המין האנושי מאז שחר ההיסטוריה העדיף להתקבץ בשבטים
Back Then, ההשתייכות לשבט הקנתה הגנה, אפשרויות זיווג וגידול צאצאים בבטחה, מזון, אש, בטחון. השבט היה צורך הישרדותי בסיסי, פרט בודד לא היה מצליח לשרוד יותר מימים ספורים, שלא לדבר על כך שלא היה מקיים את מטרתו האבולוציונית – העמדת צאצאים. כחלק ממנגנוני ההגנה הראשוניים שהוטבעו במין האנושי קיימים גם הצורך הבסיסי להשתייך לשבט וגם מנגנון ‘ניורוני המראה’ שנועד לזהות התנהגויות ומחוות של בני השבט וחיקוי שלהן, הכל על מנת להשתייך.
הקבוצה היא השבט, המאמן הוא המנהיג.
עוד צורך שהתפתח במהלך האבולוציה הוא הצורך במנהיג לשבט הזה, זכר אלפא, החזק מכולם, זה שדואג שהשבט יתפקד כיחידה אורגנית אחת. אותו מנהיג היה מושא ההערצה של גברי השבט ונשות השבט כאחד והיווה דוגמא ומופת לשאר השבט. הקבוצה היא השבט, המאמן הוא המנהיג. בספורט החובבני עשו קצת אדפטציה, אבל ההתנהלות זהה לחלוטין, השבט הוא הקבוצה, המנהיג הוא המאמן, האינסטינקטים ההישרדותיים תורגמו לקודים ההתנהגותיים בתוך הקבוצה. קיימים ענפי ספורט קבוצתיים פר-אקסלנס שבהם הקבוצתיות היא הכרח להצלחה בתחרות – כדורגל, כדורסל, רכיבת כביש. ישנם ענפי ספורט יחידניים לחלוטין, בהם הצלחת הספורטאי בתחרות תלויה כמעט אך ורק בו – אגרוף תאילנדי, ג’ודו, טניס בודדים וכד’. וישנם ענפי ספורט שלמרות שהם יחידניים לחלוטין (ריצה, טריאתלון, רכיבה), אנשים בכ”ז יעדיפו לכרות לעצמם רגל מאשר להעביר את רוב שעות האימונים והתחרויות שלהם מחוץ לחיק החם של הקבוצה. הצורך להשתייכות לקבוצה/לשבט הוא בסיסי, קמאי, כמעט בלתי נשלט. הקודים ההתנהגותיים בשבט ברורים לכל חברי השבט והחורג מהם מוקע מיד.
חשוב לקבוצה להיות מזוהה ומבודלת משאר הקבוצות ולשם כך יש את מדי הקבוצה. גם אם אתה לא ממש הטיפוס של תכלת-וורוד-צהוב, חברי הקבוצה מקבלים בהכנעה את החוש האפנתי של המאמן. בקב’ שיש בה ספונסר סביר להניח שהרוב המוחלט של חברי הקבוצה ירכבו עם המותג המספנסר, ברוב המקרים יעתיקו אחד לאחד (או ינסו) את הדגם שעליו רוכב המאמן. רוכבים חדשים שיכנסו לקבוצה קיימת עם אופניים שלא תואמות את הקו האחיד של הקבוצה יזכו לרוב במבטים ושתיקות זועמות עד להחלפת האופניים למותג המקובל בקבוצה.
מאחר ומדובר בביצה, ישנם מקרים לא מעטים של לכלוכים והכפשות בין חברי קבוצות ‘מתחרות’. במקרה כזה חברי הקבוצה יחושו להגן זה על זה וכמובן שעל המאמן בחירוף נפש וחסר למישהו אם יעביר ביקורת או ילכלך על מישהו מהם – שוב, שריד פרימיטיבי הישרדותי. אבל ההגנה הזו היא גם חרב פיפיות, חבר קבוצה שיעז להביע דעה שונה מהדעה המקובלת בקבוצה, יגלה חיש קל שחרב הפיפיות הזו תופנה מידית כלפיו.
על פניו, יש יתרונות מובנים רבים לרכיבה בקבוצה – יש לך שניים או שלושה עוגנים במהלך השבוע שלא בטוח שאם לא היית נפרד מ-450 השקלים לחודש, היית מבצע עצמאית. כשמתאמנים בקבוצה תמיד דוחפים יותר חזק והרצון להיצמד לחזקים ממך תמיד יחזק אותך יותר מאשר רכיבת בדד, קשה ככל שתהייה. 100% מחברי שהצטרפו לקבוצות רכיבה (או ריצה) הגיעו לשיפור מהיר ששנים של רכיבות בדד לא הביאו אותם, גם בטכניקה, גם בכושר.
חמוצי – בבגדי קבוצתו…
כת וגורו
כמו בתגלית פיצוח האטום, המין האנושי תמיד ייקח לשני כיוונים – פצצת אטום או ייצור חשמל. גם כאן, מאחר ומדובר בבני אדם, יש קבוצות אופניים של חובבנים שזוכרות ומזכירות לעצמן תמיד שהמהות של רכיבת אופניים בקבוצה היא קודם כל גורם הפאן, החיבור לאנשים, היציאה לטבע, החברותא, הקבלה של כל הרוכבים, גם אם הם קצת יותר חלשים או רחמנא ליצלן, רוכבים על אופני ש”מ (השם ירחם).
מול קבוצות אלה, יש קבוצות שלהן יש אספירציות תחרותיות שלעתים מעבירות אותן על דעתן. במקרים האלה לרוב הקבוצות מתנהלות יותר כמו כת, והמאמן כמו גורו. אבוי לך אם תעז לפגר מאחור באימון כת כזו, סביר להניח שתמצא את עצמך לבד, את אף אחד לא מעניין שנפלת על יום חלש. תבוא. תרכב. תראה שחור. תמות. וחוזר חלילה. עוד יותר אוי ואבוי לך אם תעז להעיר לגורו שיוריד את הקצב, או שהמסלול טכני מידי לטעמך. בכת כמו בכת, כולם חושבים, עושים, רוכבים, אומרים, לובשים אותו דבר ורק לגורו יש Say והוא המילה האחרונה. תמיד. חשיבה עצמאית וייחודיות הן נטל בקבוצות כאלה, פשיזם במיטבו.
עוד תופעה שאני אישית מרגיש על בשרי, זו ההיעלמות המוחלטת מרכיבות משותפות של חברי שהצטרפו לקבוצות הרכיבה מהסוג הקיצוני יותר. אם זה לא מופיע בקובץ האקסל שהמאמן שלח – אז אין סיכוי בעולם שיגיעו לרכיבה משותפת, יירוע רכיבה, או סתם רכיבת יומולדת, בוודאי שלא לרכיבת אפיק שלא מתיישבת עם לו”ז התחרויות שהגורו החליט שהקב’ מתייצבת אליהן. לא מעט מחבריי שהיו Soul-Riders אמיתיים, לא יוצאים היום מהבית בלי שעון דופק ומד וואטים, סוג של אנאליות שאני אישית ממש לא מחבב.
Test-Case לא נעים מענף מקביל
בשוליים, והאמת שגם קצת מעבר להם, יש תופעות שליליות של תחרותיות יתר ובכל המקרים שאני מכיר באופן אישי, תמיד מדובר במתחרים שמאחוריהם קבוצות אימון גדולות, וותיקות, עם עבר הירואי של פודיומים רבים. המעמד המחייב, הכת, הגורו והפודיום הנכסף מעבירים מתחרים חובבנים על דעתם וגורמים להם להתנהג כמו אחרון הארסים של השכונה. לא אכנס לדוגמאות, למרות שיש לי לא מעט, חלקן ראיתי במו עיניי, כי זו ביצה קטנה וכולם מכירים פה את כולם. אקח test case מוכר וידוע שנחקר בוועדת האתיקה של איגוד הריצה ופורסם בזמנו. סיפור עם מאפיינים זהים לחלוטין, אבל מעולם הריצה.
שוב, בלי שמות, אבל מדובר במועדון הגדול, המוביל והוותיק ביותר בתחום הריצה שלאורך שנים מחזיק בפודיומים רבים בתחרויות ריצה בכל קבוצות הגיל והקטגוריות. לפני מספר שנים, במרתון טבריה שאני בעצמי השתתפתי בו, אחת מרצות המועדון הוותיקות והמוערכות ביותר ובעלת פודיומים רבים במרתונים בארץ חברה לעוד רץ מהמועדון הנ”ל, גם הוא עטור מדליות וגביעים. שניהם ביחד ביצעו הונאה מתוחכמת (או לא) אך ורק מתוך חיבת הפודיום היתרה. שוב, מדובר ברצים חובבנים, מוכרים, מוערכים, מבוגרים, ברי דעת, שבכל חוג חברתי אחר מתנהלים כאנשים נורמטיביים לחלוטין, אבל כאן, כשהם מייצגים קבוצה, התחרותיות הקבוצתית פשוט העיפה להם את הסכך. אחרי כ-5 ק”מ (מתוך ה-42 ק”מ המלאים), השתופפה הרצה בשיחים כאילו עצרה להטיל את מימיה. בפועל הסתתרה בשיחים עד שראתה את הרצים המובילים בקטגוריית הגיל שלה מתקרבים אחרי שסיימו כ-37 ק”מ, הצטרפה לפניהם וזכתה במקום הראשון. על מנת שלא תיפסל בנקודות הביקורת ונק’ הסיבוב אחרי 21 ק”מ העבירה מבעוד מועד את הצ’יפ שלה לרץ שחבר אליה לתרמית כך שהוא רץ עם שני צ’יפים – אחד שלו ואחד שלה. יש אפילו תיעוד מצולם שלו עם שני צ’יפים, אחד על הרגל ואחד על היד.
בעקבות התלונה שהוגשה ע”י המתחרה שהגיעה במקום השני, נבדקו התוצאות ואכן הצ’יפים של שני הרמאים עברו ביחד באותה השנייה את כל נק’ הביקורת, אך באף אחת מהתמונות הרצה לא מופיעה לצידו של החבר עם שני הצ’יפים. לאחר הרחבת הבדיקה, הסתבר שהשניים ביצעו את התרמית הזו בכמה וכמה תחרויות קודמות וזכו כך בפודיומים לא מעטים.
קווים לדמותו של ה-wannabe
אני מזכיר – ספורטאי מקצוען הוא כזה שמתפרנס מזכייה בתחרויות, או שמספונסר ברמה כזו שלא צריך לעשות כלום חוץ מלהתאמן, לנוח, לאכול ואולי לתת משמרת פה ושם אצל הספונסר. זה המקצוע שלו, עבורו כל אימון הוא ‘סכין בין השיניים’ ו’עפר מתחת לציפורניים’, עבורו זה הלחם והחמאה היומיומי שלו. מעבר לכך, ספורטאי מקצוען הוא לרוב פנומן, בעל ייחוד גנטי שמקנה לו יתרון משמעותי על שאר החובבנים מסביבו, יתרון שניתן לשבח עם תכנית אימונים נכונה, אבל אי אפשר לקנות יתרון זה בשום סכום שבעולם אם לא נולדת נכון.
כל השאר, דהיינו אנחנו, כמה wannabe’s שאנחנו רוצים להיות, כמה שהצח”מ שלנו בשמיים והאופניים שלנו שוקלות 8.5 קילו, לא יעזור כלום – אנחנו חובבנים, לא יותר. גם אם אנחנו אלופי הליגה למקומות עבודה 15 שנה ברציפות, אף אחד מאתנו לא מתפרנס מניצחון בתחרויות והרכיבה היא בעיקר בשביל הפאן ושיפור הכושר. תחביב. כמו חוג ריקודי עם, לא יותר ולא פחות.
הבעייה היא, שמעגל ה-wannabe’s הוא מעגל קסמים ולכולם (חוץ מלרוכב עצמו) יש אינטרס לכלוא אותנו בתוך המעגל הזה. מאמנים מתפרנסים מזה, יבואני אופניים, חנויות אופניים, דיאטנים קליניים, רופאי ספורט, פיזיוטרפיסטים ומה לא. כולם סובבים את ה-wannabe התורן ועוטפים אותו בחום ואהבה משל היה נינו שורטר הבא. וה-wannabe? הוא משתף פעולה בשמחה, זה עושה לו נעים באגו, זה משרת אותו מצוין ויש לא מעט כאלה (חלקם חבריי הטובים) שאפילו קונים את כל השיט שמלעיטים אותם במעגל הקסמים שמה שעובד עבור ספורטאי מקצוען, עובד מצוין גם עבורם.
על הדרך, שוכחים לספר להם שאורח החיים שלהם לא דומה בשום דבר להתנהלות של ספורטאי מקצוען שמסיים אימון בוקר מפרך והולך למסאג’ או לאמבט קרח, ארוחת בוקר דשנה ושנת צהריים לפני שיקום מדושן ורענן לאימון חיזוק משלים בחדר הכושר ואז יחזור שוב לאכול ולישון.
כן, יש downside, תמיד יש !
וכך, רבים וטובים מאמצים הרגלי אימון שמתאימים לאלופים, אבל לא להם. רבים מהם נזרקים מרכבת ההרים הזו אחרי שנה או שנתיים של אינטנסיביות מטורפת. במקרה הטוב, הם פשוט לא עולים יותר על האופניים כי המאיסו לעצמם את התחביב ולא יכולים להריח יותר ריח של שמן שרשרת.
בתסריט הפחות טוב, וזה קורה לא מעט, גם לחבריי הקרובים, הם מבלים בסבבים קבועים של 3-4 חודשים מצטברים כל שנה מושבתים בעקבות פציעות הנגרמות מעומס יתר ומחוסר במנוחה. לעיתים אף נוצרים נזקים פיזיים בלתי הפיכים שילוו אותם לכל מהלך חייהם. שוב, כשמדובר במקצוען – זה בדיוק הסיכון המקצועי שהוא לוקח איתו, זה סביר. לחובבן – זה פשוט מיותר. היציאה ממעגל הקסמים הזה קשה לא פחות מגמילה מהרואין. הקבוצה מספקת מסגרת אימונית תומכת, תכנית פו”פ חינמית, חברות ויציאות משותפות גם מעבר לשעות האימון, כל אלה ייעלמו כלא היו ברגע שהפרט מחליט לנטוש את השבט. לא קל.
מאת: חמוצי
חמוצי (המכונה גם אורי גרוס) – רוכב אנדיוראנס, גבר גבר עם שיערות על הרגליים, ישיר עד בוטה, טוען שהוא מיזנטרופ אמיתי ולא מפחד ממחלוקות וכך הרוויח את כינויו ביושר (אבל אנחנו יודעים שבלב ולחבריו הוא טוב לב, ורק משחק אותה קשוח וחסר רגישות). יכתוב אצלנו “שפיצים” מחודדים, אישיים, ביקורתיים, וחוויות קשות לעיכול מאתגרי רכיבה מעניינים על האופניים.
