גראן פונדו ג’ירו ד’איטליה ירושלים הראשון הוזנק אתמול. יש כל כך הרבה זוויות שאפשר להתיחס מכיוונן לאירוע הזה, אבל יש אחת שהופכת את האירוע הזה למשהו אחר: שי ראשוני, סיפורו ומאבקו ב ALS קשורים באירוע הזה בצורה שמאפילה על כל היבט אחר.
שי לא רק נאבק ב ALS, אלא גם לא נתן לשום מכשול וחסם לעצור אותו בדרך להגשמת החזון: גראן פונדו בינלאומי, בקנה מידה שאפתני, בעיר הבירה ירושלים. וחסמים וקשיים יש הרבה, וכרוכבים רובינו לא מודעים לשבריר קטן מהם. ההצלחה בארגון הדבר הזה אינה ברורה מאליו גם עבור אנשים בריאים וארגונים חזקים, והעובדה שזה התממש למרות הכל, בזכות עוצמה, כח ביצוע ומימוש של חולה ALS במצבו של שי, היא סיפור שלא יאמן.
השתתפנו באירוע הזה גם כרוכבים, וגם כשותפים לקידומו בבמה הזו, ורצינו בכל מאודינו בהצלחתו – כי החשיבות שלו היא אדירה. אירוע כזה יכול לשמש מקור לתיירות אופניים משמעותית מאיטליה ומכל העולם, על כל המשמעויות ההסברתיות, הכלכליות, והתרבותיות של הדבר הזה, ולהוות אבן יסוד בעולם הרכיבה הישראלי. על כן גם הבעיות שהתגלו בחווית הרכיבה לא יכלו לקלקל לנו את האופוריה: גראן פונדו ג’ירו ד’איטליה, חלק מסדרה בין לאומית של אירועי גראן פונדו, הוזנק ויצא אל הדרך, והשתתפה בו כמות מרשימה מאוד של כ 1000 רוכבים, מעל חצי מהם למסלולים הארוכים, שיצאו ב 6:30 בבוקר ל City Tour ברחובות ירושלים.
החוויה מתחילה עוד הרבה לפני האירוע עצמו: בהכנה, ובאקספו בערב שלפני
הכיף מתחיל כשלושה חודשים לפני האירוע – מיד עם ההכרזה על קיומו. גראן פונדו לרוב הרוכבים הוא יעד רציני וההתכוננות היא חלק מהחוויה. החלטתי לעשות את המדיו פונדו כיוון פחות משבוע אחרי ירושלים אני מזנק לאפיק ישראל ולא רציתי להגזים במרחקים, אבל רציתי להגיע מוכן לעשות תוצאה טובה בנס הרים. כתוצאה מכך במשך שלושה חודשים, גראן פונדו ג’ירו ד’איטליה הזכיר לי בכל רכיבה, שאני צריך להיות רוכב טוב יותר. לא לוותר ולצאת לרכיבות ארוכות, להתאמץ ממש מדי פעם, ולהוסיף איזה שניים שלושה אימוני כוח כחודש לפני התחרות. אני נהנה כבר שלושה חודשים מהגראן והוא אפילו לא החל!
הזינוק המוקדם של האירוע מאותת לי שעדיף להגיע בערב הקודם אל מתחם האקספו לאסוף את שקית המשתתף. אני מגיע למתחם ומרגיש בחו”ל: שתי שדרות מלאות בדוכנים מעניינים ומלאי ציוד. רודי פרוג’קט כמובן נמצאים שם, ואני לומד על מצלמות אקסטרים שלא הכרתי, מדרסים במחירי אמצע, מציץ למתקן האחסון החדשני לאופניים, ושמח לגלות את התצוגה הגדולה והבולטת של ביאנקי במרכז הרחבה – פז בש ובן זוגה החליטו לייבא אותם לארץ. משקאות אנרגיה מחולקים במתנה, מוסיקה וכיף באוויר. תצוגה של אופני פוקוס מגרים, וסקוט, ועוד ועוד… לא נמנה כאן את כולם, אבל gear heads כמוני נהנה שם, בקניון אופניים שלם לערב אחד.
מתחילים ב City Tour
ה City Tour היה ההפתעה המגניבה של האירוע. ההזנקה נראתה מדהים כשצדו האחד של הרחוב מלא ברוכבים בטור של מאות מטרים. בדיוק מרשים ב 6:30, אנדריאה ברטלי בנו של חסיד אומות העולם ג’ינו ברטלי שחרר אותנו אל הדרך ביחד עם רוכב עבר אגדי: Gianni Bugno – אלוף עולם לשעבר, מנצח ג’ירו ועוד, וביחד עם ניר ברקת ראש העיר.
תשמעו, זה קטע! לרכוב ממש בתוך העיר, כשהאזרחים שקמים מוקדם מוחאים כפיים בצדי הדרך ומסתכלים בפליאה ובהנאה בלתי מוסתרת על הטור הצבעוני – זה היה כיף. פתאום אחרי ממילא מתגלה מגדל דויד והחומה האדירה הזו. באמת מרשים! גיא בן הינום, בריכת הסולטן מימין ומשם לכיוון ארמון הנציב וכל העיר העתיקה והר הבית לפנינו. האיטלקי שהגיע עם משלחת המארגנים מספר לי שביום ראשון הקרוב הוא כבר עושה עוד גראן פונדו – את גראן פונדו רומא, ובכך הוא ישלים שני גראן פונדואים בערים עתיקות וקדושות (תזכורת – רומא היא עיר הותיקן…) בסוף שבוע אחד!
משלימים הקפה וחוזקים לחלק המערבי של העיר לא רחוק מהירידה לעין כרם. הטור נעצר בפעם הראשונה ליד בית קברות, והמוני רוכבים שכבר ערים איזה שלוש שעות צריכים אפעס, לשחרר נוזלים… אבל איפה? אני מודה שגם אם אני הייתי המארגן, למרות הנסיון והרכיבה, לא הייתי בחיים חושב על זה שאת ההפסקה הראשונה הזו כדאי לעשות ליד איזה חורשה או שדה בר ולא לצד מדרכה עירונית…
אני פוגש את דניאל מ Bicycling שבדיה – ועוד כמה עיתונאים שהוזמנו לאירוע ושאותם פגשתי עוד אתמול באירוע מקדים. באופן מפתיע לחלוטין כולם רוכבים על אופני Canyon דומות לשלי. די מדהים. מה המסקנה?
יוצאים מהעיר – ירידה לעין כרם והמשך לצובה
טור הרוכבים יוצא מהעיר מבלי להטריד הרבה את הציבור שאינו רוכב. העיר נפתחת לתנועה ואנחנו בתנועה לכיוון עין כרם. נפגשים עם כפור בוקר מפתיע. אחרי הכיכר של עין כרם, המשטרה עוצרת אותנו שוב בתחנת המים הראשונה. קריר עד כדי כך שכדאי לחפש איזה פיסת שמש להתחממות. לצערינו הרב זה הרגע האחרון שטמפרטורות-שרוולי ידיים יפגשו אותנו בכל היום הזה…
נהג טפש ואגרסיבי מדי מנסה להתעקש לעבור בנתיב השמאלי למרות שחומת רוכבים חוסמת את הכביש. הוא רואה מולו רק את השורות הראשונות – אבל מאות מטרים של כביש צפוף ברוכבים נמצא מאחריהם. שוטר על אופנוע מגיע אל מול הפגוש שלו ונזקק אף הוא לאגרסיביות קלה כדי להעביר את המסר. תעצור בצד.
ממשיכים. בטיפוס לצובה מאחור אני פוגש את החברים מדינמו רייסינג: האחים מלמד, אריה ועוד, ועמם הרכש הרוסי שלהם – לא אחר מדימה גרבובסקי. הוא נראה כל כך אחרת מכל רוכב אחר בסביבה, כל כך אתלטי ומרשים, שאם לפי המראה צריך להעריך את עתיד הרכיבה הישראלית, כנראה שאין לנו סיכוי.
גולש למטה בצובה ומחפש לצלם את הרוכבים בהשכבה. שנייה אח”כ מגיע רוכב ומבצע מולי יוקהמה עם בורג משולש. נחיתה מרשימה על הראש תתן לו 10 בציון ספקטאקולריות. אפשר להתבדח על זה כי חוץ משפשוף לא נעים באצבעות והלם קל הוא יצא בשלום. נשארנו עמו עוד כמה דקות כדי לוודא שהוא בסדר והמשכנו הלאה.
בפניה שמאלה לכיוון צומת שמשון ובצומת שמשון עצמה רואים את טורי המכוניות הממתינות לנו שנעבור. המשטרה מגנה עלינו ומאפשרת רכיבה בכביש ראשי למדי המוביל לבית שמש, ובעקיפין גם לירושלים. למרות שאני רוכב, אני גם נהג, ועוברת לי מחשבה על אותם מסכנים שממתינים בצד בזמן שאנחנו עושים את הכיף שלנו. תארו לכם שהיתם ממהרים לאירוע, או לפגישה חשובה, ובדיוק אז הייתם נתקעים בפקק אדיר שנובע מתהלוכת ספורטאי “החלילן מהמלין” – שהוא כידוע ספורט עתיר הסטוריה ותרבות שבו חלילנים מוליכים שיירת פתיים אל עבר יעדם באמצעות ניגון על חליל עץ. חלילן רציני לא יעז להתחיל תהלוכה אם הוא לא יכול לבצע את הדילוגים והניגונים העתיקים של הספורט הזה כהלכתם…
עבור הנהגים בצד, אנחנו שקולים בדיוק ל”חלילנים מהמלין” (או לשוטים שנוהים אחריהם?) ואין לצפות שרמת הסובלנות שלהם תהיה גבוהה יותר לאופניים מאשר לכם כש”חלילנים מהמלין” יתקעו אתכם בפקק… קל מאוד לחשוב על הכל רק מתוך הזווית הפרטית הקטנה שלנו, ולהתעלם מכל שיקול או ציבור אחר.
מלך ההר
רכיבה קלה לכיוון תחילת העליה לנס הרים. “העליה”. כולנו מכירים אותה הייטב. אני מכיר אותה כאת כף ידי. רכבתי שם מאות פעמים במציאות, ועוד אלפי פעמים בשחזורים וחלומות בהקיץ. היא מד קבוע ותמידי למצב הכושר שלנו. מד חוצה גילאים, שנים, ומשקל, שמאפשר לנו לקבל פידבק מדויק ביחס לאחרים, וביחס לעצמנו. כשרכבתי על הקולנגו שמשקלים נשק לתשעה קילו מלמטה השיא שלי היה 21:30 (והיה לי אז יתרון של כחמש שנות דופק מקסימלי על היום). כשרכשתי את הקניון הורדתי כשני קילו מהאופניים, ויותר משתי דקות מהשיא. אין כמו אירוע חגיגי, ותחרות על ההר, עם מאות רוכבים וכמה שאני מכיר לחדד את המאמץ ולעודד אותך להגיע לרמות חדשות. לא חשבתי שאקח מגרבובסקי את הפרסים שתרמה לאירוע DAA יבואנית Shimano, אבל רציתי לשבור שיא אישי.
רק שלפני כן – הפסקה נוספת ברכיבה… תחנת הזנה מושקעת במיוחד, מלאה בבננות, מים, בייגלה ותמרים. היא מעסיקה אותנו מעט בזמן שמקימים שם, ברגע זה ממש את שער ההזנקה ועמדת הצ’יפים. הזינוק הוא זינוק התחלה המונית אולם למדידה אישית, ולפניו טקס לזכרו של דיוויד שומן שלזכרו התחרות. דיוויד עלה לארץ לסיים התמחות בנוירוכירורגיה בתל השומר. הוא התחתן עם טלי שומן בנס הרים (!) באפריל 2011 והתאונה בה נהרג אירעה באוגוסט 2011, בכביש 4 מצפון לצומת מורשה ליד תע”ש. כנראה שרכב סטה לשוליים בחזרה מעקיפה. רופאה שהיתה במקום ביצעה החיאה שמנעה את מותו המיידי, אך פציעתו היתה קשה במיוחד. הוא נפטר כשנה וחצי אח”כ, והשאיר את אשתו אלי, בנו גור ואמו ברניס. משפחתו וחבריו לרכיבה הגיעו לגראן פונדו ואמו נשאה דברים.
ההזנקה אחרי ההפסקה משמעותה שמתקררים (עד כמה שאפשר לכנות התקררות את החום שנפל עלינו ביום הזה). במירוץ רגיל זה לא משנה וההזנקה היא חלק טקטי מהמירוץ עצמו, אולם פה בנג”ש אישי, ברמה הספורטיבית רוב הרוכבים היו מעדיפים שההפסקה ונקודת ההזנה יהיו רק אחרי העליה. אחרי הרגשת נצח בהמתנה לא מעט רוכבים איבדו את האנרגיה לתת בראש דווקא בקטע הזה. מצד שני, הטקס לזכרו של דיוויד שומן ולראות את משפחתו שם נוגעים ללב, וחשובים. הטור הענק היה גדול על רמקול המשטרה בו השתמשו, ולא נראה לי שמישהו שמע את הדברים שנאמרו מעבר לחמישים המטרים הראשונים של טור הרוכבים.
מזניקים. אני עובר את השטיח ברכיבה מבלי לשמוע אותו מצפצף. חרדה קלה: הוא קלט אותי? יאללה, יש הקלטה בגרמין. נקווה שכן. נותן גז ומעלה דופק מיידית לאיזור האדום. הטקטיקה הפעם – לא לשמור כוח לאח”כ! אם אני לא עולה לרמת הוואטים והמאמץ האופיניים לרוב העליה מקו ההתחלה ממש זה לא יקרה. יש את הקיר הזה מיד אחרי הסיבובון הראשון שאחריו העליה אחוזי השיפוע נמוכים. נותן שם מכת כוח ומגיע קרוב אל איתי אלחנטי – “הילד” של IGP. במקרה רכבתי עמם לאחרונה ואיתי, בן כ 16 השאיר לי אבק בעליה. ברגע שראיתי אותו ידעתי שמצאתי את ה Pacer המושלם (חוץ מזה שיש אפס דרפטינג מאחוריו). מנסה להצמד אליו כל הדרך ומקווה שהמנוע לא ישווק חיים בהמשך. רוכבים מהצד רואים את הצפלון הזה חורך את האספלט ללא רחמים ואותי מנסה לדלוק אחריו בדופק מקסימלי, וצועקים “תעקוף את הילד” ו- “ילד, לא יפה מה שאתה עושה – חכה לנו קצת…” איתי רוכב אדיר ואין לי ספק שעוד נשמע עליו בעתיד.
טיפ שזרק לי פעם חבר שהוא גם מאמן – רוני כהן מ TACC, ראשצ”י ועוד… עזר לי מאוד לשבור את השיא הקודם והוא מנחה אותי גם הפעם: “בהנחה שאתה לא מתבטל בהתחלה ובסוף, אל תרד מ 13 קמ”ש בקטעים התלולים של העליה. אם אתה עושה את זה – אתה יורד חזק מ 20 דקות בנס הרים”.
בפעם הקודמת היו לי נפילות ל 12.5 קמ”ש בקטעים המאוחרים יותר של ה 10%. הפעם אני לא מוותר, וחוץ ממטר או שניים של נפילה כזו במעבר בין ישיבה לעמידה, אני רואה את ה 13 מלמעלה. מעולה! הטיפ של רוני לא מספר לי מה לעשות עם ההשלכות של זה על הדופק…
גלגלי ה CycleOps שהעבירו אלי DAA למבחן נמצאים אצלי רק שבוע, ועוד אין לי Reference למספיק עליות, אבל דבר אחד ברור לי – נפילת הוואטים אחרי הסיבוב האחרון לא מבשרת טובות. הדופק חייב כבר לרדת מעט כי זה פשוט לא הגיוני. רוכב חזק וגדול עוקף אותי לקראת הסוף (אולי היה כל הדרך מאחורי – אין לי מושג) ואני מנסה להצמד אליו. זה עוזר לי מאוד להשלים את מאת המטרים האחרונים בלי לוותר. זהו. הגיע שער הסיום הזה סופסוף.
אין לי מושג מה התוצאה אבל ברור לי שהיא טובה מאוד וסביב ה 19 דקות. סקרן לדעת מה תראה רשימת הסיום בסוף היום, אני מגלגל חצי מת את הרגליים וחולם על הקוקה קולה בבר בהר. מאוחר יותר בסוף האירוע, אחרי שתוקנו השגיאות במדידה שהוצגו בהתחלה, התברר שעשיתי 18:44 דקות. שברתי את השיא האישי שלי, הגעתי למקום ה-7 הכללי, והשני בקבוצת הגיל 40-50. אני מרוצה – יחסית לשלושה אימונים בשבוע, ללא מאמן או קבוצה, זה סביר…
ה Cycling Cafe האהוב עלי בעולם
העיתונאים הזרים מוצאים אותי ומביעים רושם מהנוף, אבל הם נראים גמורים לחלוטין מהחום – כמו כולנו, רק שלהם זה בא בהפתעה. אני מספר להם שהעליה הזו היא חלק מאבות המזון של הרכיבה בישראל, שאנחנו רוכבים פה המון, ושמיד נגיע אל אחד ממוסדות התרבות המרכזיים בענף המקומי. תראו, יש הרבה בתי קפה בעולם שמגיעים אליהם באמצע רכיבות, אבל אין ספק שבר בהר הוא האהוב עלי ביותר. המקום מסמל עבורי את הכיף שבאופניים: הפינוק שאחרי הסבל, הקפה והקולה, והמפגשים החברתיים. אחרי התדלוק הזה בבר בהר אני תמיד מרגיש כמו חדש.
הפעם זה אני שמשך את ההפסקה כמה שיותר. אוכל סנדביץ בתחנת ההאכלה (אין גם פה תמרים או בננות כמו למטה, אלא רק חלווה – שהיא בעיקר שומן שמתעכל לאט יותר ויכול לגרום לאי נוחות במערכת העיכול. להכניס לכיסים להמשך לפני העליה לא רציתי כדי לא לסחוב משקל מיותר לקטע התחרותי, וקיוויתי שיהיו פחמימות זמינות למילוי מיד אחריה). אז קניתי קולה בבית הקפה, וכשהכרוז הודיע שיאללה, מספיק להתקע פה, צריך להמשיך, המשכנו כולנו למטה.
בדרך לצובה
יורדים במהירות למטה – חם ואנחנו רוצים כבר לנוע לכיוון ירושלים חזרה. למטה מגלים בהפתעה משהו שה Cut off לגראן פונדו מופעל. למזלי לא תכננתי להמשיך שם ולכן לא שמתי לב בדקדוק להנחיות לגבי שעת הסגירה המדויקת. המנוחה בבר בהר היתה ארוכה, אבל אם הייתי עושה את הגראן הייתי צריך אותה עוד יותר, ולא היה הרבה זמן בין ההזנקה למטה בנס הרים לבין ה cut off time לכניסה למסלול הארוך.
גם פה עוצרת אותנו המשטרה. רק התחלנו לרכוב אחרי בר בהר ושוב… הפעם היא לא היתה ארוכה במיוחד ויצאנו לכיוון צובה.
עד לצובה היו רבים ביחד ברכיבה, אבל צובה כמו צובה לא מרחמת ולא מנסה להתנחמד. אני מגלה לפתע את נימי (נמרוד כהן) לצדי. לפנינו רוכב עטור בקיט של Zone3. אנחנו בתחילת העליה והיקף הארבע ראשי שלו, בשילוב עם אחוזי השומן הנמוכים והקבוצה בה הוא רוכב מצביעים על כך שיובל בן מרדכי לא הולך לעשות לנו את החיים קלים… אני די נצמד אליו אבל מחליט ביני לבין עצמי שאני לא הולך לתת את הכל פה. All Out של כ 19 דקות על נס הרים הספיק לי ואני רק רוצה עוד עלייה חזקה כדי שהרכיבה תוכתר כרכיבה איכותית אבל לא עוד All Out אחד.
נימי מצד שני מפעיל את התפישה: “אהוב את ה red zone והתיידד עמו” ונצמד ליובל בעוז. שניהם מתרחקים ממני כ 20-30 מטרים קדימה, עד שנימי מגיע לשחור שלו וגם חובב הסבל הזה נאלץ להאט מעט.
אני ממשיך די חזק ושומר על קשר עין עם יובל שנמצא כבר כ 50 מטרים לפני ואז משחרר ועובר לגלגול קל. בתוך כך אנחנו מגלים שכבר אין אף אחד לידינו. הכבישים ריקים מאדם ומרוכב. ממשיכים לכיוון ירושלים (מתלבטים לשנייה בכיכר חסרת השילוט שאחרי צובה) ותוהים איפה המשטרה עכשיו? יורדים למטה אל הפניה לדרך העפר המקשרת למסלול האופניים ועוצרים שם למלא מים ולאכול בר. החברה של IGP מגיעים ולצער כולם גם התשובה לשאלה היכן המשטרה: השוטר הגיע, והוא עושה את מה שלמדנו שהוא יודע לעשות – עוצר את כל הטור ועכשיו תהיה המתנה ארוכה במיוחד בשמש קופחת – כי לצמצם רווחים אחרי צובה, בין רמות רכיבה כל כך מגוונות, זה משהו שיקח מעל חצי שעה.
הפתעת המסלול – הברקה אמיתית לסיום
בשבילי לגלות מסלול חדש שעוד לא עשיתי בעבר זו חגיגה ושמחה גדולה. קטע העפר הזה פתח לנו צוהר לנתיב אופניים סלול וסטרילי מרכבים שמוביל לעליה יפהפיה לצד מאגר בית זית, והעליה מבית זית לכיוון הר הרצל ויד ושם. לא רכבתי שם מעולם, אבל אין ספק שאחזור לשם: מדובר בתוספת מגניבה לגמרי להקפה הקלאסית של צובה, ואפשרות מצוינת להוספת גובה מצטבר. יער מקסים, נוף יפה. נהדר.
גם קטע העפר הקצר (gravel בלעז) הוא משהו חביב בהחלט: רוכבי הכביש שהתלוננו עליו לא מכירים כנראה את המגמה החזקה הזו בעולם שמקבלת הזנה מהסטרדה ביאנקה ועוד מירוצים ייעודיים, ושעוד תתחזק גם בארץ, להשתמש ב gravel בדיוק למטרה הזו – כדי להעשיר את מסלולי הכביש באפשרויות נוספות. עוד נייחד לטרנד הזה כתבה בפני עצמה. בסיום הקטע הזה החוויה של הכניסה לעיר היתה קצת מוזרה. מעין התגנבות יחידים חזרה אל מתחם האקספו.
סיכום: מבט מיקרו ומבט מאקרו. אנחנו ביחס לקוסמוס, ומה צריך כדי לפתח תרבות רכיבה בישראל?
יש בעיות קשות בדרך למימוש של גראן פונדו אמיתי בישראל, והיו גם דברים טעונים שיפור באירוע הספציפי הזה. הפקת לקחים היא לא נגד האירוע, היא בעדו. עזבו את הדברים הקטנים – למארגנים יש רשימה מלאה והם יעשו מאמץ אדיר לתקן בסיבוב הבא.
הבעיה העיקרית והמשמעותית היתה הפעם העצירות הכפויות של המשטרה. על מנת לצמצם את חסימת הכבישים והישובים לצדי המסלול, נעצר טור הרוכבים כמה פעמים לאורך המסלול, והראשונים נאלצו לחכות לאחרונים שיגיעו, לפני שהמשטרה תאפשר המשך תנועה קדימה ופתיחת הקטע שהסתיים לציבור ולמכוניות.
את המחיר הגדול בחווית הרכיבה משלמים בעיקר הרוכבים החזקים: מי שבא לתת בראש ברכיבה אחת ארוכה של 100 או 140 ק”מ ולא צריך הפסקות, מחכה לאיטיים. מי שנמצא באמצע עד סוף הדבוקה סובל פחות כי ההמתנות שלו קצרות יותר. יש פה גם עניין של מזל – נפלנו על שרב והעצירות היו קשות יותר בשל כך.
הגראן פונדו בישראל, מתוך אילוץ חיצוני, שונה מאלה שבחו”ל בהיותו יותר מסע עממי ופחות תחרות, ושלא ניתן לבצע מדידה משער ההתחלה עד שער הסיום על כל הרכיבה. בעולם גראן פונדו זו תחרות לכל דבר. ברובם המדידה היא מהתחלה ועד הסוף ובאחרים – כמו בניו-יורק למשל, המדידה היא על כמה עליות בלבד, אולם הרכיבה רצופה (אגב לא תמיד בדרך סטרילית – רוכבים לצד מכוניות, אבל המשטרה נותנת עדיפות לרוכבים בצמתים כדי שלא יעצרו).
צריך להסתכל על האירוע הזה בקנה מבט רחב: זו פעם ראשונה שיש אירוע רכיבה המוני, במיתוג ותמיכה שיווקית בינלאומית, בעיר הבירה ירושלים, במרכז הארץ. זה אירוע מכונן והיסטורי. יחד עם זאת הוא אירוע ראשון, בתחילת דרכו, והוא צריך ללמוד ולהשתפר. לא הכל תלוי במארגנים – צריך שיתוף פעולה מגבוה מאוד של המשטרה, העירייה, וצריך לגרום להם להבין את רוח הספורט, מה יקים ומה יפיל גראן פונדו כזה. זה תהליך ארוך וזה יקח זמן ויותר מאירוע אחד.
“עוד מעט, עוד קצת, להרים עיניים מאמץ אחרון, לפני ירושלים”…
אנחנו – הרוכבים הישראלים צריכים לגלות סבלנות, כי אם לא נגלה סבלנות ולא נגיע לאירועים האלה למרות עצירות המשטרה – לא יהיו אירועים כאלה בכלל. אני בטוח שגם באיטליה אירועי הגראן פונדו הראשונים לא היו מושלמים, אבל להם יש כמה שנים ארוכות של מסורת, בניית שיתוף פעולה עם הרשויות, וטיוב המסלולים שהגיעו לרמתם הנוכחית.
לשנה הבאה בירושלים.
כתב וצילם: גיא חלמיש
