‘בוא’נה אחי, אתה חזק טילים, איזה בהמה אתה, אם היית מוריד 10 קילו, לא היית רואה אפחד ממטר’.
את המשפט הזה, או ווריאציות שונות עליו, אני שומע בתדירות של אחת לשבוע, כל פעם מרוכב אחר שמצטרף אליי לרכיבות או ההיפך. אני מניח שגם שמנמני השבילים האחרים שאחוזי השומן שלהם במספרים נומינליים לא רחוקים מהמשקל בקילוגרמים של רוכב עלית ממוצע שומעים את המשפטים האלה פה ושם וכאן. לרוב אני משיב ב’צודק אחי’, פשוט כי אין לי כח להיכנס לשיחה המיותרת הזו עם הצנום התורן, או שזה בגלל שאנחנו באמצע טיפוס על הר כלשהו, ואני צריך את מעט החמצן שנותר לי לצורך התקדמות בעלייה ולא לטובת התקדמות בשיחה חסרת תוחלת.
אבל לפעמים, כשאני רואה שהבנאדם שמולי מבין עניין ולא סתם מצטט משפטים של אולגה רז, אני משיב לו ברצינות: אם לך היו אומרים שהמשימה שלך היא להעלות 10-15 קילו ו-10 אחוזי שומן, האם היית מוותר על הספורט האהוב עליך (רכיבה/ריצה/שחייה/מחק את המיותר), מתחיל לאכול כמו חזיר ומוותר על אורח החיים שלך רק כדי לעמוד ביעד? ברור שלא. על אותו המשקל בדיוק, גם לי לא בא לוותר על אורח החיים המצויין (לי) שאני נהנה ממנו מאז שאני זוכר את עצמי.
אני יכול לחזור מרכיבת בוקר מפרקת, לאכול לארוחת בוקר שקשוקה שאותה אני מחסל עם חצי כיכר לחם, סנדוויץ’ סינטה לארוחת עשר, שווארמה בלאפה לארוחת צהריים, סטייק אנטריקוט מדמם לארוחת ערב, בלילה לצאת עם חברים (או חברות) לפרק כמה בירות ושוטים של עראק ולקנח בהמבורגר וצ’יפס שאותו אני אוהב לטבול בהרבה מיונז בדרך הביתה ב-02:00 בלילה, רק כי המאנצ’יז השתלט עליי. ואז ב-05:00 לקום, לדפוק קרואסון חמאה ולצאת לאימון בוקר.
סגפנות זה לא סקסי
פעם, לא מזמן, רצתי את מירוץ הר לעמק. למי שלא מכיר, מדובר במירוץ שליחים שבו רצים 220 ק”מ מהחרמון עד לתמרת, כל אחד לפי יכולתו. אם זכור לי נכון, באותה השנה רצתי (לא רצוף) כ-58 ק”מ לאורך יממה וקצת. בסיום המירוץ, ישבנו כל הקבוצה ופתחנו צידניות. מזכיר לכם, מדובר על יממה וקצת, ללא שינה, עם הרבה שעות ריצה. אני לא תזונאי, אבל מניח ש-6000 קלוריות לפחות נשרפו שם ביממה הזו. אני הוצאתי מהצידנית קציצות אנטריקוט שהכנתי מבעוד מועד ובלסתי אותן עם חומוס מ’לול’ (חובה לתת קפיצה לשם, הרבה זמן לא הייתי) וחלה טרייה.
הבחור שלידי, לא חשוב שמות, נישנש פריכיות וקוטג’ 5%.
חבר אחר שלי, לא חשוב שמות, היה מסיים איתנו רכיבות אפיק של 8-9 שעות ובעוד אנחנו פושטים על מקרר הסנדוויצ’ים של ה-Yellow הקרוב, הוא היה מוציא חצי סנדוויץ’ מלחם מלא עם טונה במים (במים, כן? לא בשמן חלילה) שאשתו הכינה לו מבעוד מועד.
דוגמאות כאלה לא חסר, ושוב, אני לא נכנס לאף אחד לקיבה, אבל אני לא באתי לכוכב המתפורר הזה בשביל לסבול. מחר יכול להתרסק עליי מטוס של לופטהאנזה ואני אפילו לא אדע מה נפל עליי. בעד שום הון שבעולם, לא מוכן לספור קלוריות, או לייסר את עצמי ערב לפני תחרות בפסטה עם טונה (איכס). אין לי שום אספירציות להיות הנינו שורטר הבא, ויודעים מה? אפילו הפודיום של הליגה למקומות עבודה לא קורץ לי. סגפנות דוחה אותי, זו התכונה ההכי לא סקסית אצל גברים ונשים, טוב אולי אחת אחרי קמצנות. אנשים שחושבים שהם ישיגו שליטה על החיים שלהם דרך השליטה על מה שנכנס אליהם לפה מלחיצים אותי.
טבעונים, צמחונים וסגפנים אחרים
לכל מחבקי העצים והחיות באשר הם, יש לי כמה מילים – אתם מצחיקים אותי.
כל מי שבוחר בצמחונות/טבעונות ממניעים הומאניים, מוזמן קודם להפסיק עם המנהג הברברי של השחתת איבר המין של תינוקות רכים בני שבוע, ואח”כ לדבר איתי על צפיפות בתי הגידול של התרנגולות. בראיון פרובוקטיבי עם גארי יורופובסקי שאני אישית הייתי מאשפז בכפייה בהזדמנות הראשונה שאלו אותו אם יראה כלב ובנאדם טובעים בים, את מי יקפוץ להציל קודם והוא ענה שינסה להציל את מי שקרוב יותר. איבדתם אותי.
מה לעשות, המין האנושי הצליח להפוך במהלך האבולוציה לטורף העל האולטמטיווי. אנחנו אוכלים את כולם ואפחד לא אוכל אותנו. באסה לתרנגולות, לפרות, לכבשים ולחזירים, אבל אם אחרי אלפי שנים שאנחנו טובחים בכם באופן המוני עוד לא הבנתם שתסיימו את החיים שלכם עם תפוח תקוע בפה משופדים מעל פאריז’ה, כנראה שזה הגורל שלכם לעוד כמה אלפי שנים.
מחקר חדש מאוניברסיטת שקר כלשהו הוכיח ש…
כל היום שוגלים לנו את השכל עד אינסוף על זה שנולדנו לאכול את זה ולא את ההוא, ושחייבים לאכול 5 צבעים של ירקות ביום, ודגנים מלאים, ומאכלי חלב, וסיבים, ושכולסטרול ושומן מהחי הם האויבים ההכי גדולים שלנו, אפילו יותר מדעא”ש, והכי חשוב הגיוון ועוד ועוד ועוד שטויות ובלבולי אשכים לבלי סוף. והכל, ראו זה פלא, מגובה במחקרים רפואיים. כן, כן, אלה עם החלוקים הלבנים, הפרצופים הסמכותיים והסטטוסקופ המונח בנון-שלנט על החזה שלמדו 14 שנה. הם עצמם חתומים על המחקרים האלה. והם הרי יודעים על מה הם מדברים.
אבל בואו לרגע נסתכל מה קורה ב’מאחורי הקלעים’ של הפסאדה הזו שנקראת ‘מחקרים רפואיים’?
ברגע שנפנים איך עובד משולש הרשע הזה של חברות מזון – חברות תרופות – חברות מחקרים רפואיים, ניקח את תוצאות המחקרים שמתפרסמים תחת איצטלה מדעית (עאלק) בעירבון מוגבל מאד מאד. אותם רופאים מהוללים מהפיסקה מעל מוזמנים תדיר לכנסים ‘רפואיים’. ואיפה יבצעו כנס ‘רפואי’? במשרדי החברה המארחת? בבי”ח האוניברסיטאי בו נערך הניסוי הקליני? משום מה הכנסים האלה מתקיימים תמיד בעיירות אקזוטיות ותמיד במלונות 5 כוכבים ומעלה, אם אפשר בסמיכות לאתר סקי יוקרתי והכל ממומן ע”י חברות התרופות וחברות המחקרים הרפואיים, יד רוחצת יד רוחצת יד.
מספרים לנו שהרפואה המודרנית ושיפור מקורות התזונה גרמה לכך שתוך פחות מ-100 שנים של קידמה עלה גיל התמותה הממוצע מ-55 ל-75, רק שכחו לספר לנו שהרוב המוחלט של הקשישים חיים את 10-15 השנים האחרונות לחייהם בסבל כשהם נתמכים ע”י תרופות כרוניות שרק מאריכות את הגסיסה שלהם. והרופאים? הם נאלצים (בהינתן הטכנולוגיה והתרופות המתאימות) להאריך חיים באמצעים מלאכותיים הרבה אחרי שהגוף כבר הרים ידיים. שבועת היפוקרטס וזה. בסופו של דבר יש אינטרס כלכלי מובהק למשולש הזה ליצור פה חברה זקנה וחולה, צריך לזכור שברגע שפציינט מתחיל לצרוך תרופה כרונית, הוא יצרוך אותה עד יום מותו. כסף בטוח בכיס לחברות התרופות ובאופן עקיף גם למערכת הבריאות.
אני חמוצי ואני שמנמן שבילים
תזונה מאוזנת, Yeah, Right!
בפועל, יש תרבויות (אינואיטים לדוגמה) שחיות 90% מהחיים שלהם על איברים פנימיים של כלבי ים ולא פוגשים ירק או פרי בכל מהלך חייהם. במקומות אחרים (אוקינאווה לדוגמה) חיים רק מאורז ודגים נאים, ובמקומות אחרים (תאילנד לדוגמה) אוכלים מקקים וכלבים. אתם יודעים מה משותף לכל התרבויות האלה? שהן לא קוראות מחקרים רפואיים, לא מתעסקות במה להכניס או לא להכניס לפה, והכי חשוב – הן כולן יותר בריאות מתרבות התזונה המערבית שמבוססת על תילי-תילים של מחקרים ממומנים במיליארדי דולרים.
אז רגע, אם המחקרים האלה כ”כ מוצלחים, אז למה כולנו מוצאים את עצמנו צורכים כ”כ הרבה תרופות? איזה תרופות אתם שואלים? בדיוק אותן תרופות כרוניות שנועדו לתקן את התזונה המזופתת שמראש המליצו לנו עליה. Catch 21.
היוונים, שהיו שיאני הבריאות באירופה לפני שנחשפו לתזונה מערבית מהונדסת, אכלו ושתו המון חלב ומוצריו. זוכרים? ההוא שטבעונים בורחים ממנו כמו מאש. חלב של פרות, עיזים, כבשים. you name it. הצרפתים והאיטלקים צורכים בשר שמן, חמאה, נקניקים וגבינות שלא יורדות מתחת ל-30% שומן ושם תלו את התירוץ בבריאותם המעולה ביין שמאזן את התזונה עתירת השומן- עוד שטות דרך אגב.
עזבו אותכם משטויות
להתעסק במה שנכנס לפה זה משעמם, זה מדכא, וזה בעיקר מיותר.
אין לאף אחד מושג איך מזון X משפיע על בנאדם Y. כל השאר זה ספקולציות.
בסופו של דבר מדובר בגנים, וזה לא תירוץ, זו האמת. תחושת השובע של שמנמנים כמוני שונה מהותית ברמה המולקולרית הבסיסית ביותר מתחושת השובע של כחושי הרגליים שמפרקים עליות כאילו הן מישור. אני, שכבר בבר-מצווה שקלתי 70 קילו ונראיתי כמו מקרר מיני בר, לעולם, ולא משנה כמה אתאמן וכמה אסגור את הפה, לא אהיה שדוף. והאמת, שגם מעולם לא הייתה לי שאיפה כזו.
אני חמוצי ואני שמנמן שבילים
וטוב לי.
סליחה, לא טוב. מעולה לי.
אז שחררו.
בחיאת.
ותאכלו משו, אתם נראים לא טוב.
חמוצי (המכונה גם אורי גרוס) – רוכב אנדיוראנס, גבר גבר עם שיערות על הרגליים, ישיר עד בוטה, טוען שהוא מיזנטרופ אמיתי ולא מפחד ממחלוקות וכך הרוויח את כינויו ביושר (אבל אנחנו יודעים שבלב ולחבריו הוא טוב לב, ורק משחק אותה קשוח וחסר רגישות). יכתוב אצלנו “שפיצים” מחודדים, אישיים, ביקורתיים, וחוויות קשות לעיכול מאתגרי רכיבה מעניינים על האופניים.