זה היה במערב גרמניה, יום או יומיים אחרי גבול הולנד. באותו לילה ישנתי באיזה B&B בחווה נידחת שמשכירה חדרים, והייתה שם חדרנית מאותגרת, מאוד מנומסת ונורא משתדלת שקצת חיבבתי אותה. היא ניסתה בכל כוחה ללמוד אנגלית, ובאה כל דקה בתואנה אחרת כדי לפטפט. בבוקר התארגנתי במהירות לרכיבה, ומיד אחרי ארוחת הבוקר עליתי על האופניים, כולי מרוכז במפות ובדרכים, ואחרי כמה קילומטרים פתאום נזכרתי שמרוב התלהבות ששכחתי לשלם, וגם לא אמרתי שלום לחדרנית. הסתובבתי בלי היסוס וחזרתי כל הדרך חזרה. בא לי להיות צדיק.
אולי תרצו להתחיל מהפרקים הקודמים:
פרק שלישי: גרמניה – אדרת ההווה על שלדי העבר
ככה התחיל אחד הימים היפים, היום שנדמה לי שבו סיימתי את טירונות. בפתח החווה קבלה אותי החדרנית עם חיוך וכוס קפה. “התערבתי עם בעלת הבית שאתה תחזור”, גמגמה לי באנגלית עילגת, “בזכותך זכיתי בערב חפשי!”. כשיצאתי שוב לדרך, מרגיש כמו אביר המגן על כול יתום ואלמנה, ראיתי רוכב צעיר עם אופניים עמוסים מתלבט על המפה באחד הצמתים. הופ, הינה עוד יתום! אמרתי לעצמי ועצרתי לעזור. אחר כך רכבתי לצד הולנדית מבוגרת חביבה על אופניים ורדרדים שהתנדבה להוביל אותי חנות ספרים גדולה כדי לקנות מדריך למסלול R1, כ 10 ק”מ קדימה, באומרה שזה בכיוון שלה ממילא, אבל נראה לי שהיא פשוט רצתה לרכוב איתי קצת. את המדריך לא מצאתי שם, אבל קניתי מפה טובה של 1:200,000 של צפון גרמניה.
כשיצאתי מהחנות כבר היה אמצע היום וכמעט שלא התקדמתי. הייתי על שביל יפה לאורך נהר קטן ופתאום תפסתי מרץ והגברתי קצב, והתקדמתי כשישים ק”מ עד הערב. לא איתרתי שום קמפינג בסביבה ונכנסתי לעיר תעשיה אקראית לחפש מקום לינה. בדיוק כשהחל הגשם היומי מצאתי מלון עסקים קטן במחיר סביר, והחדר נחמד מאוד. מייד החלטתי שכאן אני נשאר לפחות יום נוסף – יום מנוחה ראשון אחרי כשמונה ימים של דיווש רצוף.
העיר, ששמה Gutersloh, הפגישה אותי עם גרמניה שלא שיערתי ולא ידעתי על קיומה. אם להוציא את החזות האופיינית – מרכז עתיק עם כיכר גדולה וקתדראלה גדולה עוד יותר ומסביב שכונות מודרניות יחסית – העיר הרגישה קצת כמו עיר עבדים במדינת עולם שלישי: רחובות ישרים כסרגל, בתי דירות אחידים בשורות סדורות, אלפי אנשים אפורי פנים וטרוטי עיניים יוצאים מהבית עם שחר כמו על פי אות, רצים ונדחקים אל הרכבת המובילה אל המפעלים, ושבים בסוף היום שפופים ושתקנים אל דירות השיכון מוגפי החלונות שלהם, והעיר כולה נטרקת עד מחר. הייתי צריך לצבוט את עצמי כדי להאמין שאני בלב אירופה בשנת 2014 לספירה! ירוחם היא עיר הרבה יותר תוססת ובוהמית, בחיי! חשבתי על האופי ועל התרבות של העם הגרמני, שגם בחלוף השנים לא נעלמת ולא נגוזה. האם אני רואה כאן גלגול מודרני של מחנה עבודה, או מחנה ריכוז מתקופת המלחמות? או אולי אני נסוג בזמן ומציץ לגזע הארי מתחת לחצאית? הלו! זה סטאלג?
וכך תיארתי את מה שראיתי שם בזמן אמת: “יומיים שהיתי באותו מלון אשר בעיר הרפאים Gutersloh. זו עיר לא גדולה, משהו כמו שלומי למשל, או דימונה, והיא עיר פועלים. בין שבע לשמונה בבוקר העיר פתאום מתעוררת לראש-אוור רצחני. כולם רצים לאותו כיוון בעצבנות אנטיפטית. באותה שעה נפתחים בתי הקפה העלובים שראיתי בימי חיי. זה חנות ריקה לגמרי שבפינה יש כמה מכונות קפה אטומטיות שפועלות על אסימונים, עם קפה מגעיל כמו של בית חולים, ובפינה הנגדית אישה טרוטה מוכת גורל שמוכרת אסימונים ועוגה מרובעת סטנדרטית. יש עשרות כאלה לאורך הרחוב הראשי, שהוא הנתיב שבו רצים מהאוטובוס לרכבת וחזור. כמה דקות לפני שמונה הרחוב מתרוקן בבת אחת, ורק מוכרות הקפה נותרות כדי לחסל את הבלגן, לסגור ולהעלם אף הן. לאחר מכן העיר כולה שלי. עיר רפאים. מתי שהוא אחר הצהרים הרחובות מתמלאים אט אט, וחנויות אופנה, מכשירי חשמל, סלולר ובתי קפה נורמאליים נפתחים, והעיר הופכת לעיר רגילה, ממש כמו רמת גן. אבל לא לזמן רב! בשבע בדיוק נסגרות החנויות, בשמונה בתי הקפה, ובתשע אין כלב ברחוב, רק אני ורוח הערב הקרה”.
חברים לדרך
בקטע הזה שבין גבול גרמניה לברלין פתאום הכל נהיה ממש קל. רכבתי על מסלול R1 לפי הספר, והניווט זרם כמו המים בנהר. גם הגוף התחזק, וכבר רכבתי 60-65 ק”מ ביום, יום אחר יום, בלי ליפול מהרגליים בערב. משהו בי נפתח ותפשתי איזה שטף באנגלית הדלה שלי, ונכנסתי בשיחה עם כל מי שפגשתי. נהיו לי חברים ממש, חברים לדרך. פגשתי אותם בקמפינג, ושוב בקמפינג הבא או כעבור יומיים. אנשים שונים מאוד: שני בחורים בלגים בדרך לרוסיה, ספרדי מקסים שלימד אותי איך לשמור על האוהל יבש, אב ובתו על אופני טנדם. לעיתים אכלנו יחד, לפעמים סתם דיברנו על רגל תורנית בפתח האוהל, או חלקנו בירה והחלפנו דעות ורשמים. היו לי גם חברים אד-הוק: רוכבים ביחד לאיזו אטרקציה או עיר ושם נפרדים לנצח, או הולכים לחפש פאב בכפר הסמוך על מנת לחזור שיכורים ולא לזהות אחד את השני בבוקר.
בלוטרשטט, העיר המקסימה שבה פגשתי לראשונה את נהר האלבה, הכרתי זוג לסביות הולנדיות ואת הטורר הגרמני עם אופני השכיבה המדהימים (בתמונה), והפכנו לחבורה מגובשת עד ברלין, במשך כחמישה ימים. כל בוקר החלטנו יחד על יעד שבו נפגש בערב, וכל אחד רכב בקצב שלו ובדרך שלו, ובערב, על ארוחה משותפת, כל אחד וסיפור היום השונה שלו. כאילו אתה רואה את הדרך שעברת היום בשמונה עיניים ומשלוש זוויות: אדריכלות ושווקים (הלסביות), עיירות וטירות (הגרמני), נוף וטופוגרפיה (אני). מרתק!
הגרמני (לא קלטתי את שמו) עשה עליי רושם. רכבתי אחריו איזה יום וחצי. הוא היה מהיר ממני, והתנשפתי קשות כדי לא לאבד אותו. הוא צלם עיתונות במקצועו, והוא עושה סיבוב של 1500 ק”מ סביב גרמניה ומצלם את שלטי שמות העיירות והיישובים שהוא עובר בהם. זה הקטע שלו. הוא הסביר לי שעיירות השדה האלה, כל אחת עם טירה ימי בניימית וצריח עם דגלים של מסדרי אבירים במרכזה, הן המשך רציף לאחוזתו של הפיאודל המקומי מימים עברו, ובשכונות שמסביב גרים צאצאי הווסלים, שממשיכים לעבד את האדמות באמצעים סופר מודרניים, כמעין מושב שתופי. באיזה שהוא שלב הוא ברח לי קדימה ונעלם.
עם הלסביות המשכתי להיפגש כל ערב עד היום האחרון לפני ברלין. הן רוכבות מאמסטרדם, ומברלין ימשיכו צפונה עד קופנהגן, ויחזרו הביתה במעבורת. במהלך הרכיבה הן עוצרות בשדות וקוטפות מה שמוצאות, אספרגוס, פיטריות, דובדבנים, ובערב במחנה הן מבשלות ארוחה טבעונית וצבעונית לתפארת. כל כך שונות ומיוחדות, אני לא אשכח אותן.
ברלין – סוף פרק
כשנכנסתי בשערי ברלין, שלושה שבועות ואלף קילומטר אחרי שיצאתי מאמסטרדם, כבר הייתי אחר. תל אביב וכל חיי הקודמים נגוזו במרחק והמסע זרם לי בעורקים ומילא את כל ישותי, אבל הייתי זקוק להפוגה. גודש החוויות שצברתי והעייפות המצטברת, וגם שחיקת המכונה והציוד עשו את שלהם. השתכנתי במלון קטן סמוך למרכז, את האופניים נעלתי במרתף המלון, ויצאתי כל בוקר העירה בתחבורה הציבורית. למוד ניסיון מאמסטרדם, לא ניסיתי לחפש את העיר ולא ביקרתי בשום אתר תיירות מלבד אחד שהייתי חייב לעצמי עוד מימי הנעורים – החומה. כשעמדתי בנקודה המפורסמת ליד צ’ק פוינט צ’ארלי, מזיל דמעה על כל מהפכות החופש, השלום והאחווה הכוזבות, באוזניי פינק פלוייד הנצחיים, ואני מצלם בהיסטריה מיליון סלפים על רקע החומה, ראיתי פתאום שאני לא לבד וסביבי המון אדם מכל הצבעים והמינים, כולם עם המצלמה ביד והפינק פלויד באוזניים, ועיניהם נוצוצות מהתרגשות. עלה בדעתי שזוהי חווית העלייה לרגל שאני חווה כאן, ממש כמו המוסלמי העולה למכה וחוזר חאג’.
בארוחת הבוקר במלון התיישבה לידי (כנראה בטעות) בחורה גבוהה ויפה. הגשתי לה את הריבה והפלתי כוס או משהו כזה, ומהמבוכה יצאה ידידות. קוראים לה הילדה (ד’ סגולה), והיא פסיכולוגית חברתית ממינכן שנמצאת פה בסדנת סקסולוגיה. כמו שאני הייתי מפוצץ עם המסע שלי, היא הייתה מוטרפת מהסדנה שלה, ומצאנו עם מי לדבר, לפרוק חוויות. גילינו שבערב מתקיים המשחק הראשון של המונדיאל – ברזיל נגד מישהו – ויש בקפה הסמוך, ששמו במקרה “קפה ברזיל”, מסיבת הקרנה של המשחק, והילדה הצליחה להשיג שני מקומות. כל הקהילה הברזילאית הגיעה, עם כל התלבושות הצעיפים והרעשנים, ומצאנו את עצמנו קופצים וצורחים בקצב הסמבה עם כל שריקה של השופט. בערב השני כבר שמרו לנו שולחן והפכנו לקמיע של ברזיל הברלינאית. מרוב קפריניות במוח השיחות התערבבו לנו. היא דיברה על מסעות בארצות רחוקות ואני הפלגתי בניתוחים פסיכולוגיים/סקסואליים. אם מצאתי את אמסטרדם עיר של הנדסה ותחבורה, בברלין ראיתי עיר של אנשים, תוססת ומרגשת, ואין לי ספק שעוד אחזור אליה, ולתקופה ארוכה.
ובתוך כל זה התחלתי להתארגן לקראת הפרק הבא של המסע. שיפצרתי מחדש את האופניים, החלפתי רפידות שנשחקו, החלפתי לכידון טורינג יעודי שקניתי, נפתרתי מתרמיל הגב וקניתי תיק כידון, ארגנתי מחדש את הציוד והתיקים, וגם את התוכנות על הסמרטפון עדכנתי והורדתי מפות לקטע הבא: מברלין לפראג לאורך נהר האלבה. בערב האחרון כבר הייתי ממש חסר סבלנות, התגעגעתי לתנועה, למאמץ, לאוהל – הדרך קראה לי. חמקתי מקפה ברזיל אל החדר שלי בלי להגיד שלום, והתעמקתי במפות ובספר המסלול עד שעלה השחר.