“מדידת זמנים ידידותית”, כך קראנו לזה אז, בשנת 2008, כשיצאנו לרכיבה ראשונה מסוגה אל לב המדבר הישראלי. פחות מ-20 רוכבים, מדוושים אל תוך החשיכה ומרגישים את ההרגשה הראשונית הזו, שרק פורצי דרך יכולים להבין. הו, כמה השתנה הצ’ימיצ’ורי מאז. למבוגרים יש תמיד נטייה לנוסטלגיה, ולאמירות ממין “בזמנים ההם היה הרבה יותר טוב…”, ובצ’ימיצ’ורי הזה הרגשתי, לראשונה בחיי, מבוגר.
זו השנה השישית בה מתקיימת מדידת הזמנים על מסלול הצ’ימיצ’ורי, ושמו (עיוות מצחיק של המילה סנצ’ורי- מאה מייל, 162 ק”מ) כבר נודע למרחוק. משנה לשנה גדל קהל המתכוננים לתחרות, ובקרב רוכבי האפיק הישראלים מתחילה התרגשות והתרחשות בנוגע לתחרות כבר בחודש ספטמבר. השנה זכה ענף האפיק לדחיפה מאסיבית, עם קיומה של תחרות “אפיק ישראל” במהלך חודש אוקטובר, ומסיימים רבים של אותה תחרות כיוונו את השיא הבא שלהם לצ’ימיצ’ורי. וכך, בשבועות המובילים לשישי האחרון, רחשה וגעשה הרשת בנוגע להכנות הרוכבים, שאלות ותשובות מבוגרי עבר, וויכוחים סוערים בנוגע למסלול המדויק ותהיות הרות גורל לגבי מי יביא פסטה עם טונה ל”פסטה פארטי” המסורתית. ההתרגשות היתה בשיאה.
ערב הפסטה שלפני. גיל מזור, שהולך לעשות את זה על סינגל ספיד מעמיס פחמימות. צילם: שי הר-זהב
באופן אישי, ולאחר חמש פעמים בהן השתתפתי כבר בצ’ימי (כך נוטים לקרוא לו מסיימי העבר, כמין הסתחבקות עם חבר ותיק…) בא לי קצת לשנות ולאתגר את עצמי השנה מעט יותר, ורקחתי לי תכנית זדונית לבצע את המסלול פעמיים רצוף- הלוך וחזור. כיוונתי גבוה, מסתבר, אך על כך בהמשך. בנוסף, השנה הגעתי לצ’ימי על תקן מאמן, כאשר לא פחות מ-9 מרוכבי הקבוצות שלי עבדו והתאמנו לצ’ימיצ’ורי במשך ארבעה חודשים, על פי תכנית שבניתי להם במיוחד לאירוע. לשמונה מהם היתה זו הפעם הראשונה בה השתתפו בתחרות שכזו, ולכולם היתה זו הרכיבה הארוכה בחייהם.
162 / 162 (רוכבים על קילומטרים) צילם: שי הר-זהב
ערב הצ’ימי- ערב רב מגדרי
ההתקבצות המסורתית בחצבה בשעות הערב הפכה מטפטוף למבול של מכוניות עמוסות רוכבים ואופניים. כאחד ה”זקנים” היה זה מחזה כמעט הזוי בעיני. מה היה לנו שם: רוכבי עילית בעבר ובהווה, כולל רוכבים שלעתים רחוקות תמצאו מחוץ לאספלט. רוכבי מאסטרס חזקים מכל הגילאים, רוכבים מוכרים מקומונות 4 אפיק, טיילים מקצועיים, חולמים רציניים ומספר דמויות שנראו כאילו קשר ביניהם ובין 162 קילומטרים במדבר הוא מקרי בהחלט. ואתם יודעים מה? זו בדיוק המהות של הצ’ימיצ’ורי- הוא נגיש לכל אחד ואחת, גם אם אינם רשומים לאיגוד האופניים. באים אליו רוכבים חדשים בכל שנה, בנוסף לאידיוטים שרכבו אותו כבר, ופשוט לא יכולים לוותר עליו שוב. הצ’ימי הוא אתגר אשר נחשב לפני מספר שנים לטופ של האפיק בישראל, והיום הוא נחלת הכלל- מדבר לכולם, אפשרי לכולם, רכיב לכולם.
צילם: שי הר-זהב
בית הספר שדה חצבה התמלא עד אפס מקום ברוכבים הנרגשים, והסתובבתי לי ביניהם, קצת שמח, אך, בעיקר- מעט עצוב… אולי זו הנוסטלגיה והגעגועים למוכר שפרטו לי על השפיצים, ואולי משום שהצ’ימיצ’ורי הקטן “שלי” הפך ללב הקונצנזוס. את החבורה הקטנה שישבה סביב שולחן אחד, החליפו חבורות חבורות של רוכבים, מקובצים ומסוגרים סביב שולחנות משלהם. את האחווה הראשונית של מטרה משותפת החליפה תחרותיות מרומזת.
דרכו של עולם, כך נדמה.
אט אט שככו קולות הדיבורים אל תוך השקט המדברי, ושכבתי לי במיטה, נים לא נים, מדמיין בעיני רוחי את הצינה של מישור ימין, את הזריחה במעלה אברהם, את רוח הפנים בהקפה המערבית של שדה בוקר ואת הקירות של שלוחת צלמון. יש לי היכרות ארוכת שנים עם סלעי המדבר לאורך כל מאה שישים ושניים הקילומטרים האלו, ומחר ניפגש שוב, כמכרים ותיקים- מברכים האחד את השני, אני בתנועה, והם במקומם הקבוע, ובדממה.
מהות של אפיק אמיתי. צילם: שי הר-זהב
04:45- תחנת הדלק חצבה
WHAT THE FUCK…?!, שאלתי את עצמי, בעודי רוכב אל תוך חניון תחנת הדלק אשר מול “ארומה” חצבה. מאיפה כולם הגיעו? נראה כאילו כמות הרוכבים שנראתה אמש בתדריך ובארוחה הכפילה את עצמה במהלך הלילה. הערכה גסה- 150 איש ואישה, לבושים, נרגשים, מוכנים לרכיבה.
פנסים דלוקים, נצנצים מהבהבהים, פיפי אחרון- ויוצאים לדרך.
כביש הערבה נשטף באור מערכות התאורה, ואני עולה קדימה, אל ראש הפלוטון (פלוטון בצ’ימי, מי היה מאמין…), ולו רק בכדי להביט לאחור, ולראות את טור הרוכבים שנשרך אל האופק. מחזה מדהים ומרגש עבורי מאין כמוהו. מכאן, מהרגע הזה, מתחיל הצ’ימיצ’ורי האישי של כל אחד ואחד- רכיבת אפיק אמיתית, ללא פשרות, על כל משתניה ומרכיביה: עייפות, רעב, צמא, פציעות, תקלות, אחווה ודבקות במטרה- כולם נזרקים אל תוך הקלחת הזו שנקראת צ’ימי, ועכשיו זה אנחנו והמדבר. בתוך הסרפנטינות של מעלה עקרבים אפשר לראות למרחוק, ואני מביט לדרום-מזרח, עם הנץ אור ראשון, ונמלא חיוכים לנוכח פזורת הפנסים העצומה שנפרשת קילומטרים לאחור. ביניהם פזורים גם פנסיהם של המאומנים שלי, ואני מתרגש עבורם יותר ממה שהם יכולים לדמיין.
יפה פה. צילם: שי הר-זהב
עם הכניסה לשטח אני כבר הרבה פחות מחויך. עדיין בחבורת החוד, אבל חלש וכואב. משהו עובר לי על הגוף, וזה בטח לא היום שלי. בתוך תוכי אני כבר יודע שלא אעשה עוד הקפה, ולא אשלים את המשימה האישית שלי להיום, אבל מחליט שלסיים את הצ’ימי- אסיים גם אסיים. לשדה בוקר אנו מגיעים כמעט יחדיו, ארבעת המובילים (שקד פרנק, יובל פרידמן, עודד דנון ואנוכי), אך תוך כדי מילוי מים ואיזוטון אצל הנשמות הטובות מ”גיאופן”, אני אומר להם שיצאו בלעדי, ושאני לא מרגיש טוב. השלושה יוצאים יחדיו, ושורפים את המסלול עד הסיום. בדיוק משם מתחיל האפיק הפרטי שלי, על כל המשתמע מכך. ההגדרה שלי לרכיבת אפיק היא כזו: האפיק האמיתי מתחיל כאשר אתה גמור, חלש, עייף, רעב ורוצה להקיא גם יחד- ונשאר לך לפחות את אותו מרחק שעשית עד עכשיו. המקרה להלן הוא בדיוק מה שקרה לי, ובחנתי את עצמי עד הקצה מכאן והלאה. שרירים אשר נתפסים חליפות, בחילות וסחרחורות, דחיפת האופניים במעלות מתונים להפליא ועצירות (!!!?), רחמנא לצלן, לצד הדרך, למנוחה קלה. כך נראה הצ’ימי שלי עד תחנת הדלק המיוחלת בחצבה.
התמודדות קשה, ארוכה, עם המדבר ועצמך. צילם: אורי ניצן
בשבילי היתה זו חוויה מעצבת, שהזכירה לי עד כמה אני אוהב לרכוב על אופניים. עד כמה אני אוהב ויודע לסבול. ויותר מהכל- עד כמה גוף האדם הוא מכונה מדהימה, אך לא מדוייקת, שלה ימים טובים יותר ופחות. ויתרתי על ההקפה השניה, וישבתי בתחנת הדלק, מביט ברוכבים המחויכים מגיעים ביחידים ובזוגות אל תוך התחנה. תחילה ה”חשודים הרגילים”- רוכבי העלית והמאסטרס, ולאחר מכן רוכבי קומונת 4אפיק החזקים והמנוסים. כולם מתיישבים, מחליפים חוויות, מצטלמים ובולסים את שהרוויחו בעמל רב.
ללא תרועות והמנונים, בלי כרוז רשמי ובלי שעון עצר- כראוי לתחרות ה-Grass roots שהוא תמיד היה וישאר- נגמר לו צ’ימיצ’ורי 2013.
צ’ימיצ’ורי 2013. לאן עכשיו? צילום: אורי ניצן
לאן עכשיו?
הצ’ימיצ’ורי משול בעיני לסינגל. המתכננים והבנאים יכולים להתוות מסלול ראשוני ורעיוני, אך רצון הרוכבים, בחירת הקווים שלהם ויכולותיהם הטכניות הם אלו אשר יקבעו עם הזמן את תוואי הסינגל האמיתי. יהיו בו צ’יקן ליינז, יהיו בו קווים אגרסיביים- אך בעיקר, הוא ימשיך להשתנות עם עונות השנה, הזמן והשנים. כך גם הצ’ימיצ’ורי. מה שהחל כתנועה רעיונית וחלוצית, הפך לנחלת הכלל, ולחלומם של רוכבים מכל קשת סגנונות הרכיבה. על כן הוא משתנה באופיו, גדל והולך משנה לשנה, מושך אליו רוכבים שונים…
מה שבעבר נחשב לאולטרה מרתון, התפתח למימדי תחרות מאורגנת ומבוססת, המושכת מאות משתתפים. עד לאן אפשר למתוח את ההגדרה אולטרה מרתון? האם כאשר מסיימים את הצ’ימיצ’ורי רוכבים חדשים יחסית בתחום האפיק, הוא נחשב מעט פחות לאולטרה מרתון? או שמא הענף התפתח כך שרוכבים חדשים מתייחסים לרכיבת 100 קילומטרים כ-Walk in the park?
בתור אחד שהיה כאן למן הרגע הראשון אני אמביוולנטי לגבי התשובות לשאלות האלו. כמו הזקנים היושבים על המרפסת, מסתכלים אל השדות שהופכים אט אט לערים, נוסטלגיים ורומנטיים, כך גם אני. שמח על ההתפתחות, עצוב על הראשוניות שאבדה.
