכמה שעות קודם, בעת שבירת הענן על קו המצוקים, נפח ‘הר’ את נשמתו. הלוחם שהתגורר במעלה אחד הטיפוסים הקשים בארץ בחווה שנקראת על שמה של אחותו, ושאת דמה הוא נקם בהרים הסמוכים אלי.
המישור בדרך חזרה היה נוח אף יותר מלונדון בגלל הרוח הנושבת בגבי, והגעתי חזרה למכונית בול לתוכנית של פרנס מהטברנה, שבלעדיה שבת לא נכנסת. חויתי במלואה את חווית הטיפוס במכונית וצניחת הטמפרטורה החיצונית בעשר מעלות. העננים בירושלים עוד טפטפו משהו כדי שהסיפוק מהבריחה אל ים המוות יהיה מלא. למרות שטיפסתי שלוש פעמים בלבד ולא הרגשתי את העלייה כדרכי בקודש, שמחתי על כך שיצאתי לרכב. בבית, הסתקרנתי לראות מי העננים שכל-כך התחשבו בי, וראיתי בהסטורית המכ”ם שלולא התקלה במכונית, הענן שהיה מטביע אותי הוא אותו ערס שאצה לו הדרך מאשדוד. והמרחק בין העכבה לטובה, בין המכה לתרופה, מעולם לא נראה יותר קצר.
מאת: יותם קאופמן
מה דעתכם? הגיבו בתגובות, השמיעו קול!