בימים אלה נדמה שהענף נמצא בשיא פריחתו – הכבישים והשבילים מוצפים בעשרות אלפי רוכבים מדי סופ”ש, הרכיבה קיבלה תמיכה ממסדית בדמות שבילים חדשים של קק”ל (דוג’: ביריה, בן שמן, גברעם), כמו גם פעילות למיסוד וקידום ענף הכביש. בתי ספר לאימון והדרכה מייצרים מאות מדריכים ומאמנים מדי שנה, חנויות אופניים נפתחות כפטריות אחרי הגשם, יש לנו יצרני שלדות מקומיים ומתאימי אופניים מקצועיים, ויוזמות חדשות, שונות ומשונות נרקמות בתחום חדשות לבקרים (תערוכות, מסעות, הקפות, סובבים…). נדמה כאילו כל אחד מנסה לנגוס בחתיכה מהעוגה. אך האם יש מספיק פירורים לכולם?

(קישור לפרקים הקודמים בסדרה: הראשוןהשניהשלישי, והרביעי)

P1010001

בקרוב תיפתח כאן (עוד) חנות אופניים…

 

אם יקום מישהו ויואיל לכתוב את ההיסטוריה של ענף האופניים בישראל (נמרוד? יוסי? גיאחה?) – אולי לא תהיה לו הרבה עבודה, אבל בטוח יהיה מעניין. בימים ההם, כשהענף שלנו עוד לא נקרא ענף (מקסימום גבעול), אם היית פוגש רוכב בשבילים, הוא בטוח היה רם גולומביק, אם היית חולף מול רוכב כביש, הוא היה מנפנף לך לשלום תוך קריאת שמך, ואם רצית חכה טובה – קנית כזאת עם מכלולים של שימאנו. רחוב החשמונאים בתל-אביב היה מפורסם בעיקר בגלל השוק הסיטונאי, וגדי מינץ היה מפורסם בעיקר בתור גולש רוח ברמה בינלאומית. צדיקים ידועים ברחבי הארץ פרצו סינגלים, כדי שיהיה להם איפה לרכוב ליד הבית, ואנחנו קיבלנו את מיר”ב, משמר העמק ובארי. לא לפני שהשתלטנו לאופנוענים על בן-שמן וחורשן. ענפינו הקט התנהל על מי מנוחות, וקומץ חנויות יבואן אמיתיות וקטנות מכרו את מרכולתם לקומץ משוגעים לדבר. מתישהו, לא ברור מתי, ירדה פקודה מאיפשהו וכל העניין הזה עם האופניים נהיה פופולארי. אולי ב-2004, אנאערף.

 

רגע אחרי אותו יום פקודה ואותם טייקונים (מהפרק הקודם), ידעו שהם עשו הימור נכון, גאד-דאממיט. הם כבר החזיקו את המותגים הענקיים ביד, הרבה לפני שידעתם מי זה גרג למונד או פאקינג גארי פישר. סופסוף העסק משתלם. לא עוד תחביב שהפך לעיסוק – אלא עסק ענק שמימש את הפוטנציאל שלו. כל מה שנותר הוא להגדיל את ההזמנות מקרטונים לקונטיינרים, לשכור מחסן ושתי משאיות ולפתוח עוד שני סניפים…

טוב נו, הצמיחה הייתה קצת יותר לינארית מזה, אבל בהחלט היה שווה להיות שם מההתחלה. ומי שלא היה?

כמו בועת ההיי-טק ובועת הנדל”ן, גם לנו הייתה בועה. באותה תקופה (אולי נקרא לה “תור הזהב”?), התעוררו כמה גאונים (אבותיו הקדמונים של ההוא מהפרק הראשון), והלכו על הקטע הזה של פתיחת חנות אופניים. ויראו כי טוב – וישרדו עד היום. ויראו כי רע – ויסגרו אחרי שנה-שנתיים…למרות זאת, ככל הנראה ברגעים אלה ממש, נחתם עוד חוזה בדרך לפתיחת עוד חנות אופניים. ברגעים אלה ממש, עוד מישהו החליט לייבא עוד מותג שלדות כרומולי-סינגלספיד-29, שלא נראה כמותו בארץ. ברגע זה ממש, עוד מישהו חוצה את המסלול הירוק בנתב”ג עם עוד מזוודה מלאה נצנצים סיניים ומשאבות רגל מתקפלות. ממש הרגע עוד מישהו החליט לייבא עוד מנשאי כידון לאייפון. ומחר? מה יהיה מחר?   

 

 

 

אין ספק שענף הרכיבה הלך וצמח מאז ועד היום, וברור שכדי לספק את הדרישה ההולכת וגוברת לאופניים, לציוד ותחזוקתם – היה צורך להקים מרכזי שירות ומכירה בצורת חנויות. אך האם יתכן שנוצר מצב בו ההיצע גדול מהביקוש? האם כל חנות שתיפתח, תצליח? ומהו המינון הנכון? האם הגיוני שבאותו רחוב/מקום/איזור תהיה יותר מחנות אחת? ממש כמו בסיפור על עיירה יהודית טובה כלשהי, בה שבוע אחרי שנפתח דוכן של “מלך הפלאלפל”, נפתח מעבר לכביש דוכן של “מלך מלכי הפלאפל”…דוגמאות הרי, לא חסר. במשגב יש לכם שתי חנויות, ברמת-ישי שתיים, בחיפה שלוש (ועוד אחת בבית אורן), ורק השנה נפתחו שתי חנויות ביקנעם. שתיים! ומה עם רחוב החשמונאים? האם מתישהו בהיסטוריה, נפגשו נציגי היבואנים הגדולים ואמרו: “למה אין לנו רחוב משלנו? הרי לענף הרכב יש את רחוב המסגר! גם לנו מגיע רחוב!”, או שמא הם רצו לחסוך ללקוחות חנייה ודלק, או אולי רצו שיהיה נוח ליד שכנים טובים, כדי שאפשר יהיה לבקש פנימית או סוכר, אם יחסר חלילה.

 

הדיעות בנושא, כרגיל, חלוקות. האופטימיים אומרים שהענף בשיא פריחתו, שעכשיו זה הזמן, שהטוב עוד לפנינו, שאנחנו במפה ונשארים במפה. “לעזאזל, קונטדור היה הרגע בארץ!” הם אומרים, יחד עם עוד משפטים שאופטימיים אומרים בדרך כלל. אך יש שאומרים ש”תור הזהב” של הענף מאחורינו (גם אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי. אז אומרים), ושעכשיו הגיע הזמן להדק חגורות ולצמצם את השורות. ספקים וסוכנים שעוברים בין חנויות מדווחים על שממה, שממון ועל האטה בקניות. אם תוסיפו לצמיחת הטייקונים מהפרק הקודם, את פריחת אתרי האינטרנט, את הקניות שעשיתם בחו”ל, את הגאון שפתח הרגע מעבר לרחוב ואת הטלפון הזועף שקיבלתם ממנהל הבנק – אולי הרעיון לפתוח חנות אופניים יתחיל להישמע קצת פחות מוצלח.

 

נזכרתי בדבר:

אם עקבתם אחרי עד כה, יש מצב שאתם קצת מבולבלים. גם אנחנו. אנשים ממשיכים לצלצל אלינו למערכת ולשאול האם לפתוח חנות אופניים? התשובה היא כן. ולא. כפי שעולה מדבריי עד כה, צריכים להתקיים כמה וכמה תנאים בסיסיים והכרחיים כדי שחנות אופניים תצליח. מה הם? ובכן, תצטרכו להיות קצת יותר סבלניים ולקרוא את שאר הפרקים בסדרה…וגם אז, לא בטוח שתקבלו את כל התשובות. כשגיאחה פנה אליי וביקש שאכתוב לאתר הזה שלו – הדבר הראשון שקפץ לי לראש הוא הרעיון לסדרה הזאת. ולא, לא כי אני כזה יועץ עסקי מהולל, אלא כי רציתי שהקוראים יכירו את הפן הזה של הענף, את איך זה מרגיש להיות מהצד השני של הדלפק. פשוט כי זה מה שמעניין אותי על אופניים.

 

מאת יואב מאור

יואב מאור – שותף רדום ומכונאי (עירני) ב”תלתאופן” – חנות האופניים של זכרון, מדריך קבוצת הרכיבה “כרמליטים”, חבר נבחרת ישראל בהרים – לשעבר (שווה איזה שתי נקודות…), מרצה בקורס מדריכי אופניים על מכונאות, מתחרה ורוכב להנאתו, אדריכל ומעצב בשעות הפנאי, שטותניק, דעתן ורוכב-על ורסטילי במיוחד. יואב מכניס אלינו Inside Information מהענף, מחנות האופניים שלו ומביא את הזווית מהצד השני של הדלפק. לאתר של תלת אופן