את הפוסט הזה אני כותב ברגשות מעורבים. אין צורך להכביר מילים כדי לתאר את התחושות הקשות שמביאות עמן הידיעות אשר מגיעות מהלחימה בעזה. אלא שבכל הקשור לטור דה פראנס, החוויה האישית שלי בימים האחרונים היא של התנתקות ובריחה. יש משהו בעיסוק האינטנסיבי בטור שגובל בתרפיה. כאילו שהעיסוק בדרמה ספורטיבית מארץ זרה יכול להשכיח את הדרמה הביתית שקוראת כאן מתחת לאף, וכאילו מדגים את החיבור האקטואלי כל כך לתקווה שקורא לה נותן החסות שלנו לכיסוי הטור:
חווית הטור ב BIKEPANEL עם רן מרגליות – בחסות אפקטיב – Cycling for Peace – מערך ניהול פיננסי עסקי מתקדם לחברות
מלבד הפרספקטיבה הייחודית והנופים המטריפים, הידיעה שאי שם במרחק שלוש וחצי שעות טיסה מכאן יש אנשים שכל עניינם הוא לתפוס מקום טוב עם הקאמפר-וואן המשפחתי במעלה הר נידח בפירנאים, מפיחה תקווה שבקרוב נוכל גם אנחנו לתכנן טיסות ליעדים רחוקים ואקזוטיים…
השבוע השלישי (והאחרון) של הטור יצא לדרך עם שלב מפרך בפירנאים ועל הפרק עוד 2 שלבי עליות קצרים ומאתגרים, שצפויים לפרק את המירוץ לחתיכות. בין העליות המפרכות של הפירנאים לקטע הנג”ש הארוך שיגיע בשבת – יקבלו הספרינטרים הזדמנות אחרונה כדי לנסות לנצח שלב – לפני ההצגה המסכמת בשאנז אליזה.
הזדמנות אחרונה לפני פאריז
יש מעט רוכבים שרעבים יותר לנצחון מאשר פטר סאגן. הסלובקי שנושא בגאון את החולצה הירוקה כבר למעלה משבועיים, הוא אולי הרוכב עם הכי הרבה נקודות במירוץ אך באופן די מטריד, טרם ניצח שלב. הסיבה לכך לא ברורה לחלוטין, אך הגורם המשותף לכל הפעמים בהם הוא החמיץ את את המקום הראשון, היא העובדה שבאף אחת מהן לא היה לצידו אף רוכב קבוצה אחד לרפואה שיסייע לו במשימת ההובלה לקראת הספרינט.
אין עוד תחרות כזו בעולם האופניים שמייצרת כזה עניין ותשומת לב של העתונות, גם הכללית ולא רק זו של האופניים
מבט חטוף על הפרופיל של השבוע האחרון של המרוץ, מעיד כי לא נותרו לסאגן עוד הזדמנויות רבות לעשות זאת וכי אם הוא רוצה להצליח, הוא יצטרך למקד את כל האנרגיה שלו בשלב ה-19 של המירוץ. הקטע הזה יסתיים ב-Bergerac, ובשונה מהספרינט בשאנז אליזה – שמתאים הרבה יותר לקיטל, גרייפל וקריסטוף, בשלב הנ”ל יש סיכוי הגיוני שסאגן יצליח לסנן חלק מהספרינטרים הכבדים בעלייה האחרונה (Cote de Monbazillac – 1.7 ק”מ על 7.6% שיפוע). עדיין, סאגן יזדקק לתחכום ולהרבה מזל כדי שיוכל סוף סוף לצאת לספרינט בעמדה מתאימה שתאפשר לו את הנצחון הנכסף.
לא נורא אחי, אולי מחר…
Rafal Majka:
אני יודע שכבר נמאס לכם לקרוא אותי כותב עליו , אבל לא אכפת לי. מאייקה הוא אחד הכוכבים המרגשים שצמחו בענף בשנים האחרונות ונראה שסוף סוף דברים מתחילים להתחבר לו. אם לפני חודש מתחתי כאן ביקורת על חוסר הביטחון שגרם לו להפסיד את החולצה הלבנה ומקום ריאלי על הפודיום בג’ירו, הרי שהפעם יש לי רק פרגון ואהבה לתת לו.
אחת הטענות העיקריות כלפיו – היא שחוסר הביטחון שלו, גורר אותו לספקות עצמיים ולפזיזות ברגעים בהם כל מה שהוא נדרש לעשות, זה לנשום עמוק ולחכות לרגע המתאים. עד היום, זה בא לידי ביטוי באופן מוחשי במירוצים בהם הוא קיבל על עצמו את משימת ההובלה הבלעדית וכעת, נראה שסוף סוף יש קורלציה בין הביצועים של מאייקה באימונים לאלה שהוא מביא לידי ביטוי במירוצים. ברגע שהוא מצליח להתנתק ממה חושבים וכותבים עליו, הכאב בברך הבעייתית שלו דועך ואיתו גם כמות התקלות הטכניות והנפילות ברגעים מכריעים במירוץ. קוראים לזה התבגרות ומאייקה לגמרי שם.
מה שהמחיש לי את השינוי שעובר הפולני יותר מכל אגב, היה הראיון שלו דקות ספורות לאחר שחצה את קו הסיום על פסגת ה-Risoul: “הטור הזה עוד לא נגמר” הוא אמר באנגלית משופרת, ומיד הוסיף “אני רוצה עוד נצחון ואנסה בהחלט להשיג זאת בשבוע האחרון של המירוץ”, והשאיר אותי תוהה – לאן נעלם הילד הספקן וחסר הביטחון אותו הכרתי לראשונה ממש על פסגת אותו ההר (Risoul) ביולי 2011 ושמאז הפך לחבר יקר.
Go Rafal Majka, Go!
ראיון קצר עם Giussepe (“Pino”) Toni – המאמן הראשי של קבוצת Tinkoff-Saxo:
בהמשך לניצחונות של רפא מאייקה ומייקל רוג’רס בשלב ה-14 ובשלב ה-16 (בהתאמה), ערכתי ראיון קצר עם Giussepe (“Pino”) Toni – המאמן הראשי של קבוצת Tinkoff-Saxo:
ערב טוב פינו, ראשית – תודה רבה על הזמן שאתה מקדיש לטובת קוראי BikePanel. אשמח אם תוכל לספר לנו את התרשמותך המקצועית מהתפחות המירוץ – מעבר למה שהצופה ההדיוט יכול לראות דרך מסך הטלוויזיה:
“בשמחה רן. אני אוהב את ישראל ושמח לשמוע שגם בימים מתוחים כמו אלו שאתם עוברים, יש עדיין ציבור של אוהדי אופניים שעוקב אחרי הטור. למען האמת אני נמצא כעת ב-Passo Tonale, יחד עם 20 רוכבי הקבוצה אשר אינם מתחרים בטור. אנחנו מנצלים את תנאי האימון בגובה כאן כדי להתכונן לקראת מרוצי סוף העונה. כך שגם אני מקבל את עיקר האינפורמציה על הטור – דרך מסך הטלוויזיה.
בקשר למה שקורה כעת בטור – אנחנו חווים כמה ימים מוצלחים למדי, אחרי המכה הקשה שספגנו עם הפציעה של אלברטו. זה לא סוד שכל המאמץ של הקבוצה, הוקדש כדי לתמוך באלברטו, אבל אלה בדיוק הרגעים בהם אנחנו נמדדים, ואני מרגיש שהקבוצה התמודדה בבגרות ובמקצועיות עם הסיטואציה. באשר לתמונת הדירוג הכללי – אף אחד לא קרוב לניבאלי ואני לא מצליח לראות סיטואציה שהוא לא מנצח את המירוץ. מאז הניצחון בג’ירו בשנה שעברה, אנחנו רואים את וינצ’נזו חזק ונחוש אך גם בוגר ושקול. קור הרוח שלו הוא יוצא מהכל ונראה שמזה שנים רבות – יהיה מנצח טור איטלקי. באופן אישי – אני מתרגש מאוד לראות את רפא מאייקה ואת מייקל רוג’רס, רוכבים מסורים וחזקים מאוד, שהשקיעו מאמץ רב כדי לתמוך באלברטו ועתה מקבלים את ההוקרה הראויה בעבור כל ההשקעה שהם עשו לקראת הטור.”
בריחה משידורי עזה. אסקפיזם בהתגלמותו. מזל שיש לנו קצת גם מזה.
אני יודע עד כמה אתה קרוב ל-Majka. למה אתה משייך את הנצחון שלו בקטע ה-14 לפסגת ה-RIsoul:
“זה היה אחד הנצחונות היפים בהם צפיתי! כפי שאתה יודע היטב, רפא מכיר היטב את העלייה ואף קבע בה שיא לא רשמי שלדעתי קביל עד היום – במהלך מחנה האימון שביצענו שם לפני 3 שנים.
באשר למספרים שלו, דווקא הייתה ירידה מסויימת בהספקים של רפא בשבועות האחרונים מאז הג’ירו. טרם יצא לי לעבור על גרף ההספק שלו מהתחרות, אך אני בהחלט יכול לומר שהאופן שבו הוא החזיק כוח גבוה ויציב לאורך העלייה האחרונה – היה מרשים ביותר. מה שכמובן לא רואים במרוץ -הוא את כמו העבודה ואת ההקרבות שנעשות מאחורי הקלעים, ובתחום הזה רפא הוא באמת יוצא דופן ביחס לגילו הצעיר. הוא מודע היטב לפוטציאל הגבוה שלו, ועובד קשה כדי לממשו.”
הניצחון של רוג’רס היום, היה מרשים ביותר. ממש נראה היה שהוא הרוכב החזק והשלם ביותר בבריחה. איך האווירה בקבוצה?
“לחלוטין. מיק הרוויח את הנצחון הזה בהמון עבודה קשה. העונה הזו התחילה רע מאוד עבורו, אבל הוא לא נתן לזה להפריע לו בדרך. היום הוא היה הפייבוריט החם לניצחון. כולם רכבו נגדו ובכל זאת הוא הצליח לנצח בצורה כה מרשימה. החבר’ה שמחים מאוד וגאים בו, וגם יודעים שכעת רף ההישגים הוא גבוה ושיש להם הרבה עבודה לעשות!”
לסיכום – מה צפוי לנו מהקבוצה בשלבים הבאים?
“תראה, אני לא נביא וגם לא נמצא במירוץ בעצמי בעמדת המנהל הספורטיבי, אך בהחלט סביר להניח שנראה את הקבוצה דומיננטית בכל השלבים שנותרו. סרג’יו פאוליניו, ניקו רוש, בנאטי, טוסאטו, מורקוב…. הם כולם רוכבים שמסוגלים לעשות דברים גדולים וכעת אין להם מה להפסיד. בעוד שניבאלי ינהל מרדף סבלני אחרי הניצחון בפאריז, אנחנו נעשה הרבה בלאגן, נתקוף הרבה – וננסה להשיג עוד כמה נצחונות מכובדים בשלבים שנותרו.”
כששאלתי את פינו האם הוא מאמין שרפא מאייקה מסוגל לקחת עוד שלב בטור הנוכח, הוא עצר רגע, חשב ואמר לי שאם רפא בעצמו מאמין, זה יקרה. ככה. פשוט וקצר. הודיתי לפינו על הזמן שהקדיש לנו והבטחתי שעוד נשוב להתעדכן עימו.
Tranquillo mentality
קור הרוח של ניבאלי ראוי להערצה.
אולי מדובר בשורשים הסיצילאניים שעושים את ההבדל או האמרה הישנה – שעם רגליים טובות מגיע גם ביטחון עצמי, אבל אי אפשר שלא לפרגן לוינצ’נזו על הרוגע שלו במהלך המירוץ, על האופן בו הוא נע במעלה הדבוקה ובעיקר – על השליטה ושיקול הדעת בה הוא שועט במורד הירידות. עם פער של 4:37 דקות על וולוורדה (שממוקם במקום ה-2), נראה שאף תקלה לא תמנע ממנו את הניצחון (פרט, אולי להתרסקות רעה במיוחד), אך ניבאלי מוכיח פעם אחר פעם שמבחינתו המירוץ הזה הוא הכל חוץ מגמור – ומצליח להשאר מפוקס בכל רגע נתון. דוגמא טובה לכך ראינו בשלב ה-15 של המרוץ בין Tallard ל-Nimes, כאשר BMC עלו לקדמת הדבוקה והחליטו לנצל את רוחות הצד המתחזקות כדי לנסות לפרק את המרוץ. ניבאלי, שהיה ממוקם במרכז הדבוקה, זיהה את הסכנה וגישר לבדו מיד קדימה, תו”כ שהוא עוקף מספר רוכבים שהחלו לאבד גלגלים. לשם השוואה – כריס פרום (מנצח השנה שעברה), הפסיד שניות יקרות אשתקד כאשר Saxo-Tinkoff ניצלו סיטואציה דומה בשלב ה-13 למירוץ והוא בעצמו לא הצליח לגשר את הפער שנפתח.
סמים/חומרים אסורים/Doping וכו’…
אין מה לעשות. בענף למוד קרבות כשלנו, כאשר רוכב מראה דומיננטיות כה מוחלטת, מיד מורמות גבות. ניבאלי, כשלעצמו הוא אינו רוכב אשר הגיח משום מקום. בארסנל שלו כבר יש נצחונות בג’ירו ובוואלטה והוא בהחלט אחד הרוכבים היציבים ביותר בדור הנוכחי. יחד עם עם זאת, תצוגת שליטה כה מוחלטת כמו זו שאנו עדים לה בשבועיים האחרונים, היא לחלוטין דלק לספקנים – באשר הם. ניבאלי מצידו, לא מתרגש במיוחד ומצהיר כי מאז ומתמיד רכב נקי. השליטה האבסולוטית שלו בכל תוואי שטח והפער האדיר שפתח על כל שאר המועמדים בדירוג הכללי, מזמין את ההשוואה המתבקשת – בין ביצועיו לאלו של פרום בטור של השנה שעברה. על אף שמדובר בספקולציות בלבד, הסיצילאני נראה “אנושי יותר” במקרה הזה (שכן – נתוני מד הוואטים של כל אחד מהרוכבים טרם פורסמו על ידי הקבוצות).
גם עם השאלות על הבחירה לרכב בקבוצה שמנוהלת על ידי אלכסנדר וינוקורוב (מדליסט הזהב האולימפי מלונדון – אשר ריצה השעיה בעקבות שימוש בחומרים אסורים) וג’יוזפה מרטינלי (אשר היה המנהל הספורטיבי מרקו פנטני בשעתו…) מתמודד ניבאלי ברוגע הכל כך אופייני לו, ומספר שהנסיון שלו עם מרטינלי הוא נהדר ושהאמון שמרטינלי נתן בו הוא אחת הסיבות העיקריות שבגללן בחר לעבור לקבוצת אסטנה. נראה שלפחות על בסיס דעת הקהל, ניבאלי מצליח לזכות לאמון הקהל הצרפתי ששמח על האופן בו הטור מתפתח עד כה – הן מבחינת ניבאלי, והן מבחינת שלושת הרוכבים הצרפתיים שנמצאים בעמדה ריאלית להישג על הפודיום (רומאיין ברדט, טיבו פינו וז’אן קריסטוף פראוד).
ספקולציה:
הטור, בהיותו ה-טור, הוא תמיד אינטניסיבי, אכזרי וגובה קורבנות. אך אי אפשר שלא לתהות מדוע כל כך הרבה פייבוריטים התרסקו ומצאו עצמם מחוץ למרוץ בשלב כה מוקדם. הרבה טענות הועלו; החל מהעובדה שהיעדר פרולוג יצר כאוס בדבוקה, דרך הבחירה “למשוך” את יום המנוחה הראשון של המירוץ עד אחרי יום הבסטיליה – (השלב ה-10) וכמובן הבחירה השנוייה במחלוקת להעביר את המירוץ דרך הפאווה האכזרי של ארנברג (על אף שמרבית הנפילות כלל לא היו על הפאווה עצמו…).
אני מודה שבשל הנסיבות, מצאתי את עצמי חושב רבות על הנושא. אחד הדברים שהיו לי ברורים לחלוטין – הוא שישנו קשר ישיר בין הליך ההתנקות שהענף עובר לבין הנפילות שאנו עדים להם. בין אם מדובר בחוסר ריכוז הנובע מתשישות, או מרוכבים אשר לוקחים סיכונים מיותרים כאשר הם נמצאים הרבה מעבר לסף היכולת שלהם – התוצאה ברורה. אלא שבימים האחרונים – עולה לי מחשבה נוספת בנוגע לגורם אפשרי לנפילות: בעידן שאחרי ה-EPO וה-Transufsions, רוכבים מוצאים עצמם בעמדת מצוקה על בסיס יומיומי. אתה רוכב את עצמך לדעת. נחוש עד מוות כדי למלא את המשימה שהוטלה עליך על ידי מנהל הקבוצה. בין אם מדובר בלרדת להביא בקבוקי מים בפעם ה-17 מתחילת הסטייג’, למשוך עשרות קילומטרים בקדמת הדבוקה או סתם – לנסות לנצח את המירוץ, אתה על הקצה. והקצה הזה הוא שברירי.
רוכבי טור דה פראנס, הם אמנם ספורטאים יוצאי-דופן, בעלי יכולת התאוששות נדירה. אבל הם גם אנושיים. ולכל אחד יש מגבלות. רוכב שמבלה יותר מידי זמן בעצימויות שמעבר למגבלות שלו, עתיד לשלם מחיר כבד. זה לא צריך להיות ארוך מידי. די לעיתים ב-5 דקות בהם “חפרת” עמוק מידי, וזהו. אתה נכבה באחת. לפעמים למשך דקות ארוכות. לפעמים יותר.
בעבר, אפשר היה לפתור מצבים כאלה בביקור שגרתי אצל רופא הקבוצה שהיה דואג “להשמיש” את הרוכבים. בעבר הרחוק יותר, כך מספרים הוותיקים, בתקופה בה ה-UCI לא היה מחייב את הקבוצות להחזיק רופא צמוד, הייתה מחזיקה כל קבוצה “צידנית קסמים” אצל אחד המעסים הוותיקים – שם היה די אספקה כדי לטפל בכל עניין שהוא… אז עוד לא היה פספורט ביולוגי, ולא היו עיתונאים מציקים והכל היה הרבה יותר פשוט…..אלא שאנחנו חיים בשנת 2014, והענף עובר שינוי. אם בימים עברו, הרוכבים יכלו לסמוך על חומרים כאלו ואחרים אשר הבטיחו כי אין קטע בטור שיוכל להם, הרי שבמציאות של ימינו, רוכבים רבים מנסים לחפש אלטרנטיבות חוקיות שיאפשר להם לצלוח את השלב בשלום. כך, נוצרה מגמה בשנים האחרונות של רוכבים רבים המשתמשים במשככי כאבים כאלה ואחרים – בשילוב עם כדורי קפאין. משככי הכאבים (Pain Killers דוגמאת ה- Tylenor, Tramadol ו-Paracetamol) נועדו כדי להפחית את רמת הכאב האדירה (בעיקר בשרירים) ואילו הקפאין נועד כדי להמריץ את הרוכב ולסייע לו לגייס את האנרגיה הדרושה על מנת להשיג את התוצאות הרצויות תחת לחץ.
אלא שאליה וקוץ בה: בעוד שהשילוב בין משככי כאבים וקפאין, בהחלט יכול לשרת את המטרה שלשמה הוא נועד (להפחית את כאבי הגוף האדירים מחד ולהעלות את רמת החדות מאידך), השמועות בדבוקה מספרות כי ה”קוקטייל” החוקי לגמרי הזה, הוא מסוכן למדי מפני שכאשר השפעתו נחלשת, הוא גורם לרוכבים רבים לאבד את הריכוז באחת, ובמקרים רבים – אף עלול להיות גורם ממשי לנפילות…
הנופלים (והחולים והפורשים)
מאז הפעם האחרונה בה דיווחנו, רוכבים נוספים הצטרפו אל החבורה של קאבנדיש, פרום,קונטדור, קאנצ’לרה ושות’. בין השמות הבולטים:
- Rafa Valls – מקבוצת למפרה-מרידה, נאלץ לפרוש בעקבות דלקת בברך.
- Daniel Navarro – הקפטן של קבוצת קופידיס, נאלץ לפרוש בעקבות שילוב של קלקול קיבה ומכת חום.
- Arthur Vichot – אלוף צרפת מקבוצת FDJ נאלץ לפרוש עם ברונכיטיס
- David de la Cruz – מקבוצת NetApp-Endura שבר את עצם הבריח בהתרסקות ונאלץ לפרוש
- Andrew Talansky – הקפטן של קבוצת Garmin-Sharp שהתרסק פעמיים וסבל מפציעות בגב ובאגן – נאלץ לפרוש מהמירוץ בעקבות פציעותיו, אך בדרך הספיק להוכיח אופי ונחישות כאשר נלחם בגפו כדי לסיים השלב ה-11 בתוך מגבלת הזמן, כשדמעות כאב זולגות מעיניו.
- הפורש האחרון: Rui Costa – אלוף העולם מקבוצת למפרה מרידה שנאלץ לפרוש מהמירוץ בעקבות דלקת ריאות שפיתח במהלך המירוץ.
למה עוד אפשר לצפות
עליות, ירידות, ספרינטים נג”ש…. הטור הזה עדיין לא גמור! והוא מבטיח עוד הרבה מאוד אקשן על מסך הטלוויזיה. אם להיות מעט יותר ספיצפי: בהיעדר מתמודד ראוי לניבלי על הדירוג הכללי, הפוקוס עובר למלחמה על השלבים ועל קטגוריות המשנה:
- הקרב בין חואקים רודריגז לרפא מאייקה על החולצה המנוקדת
- הקרב בין רומאיין ברדט לטיבו בינו על החולצה הלבנה
- הקרב של השניים הנ”ל – בצירוף וולוורדה וג’אן קריסטוף פרו – על מקומות 2-3 על הפודיום
- המאבק של סאגן נגד כל העולם – בנסיון לנצח את השלב שהוא כבר כל כך רוצה….
שיהיו ימים שקטים לכולנו,
רן
תמונות באדיבות: Tim de Waele
מאת: רן מרגליות
_______________________
“Cycling for Peace with Love and Good Energies” הוא פרוייקט שיזמה חברת אפקטיב מנהלי כספים והשקעות ב2011, כאשר הביאה את קבוצת Saxo-Bank לישראל. החברה, תומכת ביוזמות איכותיות בספורט הישראלי, ומאמינה בכוח של הספורט לחבר בין אנשים מכל קצוות החברה. ההחלטה לתמוך ב”חווית הטור ב BIKEPANEL” נבעה מהרצון לתת לאנשים השראה אמיתית לצאת לכבישים ולשבילים ולעסוק בענף הספורט הנפלא הזה. עוד טרם חתימתו ב Saxo-Bank, נתנה “אפקטיב” חסות לרן מרגליות, כי נתינה ללא תנאי ועבודה קשה הם המפתח להצלחה. רן יביא במהלך שלושת השבועות הקרובים הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של הטור דה פראנס ויחשוף בפני הקוראים מספר סודות “מחדר ההלבשה”… יש למה לחכות!
מאחלים לקוראי האתר “חג טור” שמח והרבה אהבה ואנרגיות טובות!
רן מרגליות- פעם מקצוען בקבוצת הפרו-טור “Saxo-Tinkoff”, היום רוכב על גלי ההצלחה ומתפרנס מתמלוגים על מכירת האוטוביוגרפיה המרגשת שכתב… לא באמת. מאז סאקסו, מתעסק בעיקר באימון אישי ובהדרכה של רוכבים 1X1. ביולי בורח לאולפן ערוץ הספורט ומקשקש שם על הטור דה פראנס. בארץ רוכב בקבוצת HD-Trek. חי לצד שני (המכונה “אירנה”) ואוטוטו ישבור עבורה את הכוס (ואת הכיס).