בכתבות הבאות אנסה להכניס אתכם לז’אנר רכיבה שאתם לא מכירים, או לפחות רובכם לא מכירים, כי אין בארץ תנאים מתאימים. קוראים לזה “טורינג”, שזה בדיוק כמו בספרי ההרפתקאות שאהבנו פעם; “השביעייה הסודית”, “טום סוייר” ז’ול וורן וכאלה, רק שזה קורה במציאות ואתה הוא הגיבור.
כדי שיהיה סיכוי שהכתבות פה אכן יגרמו לכך שכמה מכם יקומו מהמחשב וממש יתחילו לחשוב על זה, חשבתי שבמקום להכביר הסברים, סקירות ונתונים טכניים, הכי טוב שאני פשוט אספר לכם את סיפורי: איך קרה שהתחלקתי על השכל ויצאתי למסע של החיים שלי, מה ראיתי שהזיז לי את הרהיטים בראש ואיך חזרתי אדם אחר. אחרי זה, כשהאוזניים שלכם כבר תהיינה כרויות והלבבות רוטטים, נעבור לציודים, אפשרויות ושאר נתונים.
אז… התחלנו?
פרק ראשון: תעתועי הזמן, מכאובי הגוף ושיגיונות הנפש
פעם, בימים רחוקים – נדמה לי שזה היה כמה חודשים לפני הגיוס – עבדתי כל הקיץ ועם הכסף שחסכתי קניתי אופניים טובים: ראלי ספורט 10 הילוכים. ערב אחד פגשתי את אריק, חבר בעל אופניים, והסתובבנו בעיר. רצינו לנסוע לנואייבה שהייתה אז בידינו לטיול לפני גיוס אבל לא היה לנו כסף לאוטובוס ולכל המסע, אז החלטנו לצאת לסיני למחרת על האופניים. לא היה לנו כמובן שום מושג על הדרך, אבל חשבנו שאם נסע דרומה בהתמדה – בסוף נגיע. כשנפגשנו מוקדם בבוקר, פירקנו סבל מהאופניים של אחיו של אריק והרכבנו אותו, קנינו מדבקות ודבק פנצ’רים ושלושה וונטילים אמריקאיים, אבא של חבר הקפיץ אותנו עם הטנדר וויליס שלו לצומת ביל”ו, קצת אחרי רחובות, ושם התחלנו.
הגענו לנואייבה אחרי חמישה ימים, שרצנו בדיונה יומיים או שלושה ויצאנו לדרך חזרה. אני לא זוכר את כל הדרך, אבל יש לי כמה תמונות צרובות בתודעה. זכור לי שהתייבשנו במדבר וג’יפ חולף מילא לנו במימיות מים עם ריח של בנזין מהג’ריקן שלו. זכור לי שישנו על קוצים ופחדנו מזאבים כל הלילה, ושתיקנו פנצ’רים בחצר המשק של עין יהב והשתמשנו בשוקת כדי לאתר את החור בפנימית. אני זוכר שהסבל של אריק נשבר וחיברנו אותו עם חוט ברזל שמצאנו בצידי הדרך. זכורה לי במיוחד החביתה שאכלנו בנביעות, והגזוז שהביא לנו הבדואי. בדרך חזרה נפרדנו בבאר שבע, אני עליתי על הרכבת עם האופניים של אריק שכבר לא היו ראויים לרכיבה, ואריק המשיך על האופניים שלי עד צומת ביל”ו וחיכה שם כל היום עד שהשכן יחזור לרמת גן עם הטנדר וויליס.
זה היה מסע הטורינג הראשון שלי. חיים שלמים של טיולים ומסעות בארצות רחוקות לא השכיחו ולא טשטשו את זכר החופש המוחלט של המסע ההוא. כשזיהיתי את אריק לפני כמה שנים, באקראי ברחוב סואן, התחבקנו בהתרגשות כאילו זה עתה הגענו לנואייבה בהצלחה. גם אריק לא שכח. תמיד קיננה בי התשוקה – המודחקת היטב, יש לומר – לצאת ולשוטט על אופניים, כפי שעשינו בדרך לנואייבה.
אריק ואני באותם ימים
כשצץ עניין הבייקפקינג וכבש לנו, רוכבי השטח, את התודעה (ואגב, עשיתי עשרות טיולים כאלה עוד לפני שקראו לזה בייקפקינג), זה הציף לי את התשוקה הישנה, ועקבתי באדיקות אחר התפתחות הענף. בימי הטור דיוייד של זהר קנטור התלהבתי ועקבתי, אבל הייתה לי איזו הסתייגות. בימי הטור דיוייד של יאיר נחמיאס, שהוא חבר קרוב, ההסתייגות קיבלה גוף ומילים: הייתי רוצה לעשות את זה, אבל לא בעשרים יום. חשבתי ש 4500 ק”מ באדמת אמריקה שווים לפחות חצי שנה. אז עוד לא ידעתי שאני מדבר בעצם על מסע טורינג עצמאי וארוך, הקצה העליון של ענף הטורינג, שמכונה בעולם “long distance – fully loaded Touring”. אבל רגע, שנייה, נגיע לזה.
אומרים שמשבר קשה או תאונה גורמים לפעמים להתחלה חדשה, לשינוי כיוון. קרה המקרה ונפלתי בבן שמן ברכיבה שגרתית והתרסקה לי יד ימין. הרופאים הגאונים הצליחו בסדרה של שלושה ניתוחים ועם ערימה של ברגים ופלטינות להרכיב לי אותה חזרה. השיקום היה ממושך וקשה, והייתי צריך ללמוד מחדש איך להפעיל את היד ולשלוט באצבעות, וכבר חששתי שלעולם לא אצליח לרכוב שוב. אפילו ניסיתי לנחם את עצמי במחשבות על טיולי הליכה בהרים, ובתור פרס ניחומים רכשתי תרמיל גב הכי יקר. בביקורת שלאחר תקופת השיקום שאלתי את הד”ר אם לדעתו אני יכול כבר לעלות על אופניים. הוא עיין שוב בצילומים ולהפתעתי ענה: כן, רק בזהירות ובהדרגה. מייד, עוד ביושבי מול הדוקטור, אמרתי לעצמי זהו. זה הזמן!
באמת יופי של מחשבה, אבל האופוריה התפוגגה די מהר: איך בן אדם באמצע החיים עוצר הכל ונעלם לחודשים? ואמנם אני מצליח להתגלגל על האופניים כמה דקות אבל לא מסוגל לתפעל את הברקס או להעביר הילוכים, שלא לדבר על הכאבים! כשסיפרתי לילדים שלי – כאילו באקראי, כבלון ניסוי – שאני הולך לחצות יבשת על אופניים בקיץ הקרוב הם שתקו כמה שניות, ואמרו אחד לשני וואי וואי וואי, אבא התחרפן, חייבים להעביר אותו למוסד. באותו לילה, נחוש כמו סלע מתגלגל במדרון, פתחתי את היומן וקבעתי תאריך שרירותי בתחילת הקיץ, עם מרווח זמן לאימונים והתארגנות.
בשבועות הבאים ניסיתי למצוא דרך לפנות לעצמי חודשים אחדים, חיפשתי עיתוי אפשרי ומקורות מימון. מצאתי שהמשימה קשה מאוד כי אני כבול באלפי כבלים לענייניה של הדמות המכונה ‘קובי אשל’, לחובותיה והתחייבויותיה, לדאגותיה ולחרדותיה. התחוור לי שניתוק הכבלים האלה הוא בעצם מהותו של המסע, שאני חייב להתפנות מכל ההבל הזה שגוזל את כל המשאבים שלי, הפיזיים והנפשיים, לטובת משטר רקוב וכל מנגנוניו אינסופיים שחותרים יום ולילה לשעבד אותי ולעשוק אותי עוד ועוד. אני רוצה לפנות את האנרגיה העצומה שאני משקיע בקיום הדמות הריקה והאוטומטית הזו, שתהיה כולה שלי, ולא של הטייקונים, השלטון, הקוד החברתי וכל המוסדות כולם. ידעתי שאם אהיה פנוי מכל דאגות הסרק, אוכל לפתור כל בעיה שתצוץ בדרכי ולעבור כל מכשול, אוכל לראות ברור, לחשוב צלול, לנשום אוויר – ולשקם את היד כמו שצריך.
הזמן החל מאיץ את מהלכו והופך לסופר-זמן. עשיתי חיפושים בגוגל, קראתי בלוגים, נכנסתי לפורומים והתחלתי לאסוף אינפורמציה. הזמנתי אופניים מתאימים ופרטי ציוד בקדחתנות והרכבתי הכל לבד, במו ידי הפצועה, כדי לוודא שאהיה מסוגל להתגבר על תקלות בשטח, יצאתי לאימוני עליות עם ובלי ציוד. מאחר שהייתי עדיין בשיקום והיו לי כאבים לפעמים, וויתרתי על יעדים אקזוטיים וחיפשתי תוואי שמתחיל במישור ובארץ מפותחת, כדי שלא אהיה רחוק אף פעם מבית חולים משוכלל, ושאוכל בכל רגע נתון לעלות על רכבת או מטוס ולחתוך, ולהגיע לרכסי ההרים ולמדינות פחות מפותחות כשאני כבר משופשף.
אירופה ממערב למזרח החלה לקרוץ לי. כבר הייתי כמובן עשרות פעמים באירופה, אבל תמיד לימים ספורים שחולפים כהרף עין, ובמסלולים שתעשיית התיירות מכוונת אליהם, בתוך עדר ענק של תיירים, מטומטם יותר מעדר צאן, ובמסחטת הכספים המשוכללת בעולם. רציתי לראות את אירופה מזווית אחרת, במתינות, בלי לספור את הזמן. עניין אותי לראות את החצר האחורית, את הכפר הנידח, את הדרכים הצדדיות של היבשת שנחשבת למרכז העולם, שהיא ערש התרבות שאנחנו חיים בה (וחממת האנטישמיות הכי פורה), שבה הפציעה הדמוקרטיה כשהשחיתות כבר מובנית בתוכה, וצמח גם הקפיטליזם החזירי שירש אותה.
חודשים הפכו לשבועות ושבועות לימים, ופתאום מצאתי את עצמי בבוקרו של יום כשלפניי מזוודה גדולה, קרטון אופניים ותיק רכיבה ארוזים ומוכנים, ולא נותר לי אלא להמתין לשעה 3:00 בלילה כדי לצאת לנתב”ג. באותו רגע הזמן נתן ברקס פתאומי ועבר בבת אחת ממהירות מופרזת לזחילה סטואית. איך אני שורף עכשיו יום שלם? קצת בפאניקה, בדקתי שוב שאני לא שוכח משהו, עברתי על סדר הפעולות ששיננתי לכשאגיע לאמסטרדם, ווידאתי שיש איתי את כל הכלים להרכבת האופניים והתיקים, הדרכון, הכסף, צלצלתי שוב לבני לוודא שהוא קיים – ולא הצלחתי לשרוף אלא דקות אחדות. מה עושים? חלפה במוחי המחשבה שחבל שלא הקדמתי הכל ביום, שהרי אני מוכן כבר עכשיו!
לבסוף הכתפתי את התרמיל וירדתי לשוטט קצת ברחוב. הלכתי לכיוון הים. בדרך שמתי לב שבמגרש הריק שבקצה הרחוב החלה בניה. ראיתי חנות חדשה שלא הבחנתי בה קודם, והתעכבתי מול חלון הראווה. נכנסתי לשיחת הלצות חביבה עם מוכר המיצים. ראיתי שכל המכוניות לאורך הרחוב כולן אפורות, אין מכונית אחת אדומה או ירוקה. במבט כללי מקצה המזח ראיתי שהעיר אכן לבנה, החול לבן ובוהק, ויפו היא צוק קסום ומושך. אט אט התחיל לחלחל לי שאני רואה את עירי בעיניים אחרות, בעיניו של נוסע, פתאום הבנתי שהמסע שלי בעצם כבר החל! כשעליתי הביתה במדרגות כבר היה ערב, ובשקט נפשי חדש ויקר ישבתי למחשב וכתבתי את הפוסט הראשון בבלוג שלי חמוש באופניים,
והזמן? הוא פשוט נעלם. ירד למחתרת. כי אני הפסקתי לספור אותו.
מאת: קובי אשל
קובי אשל – רוכב שטח, מוביל טיולים ונווט, בייקפקר, טורר וסתם רוכב. קובי חובב דרכים ומפות, טיולים ומסעות, הוגה והוזה בלי בושה ואספן צלקות אובססיבי. קובי טוען שטיול בלי אלמנט של הרפתקה הוא רק אימון, וכשמעצבנים אותו הוא מאיים לעלות על האופניים, לרכוב אל האופק ולא לחזור לעולם.
המשך אל הפרק השני: פאק! איפה אמסטרדם??
