היה מנוע? ניתוח הקטע הראשון המבוסס על נתוני ההספק של אחד הרוכבים המובילים בדבוקה:
ההפתעה, בהא הידיעה, של טור ערד היו הביצועים של גיל קיבץ, בעיקר בשלב הראשון (בשלב האחרון כל הנסיבות היו לטובתו והוא היה טרי יותר מהאחרים בסיום השלב). היו הרבה קולות שדיברו על מספרים לא הגיוניים, חומרים אסורים, מנוע באופניים והרבה שטויות אחרות.
עם סיום הקטע יצא רן מרגליות המום ומתוסכל מרכב הקבוצה כשהוא ממאן לקבל את התוצאות – ״רכבנו בכל הכח, ארבעה רוכבים. לא רצינו לתת לגיל לברוח את ה 1:30 דקות שהוא השיג, אבל פשוט לא יכולנו לתפוס אותו״.
את 3 הק״מ הראשונים הדבוקה רכבה מהר יחסית על כ 5.5 וואט לקילוגרם. אפשר לראות יפה בגרף את הקצב האחיד והגבוה. בזמן הזה גיל היה כ 20 שניות לפני הדבוקה, אז כנראה שרכב 5.6 או טיפה יותר (הבריחה החלה בק״מ השני).
בקטע המעבר בין שני הקטעים התלולים הדבוקה מתאוששת על כ 4.3 וואט לקילו. קיבץ ממשיך לעבוד קשה ולהגדיל את יתרונו.
הבלגן מתחיל אחר כך בכ 2 ק״מ בהם הקצב הממוצע עולה ל 5.8 וואט לקילו אך הממוצע מבוסס על 4 התקפות (בעיקר של עידו זילברשטיין) של בין 7-8 וואט לקילו (30 שניות) עם פיקים של 11-12. בין ההתקפות המספרים נמוכים יותר. בזמן הזה קיבץ ממשיך לרכוב טמפו והמרדף הלא מסודר מדלל את הכח של הרודפים ל 3 רוכבים (עידו זילברשטיין ויואב בר מהאקדמי ואיוון סלדקוב הרוסי של TACC) אך מקשה על סגירת הפער מגיל קיבץ.
את כל העליה עשה הרוכב בתמונה על 4.6 וואט לקילו (כמעט 50 דקות). בממוצע גם אם המנצחים רכבו 5 אחוזים מהר (בזמנים) יותר אנחנו לא עוברים את ה 5 וואט לקילו על 45 דקות אצל המובילים. שום דבר מיוחד עבור מי שרוצה לרכוב בדבוקה מקצוענית ולדעתי גם לא מיוחד עבור גיל שעושה מספרים כאלו כבר שנים והגיע לטור בכושר מצוין.
גיל קיבץ בדרכו לנצח את השלב הרביעי והאחרון בטור
סייקלינג אקדמי
סייקלינג אקדמי הם הסיפור הכי גדול של ספורט האופניים התחרותי בישראל 2015. קבוצה מקצוענית ישראלית ראשונה, למעשה יחידה, כפי שאיבחן דרור פקאץ בשיחה עימו – ״רק אנחנו קבוצה, שאר הרוכבים הם חלק ממועדונים״.
מבחינה ספורטיבית, וזה המדד החשוב ביותר לקבוצת ספורט, החודשים הראשונים של סייקלינג אקדמי מוצלחים מאד! הקבוצה רכבה מרוץ טוב מאד, כמרוץ ראשון, בטור סן לואיס בארגנטינה. היא רכבה קבוצתי, מאד, חכם, וחשוב מכל ניצחה, את המרוצים באורים ובית גוברין. הקבוצה ניצחה גם בערד למרות נחיתות מספרית והעדרם של הזרים, אבל זה כבר היה יותר קשה. במקביל לערד רוכבי הקבוצה הזרים מתמודדים על נצחונות במרוצים הנערכים בקרואטיה עם מקומות בעשיריה הראשונה. לא רע בכלל.
הקבוצה מתנהלת בסטנדרט גבוה במרוצים בארץ – אוהלים ממותגים, אנשי צוות מקצועי (אביעד יזרעאל, מאמן נבחרת ישראל באופני הרים הוא אחד מאנשי הצוות של הקבוצה במהלך המרוצים). לקבוצה אנשי תקשורת משל עצמה – צדוק יחזקאלי התנדב בכדי לתרום ולייעץ לקבוצה בצד התקשורתי, ולפחות בטור ערד דאג לדווח על המרוצים בידיעות אחרונות וב YNET. מוטי פישביין מגיע ומצלם עבור הקבוצה את המרוצים. מוסיף פקאץ – ״אנחנו מתנהלים כמו באירופה, כל הקבוצות (מועדונים) צריכים לשאוף להיות ככה ואנחנו רוצים שרוכבים צעירים יוכלו לראות את הקבוצה ולשאוף להגיע ולרכוב בה״.
גם מול כל הגורמים החיצוניים ובכללם עבדכם הנאמן, הקבוצה עובדת מסודר. תמיד עונים לשאלות, מקדישים זמן, באמת, בלי ציניות – הכל כמו בספר.
איפה הפרויקט החברתי המקדם והגישה החיובית לענף המקומי. סייקלינג אקדמי – קנו את הכשרונות שלמדו באקדמיות אחרות ומייצרים באמצעותם vibe סוליסטי ומרוחק?
אבל…
יש שני גורמים בישראל (שלא קיימים בחו״ל) ששמים את הפרויקט הזה במקום קצת שונה: הראשון – סייקלינג אקדמי הם לא רק קבוצה, הם גם, וזו ההצהרה שלהם, פרויקט חברתי. בישראל ובמדינות ללא מסורת אופניים. השני – בישראל, סייקלינג אקדמי הם מונופול! אף קבוצה לא מציעה לרוכב הישראלי את המוצר שיש לאקדמי להציע – שכר, מרוצים בחו״ל במימון הקבוצה והיכולת להיות רוכב אופניים. למונופול יש אחריות. הוא יכול בפועל לעשות מה שהוא מוצא לנכון – ופקאץ ורן עושים היום מה שהם רוצים, פקאץ׳ מסביר – ״אנחנו עושים את הדברים בדרך שלנו, מתנהלים כמו שאנחנו מבינים וחושבים לנכון״. לדרך הזו יש השפעה על האופן בו הקבוצה נתפסת ועל היחסים עם הפלוטון המקומי.
מספר דוגמאות:
כאשר שחקן כדורגל עובר מקבוצה לקבוצה וכובש מול קבוצתו לשעבר נהוג למתן את החגיגות. כשהאקדמי הוקמה, היא גייסה לשורותיה את 5 הרוכבים הטובים בישראל (מתוך כ 15 רוכבים בסך הכל). בכך עיקרה ופגעה קשה ב IGP (שאיבדה את יואב בר וגיא גבאי), ב 500 וואט (שאיבדו את בן אינהורן ורועי גולדשטיין) וב TACC שאיבדו את עידו זילברשטיין (שהיה אמנם בחו״ל אבל רכב בארץ עם קבוצתו המקורית). אחרי הנצחון במרוץ נגד השעון היתה שמחה גדולה של ״הראנו להם״ בין דרור ורן – יאמר דרור: ״זה בעיני המתבונן בלבד, אני אוהב לנצח ושמחנו עם הנצחון. גם אחרי הנצחון בדרוג הכללי היו כיפים ברכב וצעקות שמחה״. אין ספק – לשמוח זה מוצדק וחיובי. אבל מצד שני – בהיותך מונופול שנולד מתוך ומתבסס על השוק המקומי, יש מקום ליותר צניעות בחגיגות שחלקן על חשבון יריביך אותם עיקרת באמצעות כסף של תורם. ההתנהלות הזו משדרת ניתוק ומייצרת אנטגוניזם.
בסוף הארוע ישבו רבים מהרוכבים יחד במתחם ארומה בעין בוקק (וחיכו נואשות לטכס הפודיום במשך שעות). הסייקלינג אקדמי הקימו את אוהל הקבוצה בצידו השני של הפארק הרחק מכולם. פקאץ הסביר: ״זה טכני. שאלתי איפה להקים את האוהל, אמרו לי פה. ככה גם יש לרוכבים את השקט להתאושש טוב יותר״. מששאלתי/הערתי את תשומת ליבם של רן מרגליות ורון בר און (בעלי הקבוצה), הבטיח רון שהעניין ילקח בחשבון בעתיד. טוב היו עושים האקדמי אם אחרי התחרות (לא במהלכה, אחרי שהסתיימה) היו משחררים מעט מהמחיצות ומבלים יחד עם הענף המקומי ממנו צמחו ומתוכו יוכלו לממש את חזונם.
אלו שתי דוגמאות שמעידות על משהו שקשה להעביר במילים. יש וייב (vibe, תחושה) של ריחוק (היו שהשתמשו במילה התנשאות) העולה מההתנהלות של האנשים שמנהלים את האקדמי. זה לא משהו שהם עושים, זה משהו שעובר בדרך שבה הדברים נעשים וזה רק כאן, בישראל. בחו״ל הבעיה לא קיימת. נכון שיש להם עד עתה הצלחות ספורטיביות בזכות הרוכבים הטובים שרכשו, אך יש לסייקלינג אקדמי אחריות ואינטרס להיות חלק מהענף המקומי ולא מעליו. להתוות דרך של מקצוענות מתוך תהליך של שותפות עם המועדונים המקומיים ולא לעבוד מעליהם או נגדם על מנת שהקבוצה תהפוך להיות יעד לרוכבי המועדונים ולמאמנים המקומיים. צריך לזכור, שמתחת לסייקלינג אקדמי יש ענף ״קשה יום״ ועני שנלחם באופן קבוע על ההכרה והקיום, אם מחר יסגור רון בר-און את הברז, כמו גאידאמק או אורחים אחרים לרגע, ישאר ריק גדול מאחור.
לחצו פה ללוח האופניים מיד 2 – מכרו וקנו ציוד מיד שנייה!
המסטרס פרו בטור
אי אפשר לסכם את הטור בלי להתיחס לנוכחות של מספר רוכבי מסטרס שיכולתם פשוט ראויה לציון. יש לא מעט רוכבי מסטרס הראוים לציון: ישראל ״קראפט מן הנצחי״ חן, ולדי ״הענק״ מלי, אמנון ״לא רואים עליו מאמץ״ הברמן, דוד ״המלך״ רזניק, נועם ״איש המרתון״ סטרשנוב ויובל ״זה מסטרס זה?״ פרידמן. יש עוד רבים אחרים אבל על כולם מאפיל השנה דני צור.
צור, 37 בקיץ, נשוי + 2, הוא רוכב המסטרס הבולט של השנה. עם נצחונות באליפות ישראל בסייקלו קרוס (קטגוריה) ובסייקלו קרוס פארק דרום (רכב לפרקים מהר מהעילית), נצחון באורים ופודיום ביער המגינים (מסטרס פרו, ללא קבוצה) ומקום 25 ונצחון כללי בדרוג המסטרס של טור ערד, מדובר במכונת רכיבה משומנת.
צור הוא כשרון טבעי. חכם, מבין מרוצים (למרות שלא רוכב הרבה שנים). ההתקדמות שלו מטאורית ומהרגע שהחל לרכוב ועד שניצח מרוצים חלפה פחות משנה. אחרי שרכב שנתיים ניצח את מרוץ חיפה בקטגורית העילית. השנה ללא קבוצה אבל עם הרבה שעות אוכף צור בכושר מצוין. התכונה הבולטת שלו – הוא פשוט אוהב להתחרות. שימו מסלול סייקלו קרוס או כביש ודני יהיה שם. דני מספר – ״אני מתאמן קל יותר משנים קודמות על פי תכנית אימון שמצאתי ברשת. למדתי להכין את עצמי טוב יותר למרוצים. בבית גוברין ידעתי שהתאמנתי קשה מדי במהלך השבוע והגעתי עייף. לטור ולמרוצים הגעתי הרבה יותר טוב״. בזכות הישגיו, זכה השנה דני לחסות של בנדא ספורט בע”מ יבואני ג׳ייאנט בישראל והם סיפקו לו גם אופני סייקלו קרוס וגם אופני כביש. שאפו.
בתמונה מימין – ולדי מלי, דני צור, אמנון הברמן – כולם מדינמו רייסינג בפודיום המסטרס בטור ערד
טור מהנה אך הענף במשבר עמוק
איגוד האופניים שמרבית מקורות המימון שלו מבוססים על כספי מדינה לא מצליח לסגור פערים ניהוליים חשבונאיים מול גופי המדינה השונים (רשם העמותות, מנהל הספורט, החשב הכללי) וסובל עקב כך מבעית תזרים קשה וחובות תופחים, שכן התשלומים עליהם הוסכם מול אותם רשויות לא מגיעים בפועל. עקב כך, עובדי האיגוד לא קיבלו שכר מזה מספר חודשים. השופטים וכל העושים במלאכה עושים הכל מתוך אהבת הענף וללא שכר (ולאחרונה גם ללא החזר הוצאות). ירון דור (מנכ״ל האיגוד) מספר כי הוא עסוק רוב זמנו בנסיון להסדיר את עניני האיגוד מול הרשויות ולא מגיע בכלל לעסוק בעניני הספורט וקידומו. כל צורת העבודה היום היא ב mode השרדותי. כשהבסיס כה חסר וקשה, בלתי אפשרי לצעוד קדימה ולקדם פעילות. עקב כל הנ״ל, נעצרה השנה הפעילות של נבחרת ישראל בכביש ושל הבית באירופה.
השורה התחתונה לא טובה. קיומו של הגוף האמון על הרכיבה התחרותית בישראל נמצא בסכנה קיומית אמיתית. יש לקוות שיבוא היום בו יוסדרו הענינים ויחד עם סיום הבחירות וחזרה לשגרה במערכות הספורט של המדינה התקציבים יגיעו ויאפשרו פעילות שגרתית ב mode שבו רמת הודאות הקיומית גבוהה יותר.
ארגון ומשטרה
בטור ערד הזדמנה האפשרות לראות את שתי נקודות הקיצון של ארגון מרוצי אופניים בישראל בטווח של 48 שעות. השלב הראשון של הטור נוהל על ידי מארגני המרוץ (ומארגני הגראן פונדו כולו) מול משטרת ערד. שוטרי ערד לא בדיוק הבינו מהמארגנים מה נדרש מהם בסגירת הכבישים ובמהלך השלב היו מספר כלי רכב שירדו לכיוון מצדה מול הדבוקה המטפסת. השיא היה כאשר מיד לאחר חציית קו הסיום על ידי המנצח… חצו אותו שלושה אוטובוסים! זה היה מפחיד ומגוחך כאחד.
לא היה קשר עם המשטרה והנהגים המתוסכלים הוחזקו ברחבה שאחרי קו הסיום ע״י שופטי המרוץ ומארגני הטור. המתח בין מארגני הטור והנהגים המתוסכלים כמעט ונגמר בעימות פיזי. מיותר ומסוכן. בשיחה שנערכה בין המשטרה, מארגני התחרות ומנכ״ל איגוד האופניים יושרו ההדורים ונסגרו הפרטים לקראת המרוצים בערד ביום שישי. אחרי תדריך תקין ועם תיאום משופר – יום שישי התנהל באופן מושלם!
קיבץ מנצח את שלב 1 יחד עם נוסעי קו כלשהוא בערד…
הנושא של תדרוך השוטרים – שצריך להתחיל בבסיס – מה זה בכלל מרוץ אופניים ובאיזה מהירות נע הפלוטון, הוא קריטי לבטחון הרוכבים ולהבטחת האפשרות להתחרות בהגינות ובבטחה.
שלב 4 של הטור נוהל ע״י מארגני הטור מול מתנ״א (משטרת התנועה הארצית). שם התמונה היתה שונה לחלוטין. מערך האופנוענים של מתנ״א מיומן ומכיר כבר את התחום. כמי שצופה במרוצי אופניים מתוך שיירת המרוץ כבר 3 שנים אני יכול לומר בוודאות כי זה היה הסטייג׳ שנוהל באופן הטוב ביותר. למעט צחנה אדירה ממאגר שפכים בנגב התנהל השלב כולו ללא הפרעה לרוכבים ולמרוץ. כל העברת רכב לוותה בשוטרים לפני, אחרי ובמרכז השיירה. הסימון של הכבישים היה מושלם גם על ידי השוטרים וגם ע״י המארגנים (כולל שערי 15, 10, 5 ק״מ לסיום!). מצוין. (הערה: אין הכוונה לניהול המשטרה את הגראן פונדו אלא את השלב הרביעי בטור ערד שהתנהל לפני הארוע ההמוני. על העיכובים בירידה לעין בוקק ניתן לקרוא בכתבה שלנו על הגראן…)
בסיכומו של דבר טור ערד הוא ארוע השיא של ענף האופניים המקומי. הוא קשה ותובעני ממתחרים (ומדווחים…) כאחד. מצד שני הוא הזדמנות אדירה לבלות זמן איכות עם רוכבים וחברים. לבחון מי התקדם ומי לא. ובעיקר להבין ולראות את הפוטנציאל הספורטיבי והתיירותי האדיר של הספורט הנפלא הזה ולתהות מדוע אינו בא לידי ביטוי יותר פעמים במהלך השנה.
