קנונדייל תמיד היו מיוחדים, והם ממשיכים בכך עם הייחודיות של אופני הגראבל שלהם – ה Cannodale Slate. האומץ של קנונדייל לצאת מהשורה, מהסטנדרטיות, ולהביא קונספט אחר ומבדל בשוק הוא משהו מרענן וחשוב. אין כמו חשיבה נון קונפורמיסטית ואמיצה להביא התקדמות לכל תחום.
למה ה Slate כל כך מיוחדים? מבט מהיר על החלק הקדמי מסביר הרבה מכך – אופני גראבל עם בולם קדמי, ועוד לפטי? מבט שני על הגלגלים – 650b בזמן שכולם הולכים על 700? מבט שלישי אל הגלגל האחורי – בנייה ייחודית לטובת הפרשנות שלהם לתועלות של הבוסט בלי בוסט? אוקיי… כן, הם מיוחדים, אבל האם זה עובד טוב יותר מהקונספט המקובל על הרוב?
> מנוי חינם על מגזין BIKEPANEL מחכה לכם פה – למידע נוסף
כרטיס ביקור
- יצרן: קנונדייל
- דגם: Slate
- שילדה: אלומניום
- גלגלים: 650b טיובלס
- בולם: לפטי קרבון 30 מ״מ מהלך
- מכלולים: SRAM Force CX1
- משקל: 9.65 ק״ג (מידה מדיום, כולל פדלים, 2 מתקני בקבוק וחומר בצמיגים)
- מחיר: 23,499 ש״ח (19,900 ש״ח באתר ריסייקלס)
- משווק: ריסייקלס
עיצוב וסקסאפיל
קשה להשאר אדישים ל Slate. בצביעת שחור מט עם נגיעות של סגול אנודייזד הם נראים פשוט טוב. אמנם קצת מיצינו את השחור מט עם לוגואים בלתי נראים. כאלה שצריך ממש להתאמץ כדי לזהות באיזה אופניים מדובר. אבל במקרה של ה Slate, זה חלק מהעניין. עם הלפטי הכל כך מיוחד הזה, הבטחון העצמי של קנונדייל מוצדק – די ברור שכמעט כל מי שיסתכל עליהם יעצור לרגע, ויחוש דחף בלתי ניתן לעצירה להתקרב ולבחון אותם מקרוב.
כשיצאתי מהחנות בחשמונאים עצר אותי בחור, לא צעיר, ושאל אותי ״כמה עולות?״. הוא סיפר שכרגע יש לו אופניים מקטגורית הכביש-נוחות-אנדיוראנס, אותה קטגוריה שגם קנונדייל עצמה מובילה בה עם דגם ה-Synapse והוא רוצה לשדרג… לקח לי רבע שעה להסביר לו שזה לא מתאים. זה לא אותו הז׳אנר. אמנם הרובה מוגדרים אופני נוחות, ואפשר לרכב איתם גם בדרכי עפר טובות, ומרחקים, וכביש ועליות. אבל זה לא אותו דבר. אחרי רבע שעה של ניסיונות שכנוע נפל לי האסימון. בעצם, למה לא? הבחור, איך נאמר, לא בדיוק רוכב עילית. תחרויות קריטריום בגבעת המופעים זה לא בדיוק ה Bread&Butter שלו, יותר לוחם סוף שבוע מאשר אפיקיסט מורעל. אמרתי לו, ״יודע מה, לך על זה. נראה לי מושלם בשבילך״.
למי שלא מעורה בטרנדים העכשוויים בעולם האופניים הם עלולים להראות כמו אופני כביש. נכון, הצמיגים קצת שמנמנים. נכון, יש להם מעצורי דיסק. נכון, יש להם גלגל שיניים קדמי יחיד וקסטה ענקית מאחור. נכון, יש להם בולם מקדימה, ולא סתם בולם. יש להם לפטי. סליחה? לפטי? כן! מה, מעולם לא ראיתם אופני כביש עם לפטי?
לא מספיק שהמהנדסים בקנונדייל החליטו להרכיב בולם על אופני גראבל קשיחים וקשוחים, הם התעקשו על הבולם המוזר האסימטרי הזה שיש לו רק רגל אחת.
מבחינה עיצובית (ובעצם לא רק עיצובית) האופניים האלה שוברים מוסכמות. אופני כביש עם לפטי? אופני שטח עם כידון מעוקל? מה זו החייה הזו? אני חייב לציין שאני דווקא אהבתי. קנונדייל יודעים למשוך צינורות אלומיניום. תומכות אוכף דקיקות, תומכות שרשרת ברוחב משתנה, טופ טיוב שמן מלפנים ודקיק מאחור, כבלים נסתרים וכמובן החלל הריק הזה מתחת לכידון ימין. הכל משדר מין חיבור כזה שבו השלם גדול מסך חלקיו. יש כאלה שיטענו שחוץ מהלפטי והמוזרות לעין של הגלגלים המעט קטנים יותר, השלדה עצמה די משעממת ומינימליסטית ללא שעשועים מיוחדים, ואולי יש בזה משהו. ואגב חלקים: חלק מהקטע פה הם הסגולים האלה… מזכיר את תקופת אופני הטיטניום והחיבה של אנשיהם לנגיעות צבע ליד הטיטניום האפור.
לפטי – בשביל מה זה טוב?
יש לי ווידוי קטן. תמיד רציתי אופניים עם לפטי ומעולם לא היו לי. עוד לפני שנים, לפני שבכלל הבנתי משהו באופניים, נדלקתי על הלפטי. יש משהו קסום באסימטריות הזו, בחלל הריק שנמצא בצד ימין מתחת לכידון. לכן שמחתי שסוף סוף יוצא לי לרכוב על אופני קנונדייל עם לפטי. לא בדיוק הג׳קיל שחלמתי עליהם לפני 15 שנה, אבל בכל זאת קנונדייל עם לפטי.
בולם הלפטי אוליבר, בשמו המלא, תוכנן (מהאדמה למעלה) במיוחד עבור הסלייט. הוא שוקל רק 1180 גרם ובעל מהלך צנוע של 30 מ״מ. בחלקו העליון ישנה חוגה שמאפשרת שליטה במנגנון ה PBR – Push Button Rebound. סיבוב החוגה ימינה ושמאלה משנה את מהירות החזרה של הבולם לאחר סגירתו, ולחיצה על הכפתור האדום שבמרכז החוגה ינעל את הבולם לגמרי. לא מדובר על נעילה מלאה, הבולם עדיין יסגר במקרה של מכה חזקה, אבל התחושה היא של מזלג קשיח לכל דבר.
בהתחלה הרגשתי שזה מיותר. סוג של גימיק. מסלול הבית שלי מתחיל בכבישים בשכונה ודי מהר נכנס לכמה סינגלים קצרים ומטלטלים לאורך חוף נוף ים. ציפיתי שהלפטי יעבוד בסינגלים כמו הבולם שלי באופני ההרים. שיכוך כזה שמרגישים שהוא עובד כשיש מכשול גדול שצריך לעבור. ששומר עליך מהפכה בירידת מדרגה. התאכזבתי. הלפטי הקצרצר לא סיפק את הסחורה. בהמשך הרכיבה הגעתי לשביל העפר שרץ לאורך הגדר של שמורת חוף השרון. שביל מהיר כזה מלא במפים קטנים ומעצבנים. מכירים אותם? יש שמכנים אותם קורדרוי בגלל הפסים הדקים והמעצבנים לרוחב השביל. אז נפל לי האסימון בפעם השניה: הלפטי מגהץ באמפים כאלה ביעילות מרשימה ומאפשר לשמר את המהירות. גם לאורך נחל אלכסנדר, הלפטי מוכיח את עצמו כיעיל ומאפשר לרכב יותר מהר ופחות להתעייף. כנראה שהמהנדסים בקנונדייל יודעים מה הם עושים. זה בהחלט לא גימיק.
הכותב סוגר מהלך בירידה מדרופ סלע
גיאומטריה
כשהגעתי לחנות בחשמונאים לאסוף את אופני המבחן קצת התאכזבתי. האופניים הגיעו במידה M כמובן, ואני צריך S. בשוק קטן כמו שלנו לא ניתן להחזיק אופני מבחן מכל סוג ובכל מידה. מה שהפתיע אותי זה שהם לא הרגישו לי גדולים מדי. לפחות לא לעומת הפוקוס CX הפרטיים שלי. תראו, פוקוס זו חברה גרמנית, וכנראה שהגרמנים בנויים קצת אחרת מהישראלי קטן הקומה. אורך הטופ טיוב בפוקוס S הינו 534 מ״מ ובסלייט מידה מדיום 545 מ״מ. הבדל של 11 מ״מ. לא קריטי. הבדל משמעותי יותר באורך צינור הראש. בפוקוס התחרותיים שלי הוא קצרצר (רק 100 מ״מ) ובסלייט הנוחים הוא 134 מ״מ. הבדל משמעותי מאוד שמגביה את הפרונט אך בפועל גם מקרב את הכידון לכיוון הידיים. עם סטם 100 מ״מ (אצלי בפוקוס 90) הכידון הרגיש לי בול במקום. קצת גבוה מבחינת התנוחה, אבל מאוד נוח.
מה שהפתיע אותי זה הצ׳יין סטייס הקצרים בסלייט (405 מ״מ לעומת 425 מ״מ בפוקוס שלי). ברור שזה משליך גם על בסיס הגלגלים שקצר ב 20 מ״מ (ואני משווה סלייט מדיום מול פוקוס סמול). זה בהחלט הורגש בזריזות האופניים בסיבובים צפופים וסינגלים מבלי לפגוע ביציבות האופניים בקו ישר. שוב, בחירה נבונה של מהנדסי קנונדייל שהחליטו על גלגלי 650b שמאפשרים את קיצור הצ׳יין סטייס. בגיאומטריה של הסלייט בשילוב גלגלי ה 650b מייצרים חוויה של פאן, פאן פאן מבלי לפגוע ביציבות. כנראה שגלגלי 700 סטנדרטיים היו מאפשרים רכיבה מהירה יותר בשבילים ישרים ומהודקים, אבל זה היה מגיע על חשבון הפאן בשבילים טכניים וצפופים. הכל שאלה של סגנון הרכיבה המועדף עליכם.
תומכות שרשרת קצרצרות ותומכות אוכף דקיקות
התלונה היחידה שלי בתחום הגיאומטריה זה הגובה של כל החלק הקדמי. חלקו בגלל צינור הראש הארוך וחלקו נובע ממגבלות הלפטי שמוסיף קצת גובה לפרונט. הייתי מעדיף פרונט נמוך וקרבי יותר. מן הסתם, בכל זאת כנראה שאני צריך מידה S.
אבזור ראוי לציון
זהו הדגם העליון במשפחת ה Slate שמגיע מאובזר במערכת SRAM Force CX1. מדובר על גרסת הסייקלו של מערכת ה- X1 המצויינת של סראם. במקרה הזה היא מגיעה עם גלגל שינייים קדמי יחיד בגודל 44 וקסטה 10-42 סטנדרטית (כמו בשטח). הבלמים הידראוליים, גם כן של סראם עם רוטור 160 קדמי ו- 140 אחורי.
גלגלי מאביק טיובלס בגודל ״27.5 האחורי עם ציר 12 והקדמי יעודי ללפטי. הצמיגים המקוריים הוחלפו בצמיגי גראבל ייעודיים של שוואלבה ברוחב 38 מ״מ, טיובלס כמובן. הסטם, הכידון ומוט האוכף מגיעים מליין האלומיניום האיכותי של קנונדייל. את מלאכת ההנעה הטילו על קראנק אלומניום קליל של קנונדייל מסדרת HollowGram Si בצבע סגול אנודייזד מהמם.
לקח לי זמן להתרגל למערכת ההילוכים של סראם. אני רגיל לשימנו בכביש ובסייקלו (יש לי סראם בשטח) והעברת ההילוכים עובדת אחרת. בשימנו לכל שיפטר שתי ידיות, אחת להעלות הילוך ואחת להוריד. בסראם ידית הבלם קבועה ויש רק ידית אחת להחלפת הילוך. השיטה נקראת DoubleTap. לחיצה קצרה להוריד הילוך וארוכה להעלות הילוך. אחרי שמתרגלים זה עובד לא רע, אבל עדיין לפעמים קרה לי שלא לחצתי מספיק ״ארוך״ ועברתי להילוך קשה יותר במקום קל יותר. מתסכל במיוחד בשינויי קצב תוך כדי טיפוס או אינטרוואל. אם להודות על האמת – סראם כשלה עם הגישה הזו ולא הצליחה בעולם הכביש. נראה שהסיכוי היחיד שלהם היום לתקן את זה הוא עם המערכת האלקטרונית שמפרידה לגמרי בין ידית ההעלאה להורדה – עוד נראה…
לעומת זאת, לרגע לא הרגשתי בחסרונו של המעביר הקדמי. באופניים הפרטיים שלי אני עם אולטגרה בקונפיגורצית כביש סטנדרטית 2X11 עם קראנק קומפאקט. מה עדיף, אתם שואלים? ובכן, זה תלוי. ככל שתרכבו בתוואי מגוון יותר ככה פחות תרגישו את הצורך במערכת של 22 הילוכים ותיהנו מהפשטות והקלות של ה- 11. ככל שהתוואי יהיה יותר אחיד (כמו ברכיבת כביש) תרגישו יותר בנוח עם קסטה צפופה יותר והבדלים קטנים יותר בין הילוכים. דרך אגב, ניתן גם לרכוש את הסלייט גם עם מערכות של שימנו אולטגרה או 105 בקונפיגורציה סטנדרטית של 2X11.
לא יצא לי לבחון את הצמיגים המקוריים שמגיעים עם הסלייט (פאנארייסר ברוחב 42 מ״מ). אופני המבחן הגיעו עם צמיגי שוואלבה G-One TL. צמיג גראבל יעודי מהיר אך הקוביות הקטנות לא אוחזות מי יודע מה כשהשטח הופך להיות loose. יאמר לזכותו שהוא החזיק טיובלס בקלות, לא איבד אויר לאורך כל תקופת המבחן ולמזלי לא סבלתי מפנצ׳רים כלל.
ראוי לציון הכידון מבית קנונדייל. כידון קופמקט אידאלי לגראבל. לא עמוק מדי, כך שקל מאוד לעבור מהכידון לדרופים וחזרה, ונוח מאוד להניח ידיים על ידיות הבלם. אם כבר הזכרתי את ידיות הבלם, אז חשוב לציין שהבליטה בחלק העליון של הידיות גבוהה מהמקובל בשיפטרים מכאניים וזאת בגלל הבוכנות ההידראוליות של מערכת הבלימה. זה לא בהכרח דבר רע. בסה״כ די נוח להניח ידיים על ההודס, אבל הבליטה מורגשת ולטעמי פחות אסתטית.
התקדמות בתחום הצמיגים לעולם הגראבל – ודו שימושיות לכביש
בימי קדם נהגנו לרכב על צמיגי סייקלוקרוס צרים (רוחב 33 מ״מ עפ״י חוקי ה- UCI) שלרוב גם נועדו לתנאי בוץ שנפוצים בתחרויות סייקלוקרוס בעולם. עם השנים החלו לצוץ צמיגי גראבל יעודיים ברוחב 38, 40 ואפילו 42 מ״מ באפיון שמתאים לשבילים מהודקים ואספלט משובש. הצמיגים הללו גם אפשרו התקנה קלה בתצורת טיובלס החיונית כל כך ברכיבות גראבל ארוכות. כמובן שבמקביל יצרני האופניים התאימו את השילדות שיוכלו לקבל צמיגים רחבים יותר. בדומה לייצרני אופני גראבל אחרים (Open UP, 3T Exploro) גם הסלייט מאפשרים הרכבת גלגלי כביש סטנדרטיים במידה 700 עם גמיגי כביש צרים למי שמעוניין לקחת את עניין הכביש צעד אחד רחוק יותר אבל עדיין לא להשקיע בזוג אופני כביש ייעודי.
הרגיש לי טיפה גדול אבל נוח על ההודס
לפעמים שוכחים שלא כל מי שרוכב מתחרה. הסלייט מיועדות לרוכב שרוצה מכונה מהירה לכסות מרחקים, אבל לא בהכרח מכונת מרוצים.
https://www.youtube.com/watch?v=hMg3Rtj_ouU
חוויות ורשמים של לא גראבליסט
היה לי חשוב לקבל חוות דעת ממישהו אובייקטיבי. רוכב שמצד אחד ותיק ומנוסה, אך מצד שני אינו גראבליסט. לא רק שאינו גראבליסט, יש לו ממש אנטי לז׳אנר ולכל הרעיון של אופני גראבל יעודיים. תקראו את מה שיש לו לאמר, ותבינו למה אני מתכוון. קבלו את אסף פורת, רוכב כביש ושטח ותיק וחבר יקר.
אסף פורת: “מעשה שהיה, כך היה: מתקשר לאורי בערב, ״אז מה מחר?״ אני שואל… ״רוצה ארוך?״. עונה לי אורי: ״סבבה, נרכב צפונה?״. אני: ״אחלה…״. אורי: ״ אני בא עם הגראבל.״ אני: ״אז אני לא בא״…
כאן המקום להסביר: הסיבה העיקרית לסירוב שלי, נטועה בעובדה שאין לי אופנים כאלה, גראבל, והרכיבה כשאני על הז״ק והוא על הגראבל הופכת להיות מרדף חסר תוחלת אחרי השדון, זה מתיש אבל בעיקר לא כ״כ כיף. אז, איימתי קצת, צעקתי, ובסוף הגענו להסכמה. אני אקח את ה Slate (שהיו בול למידותי) ואורי יקח את הסייקלו/גראבל שלו. וואלה, מגניב, לא יוצא לי כל יום לנסות משהו חדש – בטח כזה.
ערב לפני, פגשתי את הכלה, חלקי האלומיניום אנודייזד הסגולים תפסו את עיני. התקנו פדלים, סידרנו גובה אוכף וכידון, וזהו, מוכנים ליציאה מחר. כהרגלי בבוקר, לא איחרתי, ויצאנו בזמן. הרכיבה צפונה עברה דרך תוואי עירוני, קצת דיונות, שבילים לבנים עד לנחל כלשהו… אורי יסביר. האופניים התאימו כמו כפפה ליד, אורך הטופ טיוב התאים בדיוק לאופני הכביש שלי ככה שהרגשתי יחסית בבית.
המראה של האופניים, לפחות בעיני, לא צעק מהירות… הצמיגים הרחבים, הבולם מקדימה רמזו לי ״יהיה לך נוח״, לגבי מהירות, לא הדבר הראשון שקופץ לראש.
מיד עם העליה על האופניים נעלתי את הבולם ויצאתי לספרינט קצר. אופני כביש זה אולי לא, אבל מה שבטוח שזה ממש, אבל ממש לא אופני שטח. ההאצה חזקה והאופניים מרגישים הרבה יותר קרובים לאופני כביש מאשר ל-29 שלי. לחץ האוויר בצמיגים היה יחסית גבוה, על אף העובדה שהיו טיובלס, מה שתרם לתחושת המהירות וההאצה (לצערי לא זכרתי לנסות להוריד אויר במהלך הרכיבה ולחוש את צמיגים ב-PSI נמוך).
הנעילה של הבולם חזקה, הופכת אותו רידג׳יד לחלוטין. המהלך שלו בעל ה-30 מ״מ נשמע מעט, אבל הוא בדיוק מה שצריך כדי להוציא את העוקץ מדרכי עפר משובשת. בתחילת הרכיבה שיחקתי עם הבולם, הנעילה והפתיחה שלו ניתנות לביצוע בקלות כשהידיים בעמדת טיפוס על הכידון, ממש הזזה של האגודל והופס, משנים את המצב שלו. אחרי שעה וחצי הוא כבר נשאר פתוח כל הזמן, זה פשוט יותר נוח. בדרכי כורכר משובשות כגון אלה שהיו צמודות לנחל האלמוני, הבולם שדובר עליו מוקדם יותר נתן הופעה מרשימה, האופניים שידרו מהירות ודרשו לחיצה. גם בדרכי המושבים שמהם שבנו עם סוג של רולינג הילס היתה תחושה נהדרת.
הצמיגים הרחבים מוסיפים ביטחון לרוכב. העצירה עם מערכת הסראם מצויינת, והשילוב של הצמיגים הרחבים והדיסקים ההידראולים מספקים ביטחון רב בעצירות – פתאום בא לי על דיסקים באופני כביש שלי… רק שאישתי לא תשמע…
סוג הצמיגים הללו אינו בשרני מספיק כדי לספק אחיזה בתנאי שטח בעיתיים יותר והתחושה שלי היא שאחיזתם מעט פחות טובה מצמיגי סייקלו תקניים עקב גודל קוביות הגומי. און די אד׳ר הנד, רוחבם, 38 מ״מ, כן מספק ביטחון לרוכב בדרכים שפגשנו. גודל הגלגלים הינו 650, וכאן אני מניח שהייתי מעדיף גלגלים גדולים יותר עקב היכולת לשמר מהירות בסוג כזה של אופניים.
התמזל מזלי ושותפי לרכיבה יצא ב-80% יכולת עקב מחלה דמיונית. ה-80% הפך להיות 70% בהמשך שאפשר לי לפרק אותו בכל עלייה, מה שמביא אותי לדבר על יחסי ההילוכים ואיך האופניים מתפקדים בעליות עם הסראם 1×11 והגלגל״ש הקדמי של 44 השיניים. יחס ההילוכים הוא בין 4.4 ל-1.04… ובהשוואה לאופני כביש (עם קסטת 25 וקומפקט שמייצרים 4.54 ו-1.36 בהתאמה), זה יהיה קל יותר בעליות באופן משמעותי.
בתחום של המהירות המקסימלית לא נרשמה בעיה, שוב, היחס מצוין ומאפשר רכיבה בירידות ובמישורים תוך פידול יעיל. המשרעת בין היחס המקסימלי למינימלי באה על חשבון הקפיצות בין ההילוכים אבל בעיני זה מחיר שאשמח לשלם על מנת להסיר את המעביר הקדמי ולהישאר עם מעביר אחד.
מבחינת הסראם עצמו, פחות התחברתי לאופן העברת ההילוכים, זה כמובן אינדיבידואלי אבל משהו בפידבק ובתחושה אם העליתי הילוך או הורדתי אחד פגמה אצלי בחוויה (וכשכולם בצורה אינדווידואלית לא מתחברים לגישה, זה כבר הופך להיות אוניברסלי…)
סיימנו את הרכיבה אחרי 90 ק״מ והגעתי לתובנות לגבי השורה התחתונה: אני ממליץ על האופניים בחום. ירדתי מהאוכף אחרי כארבע שעות עם טעם של עוד. המראה והביצועים שלהם גורמים לי לרצות זוג כזה בארסנל שלי, למרות שהמחיר אפעס, קצת יקר.
למי מיועדים ה Cannondale Slate?
בכתבה הקודמת שלי בנושא, השתעשעתי עם רעיון ה – One Bike. זוג אופניים אחד שניתן לעשות איתו כמעט הכל. האם הסלייט נכנסים למשבצת הזו? על פניו, נראה שכן – הטוב מכל העולמות. מהירים כמו אופני כביש, זריזים כמו זנב קשיח, ונוחים בזכות הלפטי. בפועל, אני לא באמת מאמין ברעיון… הנה, אמרתי את זה. מי שמתחרה בכביש, או סתם רוכב בקבוצה חזקה יתקשה להחזיק קצבים גבוהים עם הסלייט בכביש מול אופני כביש. מי שרוכב הרבה בשטח טכני, סינגלים, סלעים ושורשים יעדיף שיכוך מלא ארוך מהלך. ומי שמתחרה בשטח, אפיקים, מרתונים ותחרויות קרוס קאנטרי יעדיף אופני שטח תחרותיים.
אז למי מיועדים הקנונדייל סלייט? לטעמי, התשובה היא all of the above: לרוכב הכביש התחרותי שמעוניין להרחיב את המעטפת, לטעום קצת שטח אבל לא לוותר לגמרי על יכולת גמיעת המרחקים והמהירות בכביש. לרוכב האגרסיבי שמעוניין לשפר את הכושר ולהכניס רכיבות נפח לשגרת האימונים מבלי להסתכן בכביש. לרוכב השטח התחרותי שמודע ליתרונות של רכיבת כביש לשיפור הכושר ולדיוק באימונים אך מעדיף לצאת מהבית ברכיבה ולהצטרף לאימון קריטריום איכותי מבלי לעלות על כבישים מסוכנים בדרך. לכל אלה הסלייט מושלמים כמספר 2 (או 3). לא בתור האופניים היחידים, הראשיים, אבל בתור זוג נוסף הם פשוט מושלמים.
סיכום
אם הגעתם עד לכאן מבלי לדלג אז אתם כנראה מסכימים איתי שיש דבר כזה גראבל. יש כזה ז׳אנר, והז׳אנר דורש אופניים יעודיים. ואם כבר אופניים יעודיים, אז אין ראויים יותר מהקנונדייל Slate. אופניים שנבנו מאפס עבור הייעוד הזה שנקרא גראבל. עם מחשבה נכונה וראיה של הפרטים. הבחירה בגלגלי 650b איפשרה יצירת גיאומטריה זריזה ומהנה. הלפטי הסקסי בעל המהלך הקצרצר מגהץ ביעילות את תחלואי הדרך. ומבנה תומכות הכיסא והשרשרת מוודאים שגם הקצה האחורי יהיה יחסית רך ומפנק. מערכת הסראם 1X11 עבדה טוב והורידה איזה חצי קילו במשקל, והבלמים ההידראולים עצרו נהדר וסיפקו רגש בכמויות.
האם הייתי מחליף את הפוקוס CX שלי ב Slate? ובכן, הפוקוס שלי הם אופני סייקלוקרוס תחרותיים לכל דבר. שלדת הקרבון הקשיחה לא תקבל צמיגים מעל רוחב 35 מ״מ והגיאומטריה קרבית ולא מתפשרת. לתחרויות סייקלוקרוס לא הייתי מחליף אותם בשום דבר אחר. הבעיה היא שכמעט ואין תחרויות סייקלוקרוס בארץ ורוב הרכיבות שלי הן בסגנון גראבל/אדוונצ׳ר/מרחקים ולייעוד הזה עדיפים אופניים יעודיים. גלגלי ה- 650b שבהתחלה נתפסו כחסרון התגלו, בשילוב הגיאומטריה הזריזה, כיתרון. הלפטי, אמנם מוסיף קצת משקל אבל משפר את הנוחות בקטעים משובשים ומאפשר להשאר פרש לאורך זמן. ולכן, בשורה התחתונה, התשובה היא חד משמעית כן.
אז איפה החסרונות? ובכן, בפתיח כתבתי שאופני גראבל מתאימים כמעט לכל סוג רוכב, אבל הדגשתי שלא בתור אופניים ראשיים אלא כזוג נוסף. וככאלה, אני לא רואה הצדקה להוציא 20,000 ש״ח על זוג מספר 2 (או 3). אז מה עושים? לא חייבים ללכת על הקצה. ריסייקלס מוכרים דגם בסיסי יותר עם מערכת שימנו 105 במחיר סביר לחלוטין של 14,500 ש״ח. הנה לכם אופני הגראבל המושלמים.
מאת: אורי ניצן
צילום: אורי ניצן, נועה ליפשיץ
אורי ניצן התחיל את קריירת הרכיבה שלו על אופני 26 ריג’יד מפלדה כשהיה חבר בנבחרת אופני ההרים של הטכניון בשנות ה – 90 המוקדמות. מאז ועד היום עברו תחת רגליו המגולחות למשעי זוגות אופניים רבים ומגוונים כולל BMX, סינגל ספיד, גראבל, פרירייד וכביש. לרוב תמצאו אותו מקיף עצמו לדעת בשעת בוקר מוקדמת בראש ציפור.