זו לא בדיחה. זה סיפור אמיתי על קבוצת הנשים המקצוענית של לוטו בליסול שבילתה בתחילת חודש פברואר בטבריה במחנה אימונים לקראת שנת המירוצים החדשה. הקבוצה מדורגת עשירית בעולם במיקום הקבוצות של ה-uci ובין חברותיה נמצאות אלופת בלגיה ג’וליאן ד’הור (Jolien d’Hoore), אלופת צרפת מריון רוס (Marion Rousse), אלופת בריטניה שרון לואוס* (Sharon Laws) ואלופת דרום אפריקה לכביש ולנג”ש אשלי מולמן-פאסיו* (Ashleigh Moolman). יחד איתן רוכבת גם מיכל אלה (Michal Ella), אחת משלוש הבחורות הישראליות הרוכבות כרגע בפלוטון המקצועי באירופה (רותם גפינוביץ בטופ ספורט פלאנדרן ודניאלה לוי בבי-פינק).
* שרון לואוס ואשלי מולמן לא הגיעו לטבריה. הן היו בדרום אפריקה בתחרויות שקשורות לספונסר של הקבוצה שם ובהכנה לאליפות דרום אפריקה.
קבוצת הנשים של לוטו-בליסול
ביום שני לפני כשבועיים מצאתי את עצמי קמה בשעת בוקר מוקדמת ומאוד לא אופיינית ונוסעת לטבריה. שלושה ימים לפני כן, במהלך שיטוטי הארוכים בטוויטר, נתקלתי בציוץ של כריסטוף ראמון, הצלם הבלגי הנודע. הוא פירסם תמונה של רוכבת האופניים ההולנדית מאריין דה פריס וציין שהוא הצליח לצלם אותה, מהר לפני שהיא נוסעת לישראל. לא בדיוק הבנתי במה מדובר, אבל ידעתי שזו הזדמנות חד פעמית למשהו מיוחד.
מיד מצאתי את חשבון הטוויטר שלה, קפצתי לבלוג שלה, מצאתי את אזור יצירת הקשר וכתבתי לה מייל. חצי יום לאחר מכן היא ענתה לי, עוד חצי יום לקח עד שהצלחנו לתאם זמן לפגישה ובעשר בלילה כבר הודעתי בעבודה שאני צריכה יום חופש.
בטבריה פגשתי לראיון אישי את מאריין דה פריס (Marijn De Vries), הולנדית בת 34, ואת מיכל אלה, הישראלית, בת 25 ממבשרת, ודיברתי איתן על רכיבת אופניים ועל החיים בפלוטון המקצועי.
מאריין הגיעה לרכיבה בגיל מבוגר יחסית, 30. היא עיתונאית, כותבת בלוגים מוכשרת ובעלת נקודת מבט משעשעת במיוחד על סביבתה. יש לה בלוג משלה והיא גם כותבת קבועה באתר הסאטירי הנושך Cyclismas. היא מצחיקה אותי בנקודת המבט שלה על האבסורד שבתוך היום-יום והטיפים המעולים והתובנות שלה על החיים בפלוטון המקצועי של הבנות.
דבר נוסף שמרתק בה הוא הדיון הפנימי והניסיון להבין מה מרגש יותר – ניצחון אישי או ניצחון של חברה לקבוצה. בראיונות היא מספרת שיום רכיבה טוב במרוץ מהסבב העולמי מספק באותה מידה ואפילו יותר מניצחון במרוץ מדרגה נמוכה יותר. לדוגמא: היום הכי טוב שלה במהלך שנת 2012 היה באליפות העולם האחרונה בוולקנבורג. היא לא היתה חלק מהנבחרת ההולנדית אבל עבדה באותו יום בתור פרשנית בטלויזיה ההולנדית. רמות ההתרגשות שלה הרקיעו שחקים, הקול שלה עלה ועלה עד לקליימקס כשמריאן ווס ניצחה.
היא התחילה לרכב ברצינות לאחר שהסתבר לה שהיא די טובה כשהיא עוקפת בקלות אנשים שרוכבים כבר שנים, וכניסיון לראות אם אפשר להגיע לרמה גבוהה גם בגיל מאוחר יותר וללא ניסיון רב שנים. במשך שלוש השנים הראשונות היא רכבה בקבוצה הבלגית Leontien שהפכה לקבוצת AA drink והשנה עברה ללוטו-בליסול. בינתיים עושה רושם שהניסוי מוצלח במיוחד – בשנה שעברה היא הגיעה חמישית ב-chrono des nations, ו-19 ב-route de France.
מיכל התחילה לרכב לפני הצבא, אבל את החלק המקצועני היא התחילה אחרי שסיימה את שירותה הצבאי. היא הגיעה לבלגיה בקיץ לפני כשלוש וחצי שנים לאחר שיצרה קשר דרך המועדון הישראלי בו רכבה. כשהתחילה העונה הבאה היא כבר רכבה במועדון הולנדי בקרמסים (מרוצים מקומיים אגרסיבים מאוד ואנרגטים), עד ששברה את עצם הבריח. היא נותחה וחזרה לרכב אחרי יום ותוך שלושה שבועות רכבה באליפות ישראל. הגוף הגיב טוב לישיבה על אופניים, אבל המוח סירב, ובמשך שלושה חודשים ניתשה מלחמה קשה בין הגוף שהכריח את המוח להצטרף לרכיבה לבין המוח שהבין שהגוף שלו מסתכן. במידה מסויימת המוח ניצח – באותה עונה מיכל התחרתה במשך כשלושה חודשים בלבד.
התקופה הקשה חיזקה במיכל את התחושה שמה שהיא אוהבת זה לרכב על אופניים. למרות הקשיים הפיזיים, הפציעות, האימונים הקשים, המרחק מהבית ומהמשפחה, היא ממשיכה לרכב. מעבר לזאת, היא ממשיכה לרכב בבלגיה, מדינת האופניים האולטימטיבית.
אחרי העונה “ההיא” מיכל חתמה בקבוצה האיטלקית מיקלה פאניני ורכבה איתן שנתיים. לאחר שהבינה שהיא לא ממשיכה באיטליה, היא שמחה לחזור לבלגיה, לחתום עם קבוצת לוטו-בליסול, קבוצה עם התנהלות הרבה יותר טובה וידידותית. לדוגמא: אין שפה אחת שלטת, אלא כל דבר מתנהל לפחות בשתי שפות, פלמית ואנגלית; במהלך מחנה האימונים הרוכבות לא צריכות לדאוג לשום דבר מעבר לרכיבה עצמה (אוכל, כביסה, מסאג’ים, אופניים – הכל בטיפול ה-ds ועוזריו).
במקביל לקריירת הרכיבה היא לומדת לתואר סייעת לוטרינר באוניברסיטה העברית. בינתיים הם הולכים לקראתה, היא מבקרת הרבה בארץ בשביל לענות על דרישות הנוכחות ומקבלת אישור למועדים מיוחדים של הבחינות. היא עושה רושם של בחורה שיודעת מה היא רוצה, מסמנת מטרה ומשיגה אותה. כבוד!
רכיבה מקצוענית
מאריין ומיכל תמימות דעים שהדבר החשוב ביותר בדרכן להפוך לרוכבות מקצועניות הוא השליטה באופניים והיכולת לרכב בתוך הפלוטון המתגלגל. כל אחד יכול לרכב מהר, אבל היכולת להתמקם נכון בפלוטון היא קריטית. זה משהו נלמד שדורש אומץ וניסיון רב.
בתחילת דרכה בבלגיה מיכל נהגה למקם את עצמה בחלק האחורי יותר של הפלוטון עד שהמאמן שלה אמר שהיא צריכה להעיז. רכיבה בחלק הקדמי של הפלוטון לא רק מאפשרת מיקום כללי טוב יותר, אלא גם חוסכת באנרגיה ובדרך כלל יותר בטוחה (אם חס וחלילה יש נפילה או התנגשות).
במהלך המרוצים יש הרבה מאוד מגע פיזי בין רוכבות, דחיפות ומלחמה על מיקום. מיכל מדגימה רכיבה מדומה עם מרפקים חדים כלפי חוץ וכתפיים מכווצות. זה נראה אימתני משהו, גם כשמדובר בבחורה צנומה וחייכנית בבוקר יום מנוחה רגוע.
בכלל, בבגדים רגילים, כשהן לא על אופניים, הן נמוכות (חוץ ממאריין שגבוהה מכולן כמעט בראש), צנומות, בעיקר ילדות חמודות. אבל כשהן עולות על האופניים, בבגדים שלא משאירים שום מקום למחשבה, הארבע ראשי שלהן צועק, התאומים קופצים והיופי של תנועת הרכיבה מתגלה לעין. שירה צרופה.
חלק ניכר מהאימונים במהלך החורף מופנה לבניית סיבולת וחיזוק הגוף. מיכל עושה פילאטיס ומאריין עושה סט אימונים ספציפי שלה, על מנת לחזק את מרכז הגוף. אימונים אלו חשובים להעלאת השליטה באופניים תחת לחצים גבוהים של תחרות ומשפיעים במידה ניכרת על התנהלות הגוף במירוץ.
במהלך השנה יש לפחות שני מחנות אימונים: אחד במקום אקזוטי כייפי (ישראל) בתחילת העונה ועוד מחנה שיתקיים באזור תחרות עתידית. באופן כללי, במהלך העונה, הן מתחרות בין 20 ל-40 ימים וכמה ימים לפני המרוצים עצמם הן נוסעות לאזור על מנת להכיר את המסלולים – רכיבות recon (קיצור של המילה הצרפתיתreconnaissance , “הכרות מחודשת” ). ברכיבות אלו הן מתרגלות לטמפרטורות, לתנאים האקלימיים הספציפים לתחרות (גשם, שלג, רוח וכיוב’), לומדות את המסלול, קטעים חשובים ומתרגלות עבודה טקטית. לעיתים קרובות הן יושבות עם חברות שכבר רכבו בתחרות או בקטע המדובר ועוברות על נקודות חשובות. לפעמים מישהו מהקבוצה נוסע ומצלם בוידאו את כל המסלול, לפעמים הן רואות קטעים ביו-טיוב. בדיוק כמו הבחורים.
מאריין התחילה את עונת 2013 במירוץ אומלופ הט נויזבלאד בבלגיה, בשבת, 23 לפברואר, מרוץ פתיחת העונה הרשמי לנשים. 125 ק”מ, הזינוק של הנשים מתחיל באזור אחד בעיר, הזינוק של הגברים באיזור אחר, וקו הסיום זהה. מנסיון העבר שלהן, זהו אחד המרוצים המלהיבים ביותר בגלל שתי סיבות עיקריות: ההקבלה למרוץ של הגברים והפלוטון של הנשים גדול במיוחד. במהלך המרוץ הן מקבלות עידוד מסיבי מהקהל הבלגי הפרוע, שבשעת צהריים מוקדמת כבר שתוי ומוכן למירוץ של הגברים.
על מנת להתכונן לתחילת העונה, מאריין בילתה חודשיים בבירת האופניים הספרדית Girona. אם היא היתה יכולה היא היתה עוברת לגור שם. הקלות הבלתי נסבלת של היציאה לרכיבה שם, הפירנאים מצד אחד והים מצד שני, והיכולת לחבור לרוכבים אחרים בכל רגע נתון הופכים את המקום לגן עדן על שני גלגלים.
מיכל תתחיל את העונה שלה מעט מאוחר יותר במרוץ האיטלקי טרופיאו אלפרדו בינדה, 131 ק”מ בצפון איטליה, ב-24 למרץ.
מאריין חזקה יותר במרוצים חד יומיים, מיכל מעדיפה מרוצי שלבים, כיוון שהיא מרגישה שהיא מתחזקת מיום ליום במהלך המירוץ.
הן מחכות לטור של פלנדריה ולפלש-וואלון, גם הם מירוצים בלגיים שמתקיימים ביחד עם המרוצים של הגברים, עם זינוק מוקדם יותר לנשים. שתיהן תיפגשנה, כנראה, גם במירוץ השלבים האיטלקי ביוני ואולי במירוץ הצרפתי, אם יתקיים, באוגוסט. בשנה שעברה המרוץ הצרפתי התקיים שבועות מעטים אחרי הטור דה פראנס, וחלק מהשלבים עברו במסלולים של הגברים. שלב 7 הסתיים ב-plance des belles filles וריגש את מאריין מאוד.
כששאלתי אותן אם הוחלט כבר מי תוביל באיזה מירוץ הן אומרות שהקבוצה לא מחליטה כאלו דברים מראש. על מנת לשמור על אוירה טובה בקבוצה יש רעיון כללי בנושא אבל רק בסמוך לתחרות, באותו יום או תוך כדי המירוץ מחליטים בשביל מי רוכבים. בסך הכל זהו ספורט קבוצתי וכולן רוכבות בשביל כולן, בשביל הקבוצה ובשביל הרוכבת הכי טובה באותו היום.
מחנה אימונים בישראל
במהלך הדיונים בקבוצה על מיקומו של מחנה האימונים עלו מספר אופציות, ספרד, דרום אפריקה וישראל. מסתבר שהרוכבות והרוכבים בפלוטון המקצועי כבר שמעו על החורף המדהים שיש לנו כאן, על הטמפרטורות הנוחות והנוף המרשים ולא היה צריך להתאמץ בשביל להביא את הקבוצה לארץ. לאחר שכבר הוחלט להגיע לישראל, הקבוצה השתכנה במלון קיסר בטבריה, שבבעלות אביה של מיכל. דבר זה הקל מבחינה כלכלית על הקבוצה שזכתה לתעריף נוח.
כשתוהים למה לא מגיעות הנה עוד קבוצות אפשר לחשוב על מספר סיבות: סיבה אחת היא העניין הלוגיסטי – צריך להטיס לכאן את כל האופניים, עדיין אין רצף יבשתי (עביר) בינינו לבין אירופה (לרוב המכונאים נוסעים ברחבי אירופה במשאיות עם האופניים ושאר הציודים, והרוכבות/ים והמנהלים טסים ממקום למקום).
מעבר לזה יש גם את העניינים הפוליטיים. קודם כל המצב הגיאו-פוליטי: הרבה רוכבות רצו להגיע לארץ בזמן הפגרה אבל היתה פה מלחמה. שנית,המצב האופניים-פוליטי: אין תחרויות אופניים אטרקטיביות שיהוו גורם משיכה לרוכבות ברמה בינלאומית.
ביום החופשי שלהן, חופשי מאימון רציני זאת אומרת, הן רוכבות בטור כפול במרכז טבריה, אדישות לבלגן שמתחולל סביבן, לצעקות “יאללה, קדימה” ולצפצופים של הנהגים שמאחורינו. מחנה האימונים מהווה גיבושון עבור הרוכבות שהגיעו לקבוצה החדשה והן לומדות להכיר אחת את השנייה. חצי מהבנות הן בלגיות והשאר מישראל, הולנד, צרפת, בריטניה, דרום אפריקה ואוסטרליה. דני שונברט, הדירקטור ספורטיף, מקפיד לכרוז ברמקול בשלוש שפות, פלמית, אנגלית וצרפתית, כל הוראה וכל אזהרה.
הן מכירות בשם או במראה את הבנות האחרות מתחרויות שונות ומנסות לזכור שמה שקורה במהלך המירוץ, נשאר במרוץ, כל זמן שזה הוגן. הן יכולות לצחוק על מפגשים מהעבר בהם הן לא היו באותה קבוצה ו”קרעו” אחת לשנייה את הצורה, אבל בסופו של יום, שיתופי הפעולה בין הקבוצות השונות הוא מודל לקיום רב-תרבותי מוצלח ובר-קיימא.
כשיש רגע הפסקה ברכיבה או מנוחה קצרה, אחת הבנות עם עבר ברכיבת טרק באולם עוצרת את האופניים ועושה הדגמה של שיווי משקל. היא מסובבת את הכידון ב-90 מעלות, מניחה את הרגל על הגלגל, וזהו. היא פשוט עומדת שם. הרוכבות האחרות מראות רמות שונות של הנאה ושעשוע.
בארוחת הצהריים הן מעבירות מידע, מנסות להכיר אחת את השנייה. במקום לשאול “איפה היית בצבא?” ו”איפה למדת באוניברסיטה?” השאלות הן “עשית את הטור של הנשים?” “היית בג’ירו נשים?” או “חווית כבר את הקלאסיקות של בלגיה?”
במחנה האימונים הן הקיפו את הכנרת פעמיים ואז עלו את העליות סביבה לכיוונים השונים, אימונים של 4-6 שעות כל יום.
חווית הרכיבה היתה טובה מאוד. הנהגים מסביב הראו סבלנות וסובלנות גבוהה לקבוצת הרוכבות עם רכב הליווי. אנשים באופן כללי הראו התעניינות רבה, עודדו וקראו קריאות שונות (לא גסות!). כל חברות הקבוצה התרשמו לטובה ממזג האויר הטוב (נעים בשבילנו, קייצי בשביל האירופאיות). הבנות כל כך התרשמו מהנוף השופע של הצפון שהן אפילו השוו אותו לנוף של “שר הטבעות”. בכלל, אם לוקחים רגע צעד אחורנית ומסתכלים על הארץ – זה מקום אופטימלי לרכיבה על אופניים.
הבית והעתיד
מיכל שומרת על קשר הדוק עם הבית, ההורים והאחים. התמיכה מהבית מאוד חשובה. אחיה הגדול וחברתו הגיעו לצפות בה בטור של צרפת, אבא ואמא שלה מגיעים לתחרויות אחרות, כמו שנהוג בכל הפלוטון, בעצם. היא מנסה להגיע לכאן ככל האפשר, בהתחשב בתחרויות, מחנות אימונים, מבחנים וגעגועים לחתול.
השאיפה לעתיד היא להיות מאושרת בחלקה – לא טריוויאלי בכלל. בתחום האישי היא רוצה לסיים את הלימודים בהצלחה ולהמשיך להנות כל פעם שהיא עולה על האופניים.
בתחום המקצועי היא רוצה להיות בקבוצה שתעזור לה להגשים את הפוטנציאל שלה, להגיע למקומות גבוהים יותר בתחרויות, לבסס את מקומה בפלוטון. ומעל הכל מרחפת לה מטרה נוספת, לאומית: אולימפיאדת ריו דה ג’ניירו 2016!
(ברצוני להודות למאריין דה פריס ולמיכל אלה על שהקדישו לי מזמנן ביום החופשי שלהן, לדירקטור ספורטיף Dany Schoonbaert שצירף אותי בשמחה לרכב הליווי שלהן במהלך יום הצילומים הרשמי, ולבנות כל הקבוצה שהיו חמודות במיוחד. וגם תודה לבוס שלי, שמסכים לכל השגיונות שקשורים לשני גלגלים).
