כריס הורנר, אחד מותיקי הפלטון המקצועני ומנצח וואלטה היסטורי (ניצח את הגראן טור הספרדי של שנת 2013 בגיל 41) אמר פעם: “אנחנו במערב מרמים כדרך חיים. אין שום הבדל בין רוכב אופניים שלוקח סמים על מנת לרמות לבין מגישת חדשות שהזריקה בוטוקס לעצמה על מנת לקבל את התפקיד על פני משהי שנראית קצת פחות טוב”. המשפט הזה היכה בי, הרי אנחנו באמת כאלה. תמיד מחפשים את הדרך הקצרה ביותר, מעגלים פינות, חסרי סבלנות- הכל כאן ועכשיו! אני לאו דווקא אכתוב פה על סמים כי הם לא הבעיה, הבעיה עמוקה יותר, וכולנו צריכים לזכור שכשאנו עולים על האופניים אנחנו באים להינות. אנחנו אוהבים את זה, לא צריך לאבד את הראש!
מאת: חן שרייבר
צילום: גיאחה
דבריו של זקן עילית
אני נכנס השנה לשנתי התשיעית ברציפות בעילית. לא פעם ולא פעמיים חשבתי לעצמי- למה לא לנוח קצת? הרי אני עסוק מעל הראש בלהיות תזונאי, במחקר, רץ כל הזמן מהצפון למרכז. למה לקום כל בוקר לאימון? לעשות את כל המאמצים להגיע למחנות אימון ותחרויות, להגיע מאימון קשה ולרוץ לעבודה עד הלילה. למה אני צריך את זה? מה יוצא לי מזה? והאמת אין לי תשובה אחרת- אני פשוט אוהב את זה! אוהב לרכוב, אוהב להתחרות, אוהב את המשחק, אוהב את האנשים. לנצח יכול להיות מדהים! אבל לא על חשבון אהבתי לענף. בגלל זה אני עדיין פה.
בהיותי רוכב/תזונאי/מאמן נתקלתי בלא מעט חברה’ צעירים יותר וצעירים פחות, שכל מה שמעניין אותם זה הנצחון. אתה מתחיל לתהות- האם אתם באמת אוהבים לרכוב? כמה זמן אתם מצפים להמשיך ככה באטרף הזה? המציאות הראתה לי לאורך השנים את אותה תמונה: מי שבטירוף, לא נשאר הרבה זמן. כמה שנים ונמאס לו, לא כיף לו יותר. הרי אם לא תנצח, תתייאש מזה, ואם כן תנצח, מה הלאה? מה יצא לך מזה? יגידו לך כל הכבוד ואז כלום לא יקרה. כל זאת בהסתייגות אחת- רוכבים צעירים שיכולים לקחת את הרכיבה שלהם למקום המקצועני, אך הם מיעוט קטן בלבד.
הרמאות בכל מקום
כולם מדברים על הסמים בספורט. אבל הרמאות נמצאת מסביבינו בכל מקום. דוגמה לכך- השנה עשיתי את מה שאמרתי שבחיים לא אעשה, ופתחתי חשבון בסטרבה. יש משהו בתחרותיות הזאת שמוגזמת בעיני, אבל עקב כניסתי לשטח, הסטרבה היווה אחלה כלי לאימון ולכן נכנעתי. אני חייב לציין שגם אני נכנסתי לתחרותיות של העניין, ואפילו נהנה מזה. אבל מה שהדהים אותי בסטרבה זה המרחק שאנשים ילכו על מנת להראות כמה הם חזקים. מקרים שניתקלתי בהם: רוכב שעשה KOM (זמן מהיר ביותר לסגמנט למי שלא מכיר) כאשר הוא יושב על רכב. מקרה נוסף הוא רוכב שעשה KOM בשטח רכוב על אופנוע. כמובן יש עוד סיפורים אבל משום שאיני בטוח עד כמה הם מבוססים, לא אספר אותם. גם אם רוכב עושה דבר שכזה שלא במטרה לקחת KOM, עדיין יש באפשרותו לא להעלות את הקובץ או למחוק את החלק שנעשה במרמה. אז יגידו חלק מהאנשים: מה איכפת לך? זה כולה סטרבה! אז איפה הגבול בדיוק? האם מותר בסטרבה אבל אסור בתחרות? באתיקה קוראים לזה: המדרון החלקלק- עשית משהו קטן שאינו בסדר? הפעם הבאה תהייה קלה יותר, והבאה אחרי כן עוד יותר, עומק ובוטות הרמייה תעמיק, והדבר הגדול יבוא לאחר מכן.
היכן שלאף אחד לא איכפת
תחום הציוד מאוד בעייתי בעיני. לקחת סמים זה אסור, אבל להתחרות על אופניים שמתחת למשקל המותר של ה-UCI זה בסדר? כל מי שמתחרה תחת איגוד האופניים מחוייב לחוקים של ה-UCI, ובדיוק כפי שאסור על פי החוקים לקחת חומרים משפרי ביצועים, ככה גם אסור לרכב על אופניים שמתחת למשקל החוקי של 6.8 ק”ג.
להפתעתי, אף פעם לא נתקלתי ברוכב שאמר- אני לא ארכב על אופניים מתחת למשקל המותר! בכל פעם שנתקלתי ברוכב שיש באפשרותו להתחרות עם אופניים קלים מהמשקל המותר והערתי לו על כך, הוא אמר לי: מי באמת יבדוק אותי? אה, הבנתי, אז אם כך גם לא תהיה לך בעיה ללכת ולעשות עירויי דם? גם את זה לא יבדקו. כרטיס טיסה למזרח אירופה ואתה מסודר.
ושוב אנחנו חוזרים לתרבות המערבית: “אין בעיה עם לרמות, יש בעיה עם להיתפס”?. או שאולי קלות הראש פה היא בגלל שמדובר בציוד ולא בגוף? על המדרון החלקלק כבר דיברנו נכון?
רמאות והקשר לתזונה
לא מעט פעמים ניתקלתי בכמות רצינית של תוספים שספורטאים לוקחים, בשאיפה שמשהו ישפר להם את יכולת הביצוע- מולטי ויטמינים, קריאטין, HMB, קרניטין, גלוטמין, בטא-אלנין, קפאין והרשימה לא נגמרת. נכון שלא מדובר בחומרים אסורים, אבל למרדף הנגוע הזה אחר שיפור היכולות יש מחיר. להרבה מאותם אנשים התשובה שלי מעצבנת במיוחד- תמצא את הפח הקרוב לביתך, וזרוק הכל! תאמינו לי, אף אחד מהם לא רכב לאט יותר לאחר מכן. הסיבה לכך נעוצה בכך שגוף בריא, שאוכל טוב ולפי דרישות הרוכב, יתפקד טוב יותר באופן טבעי.
לכל תוסף שכזה יש יתרון אבל גם חסרון. אתן דוגמה בודדת לכך- קפאין, אמנם תוסף שמשפר יכולת אצל לא מעט ספורטאים, אך שימוש לאורך זמן בו יביא להפחתת רגישות הגוף אליו (ואז שבאמת צריך אותו הוא יעבוד פחות טוב). ישנן עדויות לשחיקה של מערכת העצבים בעקבות מינונים גבוהים של התוסף.
אספר סיפור אישי על הקפאין: כשהתחריתי בבלגיה נכנסנו לחנות אופניים ענקית. היו שם חטיפים ותוספים שמעולם לא ראיתי. אז קניתי אחד מכל אחד, כולל בקבוקון של קפאין. אז לא ידעתי הרבה, אבל שמעתי שקפאין זה טוב אז ניסיתי. לא ידעתי שהיה מדובר במינון עצום של התוסף, אם איני טועה מעל 300 מ”ג. איך שלקחתי אותו על קו הזינוק התחלתי להרגיש מוזר, הכל נשמע אחרת, ראיתי במעין מנהרה והרגשתי מפוקס באופן מלחיץ. בזינוק נכנסתי מיד לבריחה של בלגים מגודלים. לא הרגשתי כאב, לא הרגשתי מאמץ. היה שם בלגי גדול שלא הבין מה אני עושה שם ולא נתן לי לעלות, אז תקפתי. ואז, אחרי 25 דקות בערך, לא הצלחתי לפדל. ירדתי מהאופניים וישבתי בצד. למדתי את הלקח שלי באותו יום.
לסיכום: די לרמאות!
תחשבו לרגע למה אתם רוכבים? אם אין לכם תשובה לזה, שימו את האופניים בצד עד שתהיה לכם. אם התשובה היא לנצח, רצוי לחשוב על היום לאחר הנצחון- מה ישתנה? כשאתם מרמים באופניים, אתם מרמים את החברים שלכם, את אלה שאתם מבלים ונהנים איתם זמן כה רב. הספורט משפר אותנו כאנשים, בואו לא נגרום לו לקחת אותנו לכיוון ההפוך.
שמרו על הבריאות שלכם, אין טעם לרדוף אחר תוספים משפרי ביצועים. ואם כן, רצוי בהמלצה של איש מקצוע שאתם סומכים עליו שישמור עליכם.
מאת: חן שרייבר
צילום: גיאחה