יש לי חבר שרק כשהוא מגיע לנגב הוא מרגיש שיש לנו במדינה משהו חוץ מאורך. כלומר רוחב. הוא מביט סביב, שואף אוויר, מרגיש טוב עם עצמו. ואז רואים איזו ערימת זבל פיראטית והאויר שאך זה שאף נהיה פתאום שקית שרופה מרמי-לוי. ‘ככה זה במידל-איכס’, הוא אומר.
אני גורס שהמותניים הצרים של המדינה נמצאות בעצם בראש, ודווקא חסידי המותניים הצרות חווים את תחושת הלחץ בחגורה שגורמים מותניים רחבים מדי. או אז, כדי לשחרר קצת, הם חוטאים בעזיבת ארץ-ישראל לטובת, רחמנא ליצלן, טיול אופניים. והם כלל לא יודעים שבישראל, בגרסה הממלכתית שלה, הם מעולם לא רכבו. לא יודעים שבשביל חופשת רכיבה אפשר לצאת את מדינת ישראל מבלי להוציא בוהן מהארץ. המסלול שמוצע היום ירחיב לכם את האופקים תוך הצרת המותניים. זה מסלול שכשתרכבו בו, תשתמשו ברגל אחת כדי לפדל ושנייה תבעטו בעצמכם על זה שמעולם לא ביקרתם כאן. והוא גם די בטוח, עד כמה שזה תלוי בנו.
כן, אתם יכולים!!
שאלו עצמכם – כמה כבישים גורמים לכם להגיד ‘וואו’ כשפתאום הם נחשפים אליכם ברכיבה? עם מעלה-עקרבים, חמת-גדר, והירידה למכתש רמון כל רוכב שפוי יזדהה, אך מדובר בכבישים רחוקים לגבי רובנו, וגם כבר ראינו אותם פעם. אם לא השנה אז בטיול השנתי של כתה ו’. אבל ישנו מקום אחד כזה, שחיייבים לראות, והוא דווקא בטווח של קסאם מגוש המגורים המרכזי של ישראל (הדברים נכתבו לפני הארכת הטווח האחרונה).
בפעם האחרונה בה נפגשנו, עברנו את מחסום בית-אריה, אבל ליישוב עצמו לא הגענו כי בצומת עפרים פנינו ימינה וטיפסנו בחוצה בנימין עד לכביש 60. היום, נמשיך ישר לכיוון בית-אריה בצומת עפרים, אבל גם הפעם לא נכנס ליישוב. אחרי כמה מאות מטרים של רכיבה בין הבאסטות ומכוני הרכב של הכפר א-לובאן, ולפני ההגעה לבית-אריה, נפנה שמאלה לתוך מטע זיתים. בהתחלה לא חושדים בדבר בין העצים. רכיבה שומרונית רגילה. אך לאחר כקילומטר ופנייה ימינה, ייפתח לועכם לאור הנוף שמזכיר סרט מצוייר עם ציפור, שועל, תהום וזה.
הירידה לנחל שילֹה, שמגיע מתוך ההרים:
מדובר בקניון של נחל שילה. זהו נחל אכזב, אבל בעת גשם כבד הוא אשכרה מוביל מים מגב-ההר לים הגדול של תל-אביב דרך נהר הירקון. מעברו השני של הקניון מתרומם, מתנשא ומתהדר היישוב פדואל, ומבט ישיר מזרחה חושף את פיתולי נחל שילה. הירידה בכביש לתוך ערוץ הנחל היא מרשימה ונוחה ובסיומה רוכבים מעט בתוך תוואי הואדי, מתחת למצוקים הגדולים. כשעוזבים את הערוץ, עושים זאת בבת-אחת, ב’קיר’ באורך קילומטר ובשיפוע ממוצע של 11.3% עם נקודת שיא של 20% ומעלה. כשמסיימים את הקטע הזה תוך כדי התנשפות, מגיעים לצומת.
הקיר שיוצא מנחל שילֹה, פרופיל מפורט בתמונה אחרת:
הקיר – ממבט הפוך
למי שעוד לא עבר את טבילת האש של רכיבה ביו”ש וחושש מהלא-נודע, המסלול עד כאן מומלץ בכל אופן. הוא מקביל מבחינת הרגשת הבטחון לעלייה לגוש עציון. מלבד זאת, הקיר-לומטר של היציאה מנחל שילה – שיפוע ממוצע כמו הסרפנטינות של עקרבים – יכול להוות שטח אימונים טוב לכל הסיזיפוסים מביננו שצריכים שיפוע קשה לאימונים בשביל איזושהיא מטרה. בקצה הטיפוס, בפילבוקס המאויש ע”י כוחותינו, פשוט תרדו למטה לעוד ועוד חזרות. תחשיבו את הגיחה הזו בתור טבילה במים, לא באש. וכמו שמרפרפים עם אצבעות הרגליים באמבטיה חמה כדי לראות אם כבר אפשר להכנס, תחליטו אם להמשיך הלאה או לחזור לסלון ולחכות שהמצב יתקרר.
כביש צדדי מתחת פדואל, הכביש ה’ראשי’ 446 נמצא ברקע.
אם בחרתם להמשיך, אז כאמור מגיעים לצומת. מזל שכשרוכבים ביו”ש צומת הוא לאו דווקא מקום מבלבל. שלטים יבהירו לכם היטב לאן לא כדאי להמשיך. במקרה של צומת דיר-באלוט, אפשרות הרכיבה היחידה היא ימינה-מזרחה, שכן שמאלה שוכן הכפר נשוא שם הצומת, וישר נמצא הכפר ראפאת. אך אל-דאגה, אתם בסביבה בטוחה כי ממש מעליכם נמצא היישוב פדואל וסמוכים אליו עלי-זהב והיישוב הנבנה ‘לשם’. ההמשך בכביש 446 הוא עדיין במגמת עלייה, עד לככר שממנו מתפצלות הכניסות לפדואל ולעלי-זהב, ימין ושמאל. אך אנו ממשיכים כאן ישר אבל לא לתוך הכפר א-דיכּ, אלא לוקחים את הישר השני להמשך 446 בכיוון ברוכין וברקן. את הכפר א-דיכּ (תרנגול, לכל מי שחשב אחרת…) תיאלצו לראות מרחוק. קטע הדרך הנוכחי נקרא גם ‘דרך אלימלך’ ע”ש הרב אלימלך שפירא בדרך הזו לפני עשר שנים. היישוב ברוכין נמצא על הכביש בצד שמאל, מספר קילומטרים אחרי פדואל. עד לכביש 5 הכביש בסגנון ‘גבעות מתגלגלות’. פה עליה, שם ירידה, שום דבר רציני אבל לפחות לא הגיהנם שנקרא גם ‘מישור’. לכביש 5 מתחברים בירידה חדה יחסית – אל מחלף ברוכין.
בתוך הפסוק, מסתתר מסגד. כפר א-דיכּ.
זירת רצח הרב אלימלך שפירא הי”ד.
הירידה לעבר כביש 5. ממול – ברקן.
מי שבוער לו משהו, יכול במחלף לחתוך למטה ולרדת צ’יק-צ’ק לראש העין ולנקודת המוצא של המסלול, אבל אנו פנינו-מעלה. על הכביש המהיר. זו עלייה מתונה ומונוטונית, מי שרוצה יכול לפתח מהירות אבל שישמור את הסוד הזה לעצמו, אנחנו באנו ליהנות. בצומת הכניסה לאריאל פונים ימינה, כלומר נכנסים בכביש 4775 שהוא גם ציר השדרה של העיר אריאל למרות שיש מחלוקת באשר לספרור המדוייק שלו. עוברים את תחנת הדלק ואת מחסום הכניסה לעיר, ובפנים הטיפוס ממשיך, בשיפוע חזק יותר מכביש 5 אבל לא משהו נורא. הרכיבה בעיר היא בצד מדרכה, זה התקן בעיריות ולכן אין שוליים, אבל הכביש הוא דו-נתיבי עם ככרות במקום רמזורים. סיום הטיפוס הוא באוניברסיטת אריאל, ואם לא תטפסו מהר מדי, אולי סוף סוף גם אהוד ברק יכיר בזה.
מעט אחרי האוניברסיטה נמצא המחסום המזרחי של העיר, ואנו כבר קרובים לגב ההר. במחסום יש מים, כך שמי שלא רצה לעצור את השוונג של העלייה בתחנת הדלק מוזמן לעשות זאת כאן. מה שקורה מכאן והלאה מזכיר במעט את חשיפת הנוף שהיתה בתחילת המסלול בנחל שילה. פחות או יותר ישירות מהבודקה מתחילה ירידה גדולה, עם נוף מרהיב מדרום של ואדי-א-שער (שעורה בעברית). אבל לא רק לשם אפשר להסתכל. גבעת האוניברסיטה באריאל משקיפה לכל הכיוונים כמעט, ואפשר לראות מבתי השכונה הצמודה את היישוב חלמיש, הר עיבל, תל ארוּמה, עלי ועוד.
הירידה מאריאל לכביש 60. זה הזמן ליהנות.
הירידה מאריאל ממשיכה את כביש 4775 ומסתיימת בכביש 60 בצומת רחלים שהוא למעשה מחלף. היישוב רחלים נמצא ממש מעבר לכביש. פנייה ימינה בכביש 60 מובילה ליישובים עלי ושילה בכיוון ירושלים, בעוד פנייה שמאלה מובילה לצומת תפוח בכיוון שכם. לשם נפנה. כעבור כשני קילומטרים של עלייה מתונה מגיעים לצומת תפוח, הצומת המרכזי של גב ההר. לצומת חמישה כיווני אויר:
דרום כביש 60- הכיוון ממנו הגענו (ירושלים)
מזרח כביש 505 – לכיוון כביש אלון ובקעת הירדן.
צפון כביש 60 – לכיוון שכם וישובי גב ההר (איתמר, יצהר, ברכה, אלון מורה)
מערב כביש 505 – כיוון אריאל והחוף.
דרום-מערב כביש 4777 שמוביל רק לכפר-תפוח, אך המשכו הלא-ממוספר מוביל למספר יישובים ערביים ביניהם העיר הגדולה סלפית.
צומת תפוח. למעלה מימין (תרתי משמע) – בתי יצהר.
מכיוון שדרכנו היא חזרה – פונים מערבה לכביש 505. הכביש הזה הוא ‘חוצה שומרון’ הישן, מתחיל במערב באיזור ראש העין, ועובר במקביל לכביש 5 דרך ישובים כגון אלקנה, מסחה, בידיא, וברקן. חדי העין ביניכם שמו לב שלא כל היישובים הללו יהודיים, ולכן הנסיעה לכל אורכו כיום אינה מומלצת ואולי אף אסורה. הכביש מזכיר כך את הכבישים הישנים שעוברים לצד אוטוסטרדות אירופיות, אך מהסיבות שציינתי הוא אינו תחליף רציף ושקט לכביש 5. בצומת אריאל, כאשר כביש 5 המהיר מסתיים, כביש 505 ממשיך אותו עד לצומת תפוח ומשם הוא יורד לבקעת הירדן דרך מעלה-אפרים. הרכיבה במסלול שלנו על 505, מצומת תפוח ועד לצומת אריאל, מורכבת מירידה מהירה לעמק ואז עלייה קצרה. ישנם כמה בתים בודדים לאורך הכביש, אבל לא משהו שבגללו צריך לפחד.
כביש חוצה שומרון – ממזרח לאריאל. נופים של פעם.
מצומת אריאל, הדרך למטה ברורה: כביש 5. למרות היותו כביש עם מהירות מותרת 100, הוא אינו כביש מהיר ולכן ניתן לרכוב בו לפי החוק. טסים איתו עד למחלף ברוכין, שם יש אפשרות לפנות שמאלה ולחזור כפי שבאנו – דרך פדואל, נחל שילה ובית אריה. או, לעייפים יותר, לרדת עד לראש העין ומשם כבר להתחבר.
במפות, מצויין שקטע כביש 5 באיזור מחלפים שער-שומרון וראש-העין-מזרח הוא מהיר – כלומר ייתכן ואסור לרכיבה מבחינה חוקית. מצד שני, מדובר בקטע בן חמישה קילומטרים, והדרך היחידה לעקוף אותו היא לרדת במחלף שער-שומרון ולעבור דרך…כפר-קאסם. אבל זה לא נורא, זה חלק מישראל.
למותניים הצרות חיים משל עצמן. בפעם הבאה בעז”ה – נכיר איזורים חדשים.
ירידה מקיר של גבעת-אנטנה לייד תפוח. רחוק ברקע: בקעת שכם והר גריזים.
צילמו: יותם ק, אוריאל מ.