כשהתחלתי לרכב, לפני 6 שנים ככה (הזמן עף כשנהנות), רכשתי את אופני הכביש הראשונים שלי, אחרי סיבוב קצר ברחוב החשמונאים. אמרו לי שאני צריכה אופניים קטנים, מצאתי אופניים שהתאימו בגודל, המוכרת עשתה עלי רושם אמין ורציני והעיקר – הן היו בצבע זהב!! – רכשתי. היו אלה אופני Giant TCR Alliance, עם מערכות שימנו 105 – לגמרי מעל הראש למתחילה מתלהבת. הם אפילו זכו לשם שתפס כמותג – גולדי.
מאת: מיכל מיכאלי
צילום: דנה צימרמן וניב קורח
דגדוג השדרוג הזוחל
רכבתי עליהם בשמחה גדולה: רכיבות קבוצה בפארק, שבתות בשלל מסלולי הארץ ובאתגרים ותחרויות שונות – אופניים וטריאתלון. עד לפני כשנה ממש לא הרגשתי שום צורך להחליף ולשדרג אותם, הרגשתי שרמת האופניים עולה על רמת הרכיבה שלי, והתייחסתי בזלזול והתנשאות לכל אותם חברי קבוצה שהקפידו להחליף אופניים בהתאם לגרביים, כשהסכומים שמופרחים סביב הולכים ועולים.
קשה לי לשים בדיוק את האצבע מתי זה השתנה. בערך לפני כשנה פתאום ממש רציתי להחליף את האופניים. כל מי ששדרג בסביבתי זכה לחקירה על תהליך הרכישה, איך האופניים החדשים, וכמה עלו. אולם, כשנשאלתי למה אני רוצה לשדרג, לא הייתה לי תשובה מספיק טובה. כי התשובה הייתה ש”בא לי” או “בשביל החיוך”. וחשובה ככל שתהיה הסיבה הזאת – לא הרגשתי שהיא מצדיקה את ההוצאה הצפויה.
ואז נסענו לפריז בדיוק כשהתקיים בה טריאתלון – הייתי חייבת להשתתף, וגולדי באו איתי לנסיעה. בן הזוג שהיה ממונה על הפירוק והרכבה והאריזה של האופניים לכל טיסה, השתכנע שאכן הגיע זמנם של האופניים. השחיקה של המערכות, כל מיני הפרעות “קטנות” היו גלויות, בשל הפירוק וההרכבה החוזרים. היה גם ברור שקשה יותר לכוון את המערכות, ואז לשמור עליהן מכוונות.
הוחלט שזהו! משדרגת
למרות שכבר פקחתי עיני והסתכלתי עוד קודם סביב, לא הייתי סגורה על דגם או חברה מסוימת לרכישה. הצעד הראשון היה הגדרת התקציב – 15,000 ₪, שחשבתי שיאפשרו לי מבחר הולם לגמרי, ושדרוג משמעותי ביחס לאופנים הקודמים. התקציב מאפשר שילדה מצוינת, מערכות ברמת אולטגרה, ואפילו חשמליות, וגלגלים סבירים ויותר. גם אילו יכולתי להקצות לרכישה הרבה יותר כסף – אני לא בטוחה שהייתי עושה זאת. אני מתפעלת מאד משלדות בוטיק יחידות במינן, מבינה לגמרי איזה כיף זה לרכוב על אופניים סופר קלים ומהירים גם יחד, ועוד כאלו שלא לכל אחד יש! אבל לי לא התאים להוציא סכום של רכב קטן על אופניי – עד כמה שזוהי, לתחושתי, עמדה פחות פופולרית בין הרוכבים, וראויה לסקילה על ידי חלקם.
מתעניינים גם בריצה? כנסו ל RUNPANEL – מגזין הריצה הטוב בישראל: http://runpanel.co.il
השלב הבא היה מדידה חוזרת ומקצועית. היה לי ברור שלפני הכל אופנים בתקציב כזה צריכים להתאים לי, ולהיות נוחים. מאז ההתאמה שעברתי עם האופניים הקודמים עברו עלי ועל האופנים הרבה קילומטרים, צורת הרכיבה והגדרות הנוחות שלי השתנו, ורציתי נקודת התחלה ברורה. הייתי בטוחה שלאחר המדידה יהיו לי תובנות, ובעיקר מעט אופציות, שביניהן אצטרך לבחור, בעיקר לפי הצביעה. אז זהו, שלא ככה זה עובד. מדידה אצל עמוס וולף הביאה למספר תובנות – אני אמנם נמוכה אך ארוכה יחסית לגובה, תנוחת הרכיבה שלי נוטה לישיבה די גבוהה ולא ל”שכיבה” על הטופ טיוב. ושוב נזכרתי כמה חשוב אוכף נוח…
בגזרת האופציות – נשאר מגוון מאד רחב של אופנים רלוונטיות. עמוס עצמו לא הציע אופניים, אלא בעזרת המידות (יותר נכון שני הנתונים המרכזיים לשיטתו: Stack ו Reach) בחנו מספר אופציות מיצרנים שונים, והוא הסביר לי איך משתמשים בנתוני המדידה כדי לזהות אופנים מתאימים ובהם להגדיר את המידה המתאימה. Trek היא הספונסרית המרכזית של קבוצת הרכיבה שלי, כך שדגמי החברה היו אלה שנבדקו ראשונים. יש לי גם חיבה ונוסטלגיה לאופני Giant (גולדי הם Giant), כך שגם הם נבחנו. Canyon עושים לי את זה בעיצוב ו- Wilier שפרצו שוב לשוק כאן הם יפים (בעיניי), מצוינים (בביקורות), ומתומחרים מצוין – אלה היו היצרנים שחשוב היה לי לבדוק.
נתחיל עם מה לא
בGiant הציעו לי את הPropel 2016 עם מערכות אולטרגרה Di2 וגלגלי קרבון במחיר נהדר שהתאים לתקציב ואף הדליקו אותי מאד, למרות פלטת הצבעים, שלא התקבלה טוב בין באי הבית אוהדי הפועל. לצערי, המדידה הראתה שהם אינם מתאימים לי, ובגלל ייחודיות הסטם גם יהיה מסובך מדי להתאים אותם, והם נשללו בצער.
Canyon, כידוע, מזמינים באתר החברה, ללא שום התאמות (מוזר!). למרות שהיו שני דגמי Endurance שמאד קסמו לי, במחירי בסיס מצוינים, עלות היבוא, ועלות הטיפול העצמי בהתאמת האופנים – החלפת קראנק וכידון שנדרשו, וכיוב, העלו את המחיר הריאלי של האופנים, יצרו אי וודאות לגבי מחירן הסופי, ולבסוף גרמו לי לוותר על האופציה הזאת.
אצל TREK, הדגמים הרלוונטיים היו ה- DOMANE או דגם הנשים, ה- SILQUE. אני אקדים ואומר בלי קשר לחסויות הקבוצה, ברור כיTREK היא אחת מיצרניות האופנים המובילות, עם מגוון דגמים רחב, וטכנולוגיה מאד מתקדמת, והיו אפשרות ריאלית בכל מקרה. אחרי בדיקה והתנסות, לא התלהבתי מאף דגם. הלב שלי פשוט לא קיפץ, כשראיתי אותם.
ביקרנו בחנות של עמית לוינזון “למדוד” אופני BMC שראיתי והתלהבתי באקספו של הטריאתלון בפריז. אחרי שהגדרנו תקציב ומטרות, הציעו לי בתחילה את ה Pinnarello GAN, דגם נשים, שהיו – כמקובל באופניים איטלקיות, מאד נאות – והתאימו בדרישות ובתמחור. אחד הדברים הנעימים בחנות שם, שמיד אמרו לי – קחי לפארק ועשי עליהם סיבוב.
סיבוב
אני יודעת שאתם, רוכבי העל, רק רואים באתר החברה אופניים וכבר מבינים איך תרגישו ואיך זה יהיה לרכב עליהם. אבל לי, הסיבוב על האופניים עשה כל כך הרבה סדר במחשבות. סתם 2-3 ק”מ בסוליאוס מיד הבהירו לי שה-Pinarello ואני- זה לא. משהו בהחזר התחושה מהאופניים לא עבד בשבילי. הם הרגישו נוקשים, כאילו הם עושים מה שהם רוצים ולא מה שאני רוצה. ואת זה יש לי מספיק בחיים. חזרתי לחנות והעברתי את התחושה לצוות. ואז קיבלתי את הBMC Team Machine לניסיון. הדגם לא היה המדויק שבתקציב (פשוט יותר) ועוד בצהוב בוהק! אבל הגאומטריה היתה נכונה, ומיד כשיצאתי אתם אל הפארק – פרחה האהבה. היה פשוט חיבור. עשיתי סיבוב ועוד אחד, ולא רציתי לרדת מהם. חזרתי לחנות עם חיוך מאוזן לאוזן. איך שנכנסתי אמרו גם תום וגם בן הזוג – עם כזה חיוך, נראה שמצאת. בן הזוג הציע לי שלא להתאהב באופנים, לפני שבחרתי סופית, ומאוד רציתי גם לנסות את הWilier, אותם קיבלתי לניסיון. שרון פירסט היבואן מקסים ושירותי כמו שהלוואי שכולם היו. רכבתי עליהם במשך אימון קבוצה שלם ואז עוד קצת ברחבי העיר. אחרי שרכבתי על האופניים המועמדים בפועל, הבנתי שעכשיו אני בשלה לבחור. בסופו של יום, ה- BMC היו האופנים האהובים עלי ביותר, ובפער קטן, הנוחות והמהנות ביותר לרכיבה – וכך הפור נפל.
התהליך כולו העלה אצלי מספר תובנות:
- רכיבת מבחן – חבל שלא כל היבואנים והמוכרים של אופניים נותנים את האפשרות לקבל אופניים לפחות לסיבוב ניסיון רציני (לא מחוץ לחנות לעשר דקות). ברור לי שמדובר בעול תפעולי, אבל ההבדל בתחושה בין לרכב על האופניים ובין לראות אותם לעיתים אפילו לא בחנות אלא באתר החברה – הוא מהותי. ומעבר לאופני כניסה בסיסיות – זה בעיני Must.
- המקצועיות והשירותיות של הצוות המוכר – אפילו בלי לדעת לצטט כל ביקורת שהאופניים קיבלו, ובלי להכיר את היסטוריית המכלולים – מהר מאד את מבינה אם עומד מולך מוכר מקצועי, ועד כמה הוא מונע מרצון למכור את מה שנוח לו, או באמת רוצה לעזור לך למצוא את האופניים הנכונים לך. פגשתי גם כאלו שמתנשאים עלייך כי את רוכבת ולא רוכב. מעט חנויות ומותגים איבדו אצלי לא מעט נקודות בתהליך.
- עודף אפשרויות – האפשרויות הן כמעט אין סופיות וכמו שמראים לנו Canyon, אפילו לא חייבים יבואן בארץ, וזה מאד מבלבל. יותר מדי אופציות אותי ממש משתקות. ולכן חשוב להגדיר צרכים, תקציב, ולפסול כמה שיותר אפשרויות בשלב הכי מוקדם. זה עוזר למקד את החיפוש. חשוב להתייעץ עם אנשים שמבינים, אבל זה גם מוסיף לבלבול וכמו אצל יהודים זה המון דעות!
- בחירה רגשית – כל האופניים ברמת מחיר מסוימת טובים, קלים יחסית, מתקדמים טכנולוגית, ובטח מספקים לרכיבות בפארק וברחבי הארץ וקצת תחרויות וטריאתלונים. ואחרי הכל – הבחירה היא רגשית לגמרי, מהבטן. מה יותר יפה או מדליק ופחות בגלל פחות שני גרם או היסטוריית זכיות בטור.
