חלקכם שמע על הפסיקה האחרונה לפיצויים לרוכב בעקבות תחזוקה לקויה בכביש ציבורי. עו”ד שירי שינברג, מתמחה בדיני נזיקין, ורוכבת אופניים וותיקה, (אליה וודאי נפנה אם נצטרך תמיכה משפטית דומה כרוכבים), כתבה לנו כתבה המסבירה את המקרה.
מאת: עו”ד שירי שינברג (shenbergshiri@gmail.com)
ברכיבות קבוצתיות אפשר לשמוע לא אחת קולות רטינה מאחורי הפלוטון על מפגעים שלא סומנו במהלך הרכיבה ע”י המובילים. בעוד משקיות הפלסטיק, הפחיות, הזכוכיות ושאר הטובין הנמצאים בשולי הדרך אפשר לפעמים לחמוק בלא פגע, המפגעים המשמעותיים: בורות, חריצים, גושי בטון, מכסי ביוב,הבדלי גובה באספלט וכיו”ב יכולים להפוך את הרוכב ברגע.
לפני 5 שנים הונחה על שולחנו של השופט מנחם (מריו) קליין בביהמ”ש השלום תל אביב, תביעת נזיקין העוסקת בשאלה: מי אחראי לטיפול במפגע הקיים בשולי הכביש. תביעות נזיקיות מסוג זה הן עניין שבשגרה באולמו של השופט קליין, ואולם הכותרות השבוע עם קבלת פסה”ד עוררו הדים בעיקר בקרב קהילת רוכבי האופניים. התביעה הוגשה ע”י רוכב האופניים נגד החברה הלאומית לתשתיות דרכים בישראל בע”מ (מע”צ לשעבר) ועיריית רמת גן אשר בתחומה אירעה התאונה, בגין נזקי גוף שנגרמו לו עת רכב בשולי כביש 4 , עלה על גוש בטון בכביש, נפל מאופניו ונחבל.
עוה”ד משה טייב, אשר יצג את התובע בתיק, מספר על הליך המשפטי במהלכו עיריית רמת גן עמדה על הטענה כי הכביש ואחזקתו אינו בתחום אחריותה אלא בתחום אחריות המדינה (טענה שהתקבלה בפסה”ד) ולפיכך, בניגוד לפרקטיקה הנהוגה בתיקים מסוג זה, לא פנו הצדדים תחילה להליך גישור או לפשרה אלא להליך הוכחות. לדברי עו”ד טייב, כתיבת פסה”ד לא נמשכה זמן רב ולמעשה אין בו חדשנות מבחינת דיני הנזיקין המטילים את האחריות על הרשויות, אולם עבור קהילת רוכבי האופניים היא מהווה בשורה של ממש ואולי הסנונית הראשונה המכירה בקהילת הרוכבים כמשתמשים לגיטמיים בשולי הכביש הזכאים לשמירה על ביטחונם ע”י תחזוקת השולים.
מה אומר החוק?
על אף הקריאות החוזרות ונשנות אל הרוכבים, כי הכביש אינו מיועד להם וכי מקומם על המדרכה/ בשטח וכיו”ב, תקנות התעבורה קובעות אחרת. תקנה 129 (ה) לתקנות התעבורה תשכ”א 1961 למעשה מחייבת את הרוכבים לרכוב בשול הדרך בדרך שאינה עירונית: “על רוכב האופניים הרוכב בדרך שאינה עירונית, שבה השול פנוי ומיוצב באספלט לרכוב בשול, קרוב ככל הניתן לשפתו הימנית”.
אם על פי החוק מוגדרים הרוכבים כמשתמשים בדרך ומחויבים לנהוג בה על פי כל כללי התעבורה החלים על משתמש בדרך הרי שעל המחזיקים בדרך חלה החובה לצפות התרחשות של נזק ולפעול בכל האמצעים הסבירים למניעתם. כפי שעיריות מחויבות לתחזק את המדרכות למען בטיחות הולכי הרגל.
בהערת אגב אציין כי רוכב אופניים המשתמש בדרך מחויב לנהוג לפי כל כללי התעבורה החלים על נוהג בכלי רכב ובאם יפר חוקים אלו הנו צפוי לעמוד לדין תעבורתי והוא חשוף לעונשים הקבועים בחוק ובכלל זה קנסות ונקודות.
צילום: אריאל וונטוררו
הטלת אחריות
בתאונות הדרכים חלה אחריות מוחלטת לעניין נזקי הגוף ואין כל צורך להוכיח אחריות/אשם בגרימת התאונה – אם רוכב אופנוע יפגע בשל מפגע בשוליים, הוא יהיה זכאי לפיצוי מחברת הביטוח בו ביטח את הקטנוע בביטוח חובה. בתביעות רשלנות על הניזוק להוכיח כי המזיק (בעניין זה החברה הלאומית) התרשל ובשל רשלנותו נגרמו לו נזקיו.
האחריות על תחזוקת הכבישים, להוציא את כביש 6 ואיילון האסורים לרכיבה, מתחלקת בין שני גורמים עיקריים: החברה הלאומית לתשתיות ודרכים בישראל בע”מ – חברה ממשלתית האחראית על תכנון, פיתוח ואחזקת הכבישים הבינעירונית בישראל והרשויות העירוניות השונות האחראיות כל אחת לשטחים הציבוריים שבתחומה, לתקינותם ולהסרת מכשולים המצויים בהם.
בפסק דינו קובע השופט קליין כי החברה לאומית , חברה בעלת תקציב ממשלתי וסמכות, לא מילאה חובתה ולא פעלה לאיתור מפגעים ולביצוע פעולות אקטיביות ויזומות לאיתור המפגעים ותיקונם. השופט קליין מדגיש בפסק דינו את המסוכנות הטמונה בהמצאות מפגע בכביש: “אין צורך להכביר במילים על מסוכנותו של הכביש בכלל וכביש המוגדר כדרך עירונית בפרט ולא כל שכן להימצאותו של מפגע בצורת גוש בטון בכביש כזה או בשוליו” חשיבותה של אמירה זו בפסק הדין מחזקת את מקומם של הרוכבים בשוליים.
נקודת אור חיובית נוספת היא כי השופט קליין אינו מבדיל בין מטרות הרכיבה השונות, בין אם לצורכי הגעה לעבודה, לצורכי ספורט או לכל מטרה אחרת, קובע השופט כי על החברה הלאומית האחריות “לדאוג לביטחונם של משתמשי הדרך, קל וחומר לרוכבי האופניים, אשר נמצאים באופן יחסי בסיכון גבוה בדרך בינעירונית”. במרבית פסקי הדין הדנים בנזקי גוף כתוצאה מפעילות ספורטיבית נקודת המוצא הינה כי “ספורט הינו דבר מסוכן” ולפיכך נהוג להטיל “אשם תורם” על הנפגע. במקרה זה הטיל השופט קליין על הנפגע “אשם תורם” בשיעור של 25% וזאת בשל העובדה כי התובע רכב ללא פנס והתעלם ממפגע שהיה על הכביש “אמנם זכותו לצפות שהשוליים הסלולים של הכביש עליו הוא רוכב כחוק יהיו ללא מפגעים, אך רוכב אופניים איננו יכול רק להביט קדימה ברכיבתו”.
חשוב לציין כי בתביעת נזיקין מסוג זה אין מרכיב של פיצויים עונשים על עצם ההתרשלות. הניזוק מפוצה על הנזקים שנגרמו לו ובין היתר על הפסדי שכר, כאב וסבל, הוצאות וכו’, אותם עליו להוכיח בביהמ”ש, כמו גם את קיומו של המפגע, הקשר הסיבתי בין התאונה לנזק הגופני ועוד.
מחד הדבר אינו יוצר תמריץ לרשויות לפעול לתיקון המפגעים הקיימים, מנגד פסק דין זה, אף שמדובר בערכאת ביהמ”ש שלום, מעביר מסר.
ניקיון השולים ותיקון מפגעים אינו כרוך בהוצאות כספיות גדולות. בבתי המשפט מדברים על אמצעים סבירים בהם על הרשויות לנקוט מדברים על פעולות מסוג זה, כמו גם הוצאת סיירים לשטח לצורך איתור מפגעים. פעולות אשר ההוצאה הכספית בגינן נמוכה מהותית מהנזקים העלולים להיגרם למשתמשים בדרך.
בין הרצוי למצוי
במהלך הליך ההוכחות בביהמ”ש טענה החברה הלאומית כי כל 3 ימים מתבצעים סיורים בשטח לאיתור מפגעים, מספר עו”ד טייב. אולם ביהמ”ש לא השתכנע בקיום של עובדה ולביהמ”ש לא הוגשו דוחות להוכחת הסיורים ושבועיים לאחר התאונה המפגע נותר במקומו. גם כאשר הדיווח מועבר לרשויות באופן יזום על ידי הציבור, אין באפשרותן לתת מענה הולם לטיפול במפגעים ופניות רבות נותרות ללא טיפול.
אריאל ונטוררו, רוכב תחרותי בקבוצת IGP וקומיוטר (רוכב לעבודה) “מסומן” כבר לטענתו בעיריית תל אביב “לפחות 3 פעמים בחודש אני מדווח לעירייה על מפגעים, אבל אחרי 3-4 פניות אתה סוג של מסומן אצלם ולא מתייחסים אליך ברצינות, במיוחד אם אתה פונה דרך האפליקציה ששם רואים את היסטורית הפניות שלך. הדרך היחידה שיוצרת התייחסות היא לשלוח מייל ולכתב אותו לנמענים רבים. רק אחרי ששולחים 4-5 מיילים, סרטונים בפייסבוק יש דברים שמטופלים אבל גם זה באופן חלקי”
צמחיה שפורצת לנתיב רכיבה, העדר תאורה והיעדר סימון מסלולי אופניים הם רק חלק מהמפגעים עליהם מתריע ונטוררו בעיריות השונות. הבעיה העיקרית לטענת ונטוררו היא התחזוקה: “עושים שבילי אופניים אבל לא מתחזקים אותם ובגלל שלא מתחזקים אותם זה סכנה. בונים כל הזמן עוד שבילים בלי לתת טיפול בסיסי לקיימים ואין להם מספיק כח אדם לטפל במפגעים”.
גם לעניין המחסור הקיים בתשתיות ומסלולים לרוכבי האופניים, מתייחס השופט קליין בפסק הדין “מדינת ישראל חווה בשנות קיומה שלל טרגדיות אשר מגיעות לכדי מכת מדינה של ממש בנוגע לנפגעים בתאונות הדרכים. לעתים נראה שרוכבי האופניים בישראל “נאלצים לשחק “ברולטה רוסית” בכביש הארץ בלית ברירה, עקב מחסור במסלולי רכיבה מוסדרים ונאותים. מבחינתם של רוכבי האופניים המקום שבו הם יכולים ורשאים על פי דין לרכב הם שולי הכביש.” אולי אפשר לראות בכך קריאה סמויה לרשויות לפעול להקמת תשתיות, אולם לא די בכך ויש לפעול להוספת כ”א ותקציב כדי לתחזק את הקיים, הן בכבישים והן במסלולי האופניים.
בימים אלה בהם קיימת ביקורת ציבורית ומשפטית נרחבת ולא חיובית בלשון המעטה על השימוש באופניים החשמליים, הקולות העולים מאולם המשפט של השופט קליין מחזקים את מקומם של הרוכבים בשוליים, מכירים בהם וראוי לצטטם באופן מלא :
“במציאות הישראלית, בה כמעט ולא קיימים מסלולי רכיבה מסודרים לרוכבי אופניים וכשהרכיבה על המדרכות אסורה עפ”י דין בכדי לא לסכן הולכי רגל, לא נותר לרוכבים ברירה אלא להשתמש בכבישים, ובמיוחד בשולי הכבישים. משכך חשוב לדאוג לתקינות השוליים של הכבישים ולהסיר כל מכשול העלול לפגוע ביכולת רוכבי האופניים להשתמש בהן בבטחה, שמחויבים אנו אף על פי המשפט העברי וכפי שציין הרמב”ם ב”יד החזקה” שהובאה בפתח פסק דין זה.”
צילום: אריאל וונטוררו
מה יש עוד לומר בענין הזה?
ההכרה ברוכבים הנאלצים לשחק ב”רולטה רוסית” כדברי ביהמ”ש, יצרה הד תקשורתי והיא חשובה כמו רוח גב בעליה למבוא חמה, אולם אם חלילה מצאתם את עצמכם בסיטואציה דומה, פסק הדין לבדו לא יספיק.
לצלם את המפגע, להתפנות לקבלת טיפול רפואי, לדווח למוקד העירוני על המפגע ולהיוועץ עם עו”ד הן הפעולות הראשונות שרצוי וכדאי לעשות. אם רצה הגורל, עברתם ליד המפגע ובזכות ערנות או הרבה מזל נמנעה הפגיעה, תהיו חברים ותדווחו לרשויות. אולי הם לא יעשו עם זה כלום ואולי הצלתם את הרוכב הבא, או לפחות חיזקתם את תביעתו.
 |
מאת: עו”ד שירי שינברג,
מתמחה בדיני נזיקין: נזקי גוף, תאונות דרכים, חבויות, ביטוח לאומי shenbergshiri@gmail.com |
מנוי חינם ל BIKEPANEL – מגזין האופניים הטוב בישראל פה: https://goo.gl/4tGh4F
מנוי למגזין הריצה RUNPANEL (חינם): https://goo.gl/Auzkl9
