קומיוטינג תל-אביבי: נבות גיל על מדד נוסף של הגיאופוליטיקה הישראלית

נבות גיל שכבר הכניס אותנו לאווירה תל אביבית בכתבה הראשונה, ושיתף בחוויות ספיריטואליות בסלו-מושן, ממשיך ומתבונן על עולם האופניים התל אביבי:

יעל – קנתה באוקטובר אופניים בצבע תכלת ב 1500 ₪ ואיתם קנתה כיסא לילדה, סלסילה לתיק, שתי קסדות, ומנעול מושקע ב- 50 ₪. המנעול חשוב כי גנבו לה בשנתיים האחרונות שני זוגות.

יעל גרה במרכז תל אביב וכשלמדה לתואר הראשון היא נסעה על אופניים לאוניברסיטה, אבל היא חזרה לדווש רק כשהבת שלה יכלה לשבת על כיסא אחורי. הרכיבה שלה היא אימהית (כן – אני מתחיל לתת ביטויים קונספטואליים ללסובב פדאלים), היא נוסעת בזהירות (גם כשהילדה לא איתה), בעיקר על צירים מרכזיים: רוטשילד, דיזנגוף, ריינס, אבן גבירול. רדיוס הרכיבה שלה מגיע לפעמים ממש רחוק לצפון אבן גבירול, אבל לא לדרום כי שם אין שבילים. היא מנסה להבין מה אני רוצה ממנה, היא פשוט נוסעת עם אופניים כי זה נוח.

אבל כמו שם גם כאן, יעל היא דוגמא טובה לאפיון סוציו אקונומי של משתתפי קומיוטינג. ההחלטה שלה להפוך את האופניים לכלי עיקרי לתחבורה נובעת מההחלטה על מקום מגורים שמאפיין בעלי יכולת, קריאה במפת שבילי רוכבי האופניים (הקיימים בשטח, לא הסימונים הוירטואליים) בתל אביב מדייקת את אזורי המגורים של בעלי היכולת. צירי התנועה המרכזיים בתוך עיר למדוושים הם רוטשילד, אבן גבירול המתחבר לצירי שכונות הצפון ובצירים אלו גם נמצאות כמויות הרוכבים הגדולות ביותר.

מקור המפה

נתוני עיריית תל אביב שהתפרסמו בחודש דצמבר מראים על 5000 השכרות ביום בפרוייקט תל אופן, אפשר לגזור מזה הערכות על כמות הרוכבים היוממיים בתל אביב, אבל לשבת ברוטשילד על ספסל למשך רבע שעה מבהיר את הכמות הזו בצורה חזותית, בתי הקפה במרכז השדרה פשוט מרוויחים כסף מהאוכלוסייה הזו.

נכון שלא ברור עד כמה תרמו השבילים להגירה לאזורים אלו ומן הסתם זה בכלל הפוך והימצאות אוכלוסיות אלו באזורים אלו יצרה להם קדימות בהקמת שבילי האופניים – אבל היחס הזה נדמה כברור לכולם: האם שבילי אופניים מוסדרים מציינים את המקום בו גרה האוכלוסייה המבוססת? יוצאים מכלל זה הם צבירי השבילים של משה דיין / דרך הטייסים ושכונת קריית שלום (שאני תושב שלה), שני צבירי שבילים שמנותקים מרשת שבילי האופניים המרכזית.

אם יעל נמצאת על קו התפר של הקמת תשתית לרכיבה אז קרן כבר עברה לצד של מי שכבר מגדיר את עצמו כמשתמש פעיל בשבילי אופניים.

עם השכלה אקדמית גבוהה היא בחתך האוכלוסייה הרלוונטי להחלטה כזו. קרן רוכבת רק על שבילי אופניים כל הדרך מרמת אביב ג’ המרושתת בשבילים כיאה ליחס שציינתי, דרך פארק הירקון ועד ציר אבן גבירול, שם היא נאלצת לצלצל בפעמון שלה כדי להזכיר להולכי הרגל לזוז מהשבילים המיועדים לרוכבים. פרט שנותן אינדיקציה לרצינות ההתייחסות של קרן לרכיבה יומיומית הוא ההתקן למטריה שמחובר על כידון האופניים בנוסף לכיסא הילדים.

אם אפשר להגיד משהו ברור על מצב הרכיבה העירונית בתל אביב זה שברור מה הכיוון אליו אנחנו מתקדמים: אם המדיניות העירונית לא תתהפך לחלוטין, וכרגע זה נראה שזה רק מתגבר עם הצטרפות עיריית גבעתיים לתהליך, הרי שתוך עשור אופניים יהפכו להיות כלי אחד מרבים במכלול התפיסה התחבורתית. או אז רק יתחזקו הדיונים על התנהגות נאותה בשבילי אופניים ועל דרכי השתלבות עם כלי רכב אחרים (למרות שאת הקיטורים הספציפיים האלו כבר אפשר לקרוא לא מעט). דיונים ומאבקים על צמצום נתיבי מכוניות עבור רכיבה, וכך גם על בטיחות ברכיבה עירונית.

עולם הקומיוטינג עשיר ומעניין וכולל מני נושאי דיון ייחודיים ליוממות: אופניים ואביזרים ייעודיים, סטריאוטיפים של רוכבים, ואפילו, אם ממש נעצום עיניים חזק, דיון על קיימות. אני מודה על ההזדמנות שניתנה לי להיות חלק מהדיון ב BIKEPANEL על הנושאים האלה בעתיד. בהווה סקירה על רכיבה עירונית בתל אביב היא סקירה של הנקודות שהגיעו למסה הקריטית: על המקומות בהם כבר מספיק אנשים נענו להצעה של קומיוטינג. צירים מרכזיים כמו רוטשילד ואבן גבירול, נקודות כמו בתי הספר בתוך העיר, התכנסויות של תושבים המתבססות על אופניים כמו הפגנות והאמצעים שנותנים עזרה למשתתפים חדשים בדרך לקומיוטינג כמו תל-אופן ושבילי אופניים חדשים.

ההווה של רכיבה בתל אביב הוא זמן הבין לבין. כי בתכלס, היום כשאני רוכב בעיר אני בעיקר זז בין פלטפורמות משתנות. אני רוכב בכבישים תלת נתיביים, על מדרכות, ובשבילי אופניים. אני רוכב בין מכוניות ואופנועים, בין בורות באספלט והולכי רגל, בין מגזרי אוכלוסייה עם התנהגויות הליכה ונהיגה שונות, בין רכיבה של שליח דואר בניו יורק לבין רכיבה של אבא עם ילדה במושב האחורי.

אני רוכב גם הרבה בהווה של דרום תל אביב שאליו עוד לא הגיעה הבשורה של שבילי האופניים למרות שמסורתית כאן גרה האוכלוסייה הענייה שזקוקה להם בהגדרתה, עובדי הצווארון הכחול, הפועלים הזרים והסטודנטים הדלפונים שבה תמיד רכבו על אופניים (עם ארגז ירוק).

הפער הזה דורש התבוננות, רוב מי שאני מציע לו לנסות, כמוני, לעבור לרכיבה יומיומית מעקם את הפנים. רוב מי שעושה את זה די צודק, כי ההכלה של כל הפרטים החדשים לתוך התנהגות שרוב האנשים כבר פתרו לעצמם בשיטות אחרות (כמו אוטובוס, או עמידה בפקקים) היא קשה. אפילו את נירה, שעובדת גב אל גב איתי, וגרה בצפון אבן גבירול, ועובדת בדרום רוטשילד אני לא מצליח לשכנע. רוב השיחות איתה על זה כוללות בעצם פירוט של כל המכשולים הפיזיים בדרך בין הבית לבין העבודה, או פירוט של איך מחברים עולל למושב אחורי. בסופו של דבר האפשרות של קומיוטינג כיום היא לא מוסדרת או קלה והיא עדיין שייכת יותר לאזורי המגורים של האוכלוסייה החזקה.

אני לוקח כל בוקר את הבת שלי לגן ומשם נוסע לעבודה ואחר הצהריים אני נוסע הביתה באופניים. אני מודע לזה שרוב האנשים שגרים בגוש דן ועובדים בתל אביב לא בוחרים באופניים ככלי עיקרי ליוממות ואני מסכים איתם שזו לא החלטה פשוטה,  אבל אתמול כשרכבתי ברוטשילד מצאתי את עצמי מדווש מאחורי בחורה עם אופניים בצבע ורוד למשך חמישה רחובות. עוד לא רכבת רוכבים כמו בסטוקהולם, ועוד לא לגמרי קומיוטינג אמריקאי, אבל ראוי לציון, כי יש עוד כמוני.