דן “קטן” ברגשטיין נפטר אתמול. צעיר מדי בשביל להפרד מכולם. זו פרידה גדולה משום שקטן הצליח לגעת עם החיוכים שלו בכל כך הרבה אנשים בקהילת האופניים הזו. הוא היה חבר של הרבה מאיתנו, הוא מהוותיקים, והוא היה כיף של בנאדם שזכינו להיות במחיצתו, ולו לכמה סיבובי פדל. כהוקרה ל”קטן” מגזין BIKEPANEL מזמין את הקוראים שרכבו איתו והכירו אותו לשתף אותנו בסיפור היכרותם בתגובות לכתבה. חלק מהתגובות נוסיף גם לגוף הכתבה, וכך נייצר כתבה חיה לזכרו.
תודה לכל תורמי התמונות והתוכן לזכרו.
היה שלום חבר יקר \ נמרוד כהן
שלישי בבוקר, 2 ליוני. אני מפקיד את הקטנה בגן שלה בשמונה בבוקר ועוצר בקפה המושבה עם הלפטופ לקפה וכריכון לפתוח את הבוקר. כמו כל המכורים אני פוצח את ״יום העבודה״ שלי בביקור פייסבוק קצר. תוך 3 דקות דמעות מציפות את העיניים שלי וקשה לי לנשום. דן ברגשטיין, דיסקו דן, קטן, מת אתמול בלילה…
יש לי כ-2,200 חברי פייסבוק, חלק מהם אני אפילו מכיר וכוווולם קשורים לאופניים ולרכיבה. הפייסבוק שלי מופצץ מכל עבר בהספדים מאולתרים, בתמונות, בעצב, בכאב, בגעגוע ובעיקר בחוסר אמונה מכל עבר שזה קרה.
קחו את כל התמונות שלו – והציפו מאות כאלו את הרשת בשבוע האחרון – וב-70% מהם הפרצוף שלו עם סימן ההיכר – חיוך ענק, אמיתי וכובש. בשאר ה-30% הוא ביעף אווירי כזה או אחר (בירידה או בעלייה) על אופני הצ׳יקמוק שלו.
אני לא אראה את החיוך של דן יותר? לא אראה מחצלת עם האישה והילדה ודן בתחפושת באירוע סינגלספיד פיראטי כזה או אחר? לא אראה אותו מתחפש וישן לידינו באוהל של החאן לילה לפני הצ׳ימיצ׳ורי? לא איעקף יותר באלגנטיות ובחיוך כשאני על אופני המיליונתאלפים שקל המשוככים שלי ברכיבת אפיק כזו או אחרת, ואל הרכיבה הזה על אופני הז״ק הבסיסיים שלו שתמיד הראו בשתיקה אופיינית ש״זה כל כך לא האופניים, אלא הרוכב״?
איך?
את דן הכרתי בתחילת ימי האקסטרים שלי, סוף התשעים/תחילת האלפיים, מי זוכר בדיוק. תחרות דואל בארי הראשונה, והשנייה, והשלישית… אימונים ביחד, ראנים ראש בראש, ראן מטורף שלו מול דרור האס שהעיף אותו מהמסלול ודן בהתהפכות ״ספקטקולארית״ שהכרוז צרח בכל הכוח בכריזה. אני זוכר. הייתי הכרוז.
ובכל תחרויות הדאונהיל הפיראטיות והרשמיות שהיו בתחילת היות הענף. וברכיבות האורבן הליליות של עירא בתל אביב. ובכל אירועי הדאונהיל של רד בול.
אני זוכר יום אחד בדרופ ״הגדול״ בכרמי יוסף, דרופ לבן משום מקום לשום מקום, שפעם רק כספי קפץ. אני מגיע אליו עם הסנטה קרוז בוליט שלי ועליהם מזלג בוקסר טריפל החדש. קופץ, כמעט מת, הבוקסר מציל אותי, קופץ שוב. דן מגיע עם אופניו ומבקש לנסות גם עם האופניים שלי. הוא קופץ, ושוב קופץ ומחליט שהגיע הזמן שירכיב גם על הבוליט שלו מזלג דאונהיל אמיתי.
פלאש פורוורד. עז הרים עושה מופע קפיצות בספורטק תל אביב ומזמינה את רוכבי האקסטרים הספורים שהיו בארץ לקפוץ במופע. דן מגיע עם אופני ה-GT האגדיים שלו, מצופים מדבקות מחזירות אור ומחליפות צבעים. אחרי ההקמות אני תופס את עמדת הכרוז, וכשהוא עולה לקפיצה מול קהל תל אביבי אני קורא לו בשם ״דיסקו דן״ כי הוא הזכיר לי את הכדור מחזיר האור הזה שתלוי בדיסקוטקים. כן, בדיסקוטקים, כי זה הדור, לא בקלאבים.
כדור מפיץ אור ומחליף צבעים. פתאום זה נשמע לי מתאים עליו.
זוכר מאוד רכיבת מדבר ״מוחרשת״ של צוות מאונטן בייק אקשן הישראלי וצוות מגזין אופניים. אריה פיש, אז עורך מתחיל ומוביל טיולי מדבר מקוריים בחסד עליון, ליאור דיין צעיר, מתלהב וצלם כשרוני ב-MBA, אייל ענבר זקן הרוכבים והבוחנים במגזין ״אופניים״, קטן ואני. אנחנו, ספק קולגות ספק מתחרים, מדיינים על נושאים ברומו של עולם, עאלק, ודן רוכב מלפנים, מאחור, מהצד… בדיוק כמו בכתבת ״פיטר פן״ של מנחם זיבצנר עליו, כולנו היינו על מיטב אופני השבילים עם שיכוך מלא, ורק קטן בטייטס מתחת לג׳ינס גזור, מלהטט בין, מעל ומעבר לסלעים על ה-GT החבוטים ומחזירי האור שלו. ולא מפסיק לטחון סנדביצ׳ים מלחם אחיד שהביא מהבית. והיופי? שהוא לא גורם לך להרגיש נחות, או לא כשרוני, או מושפל מהקלות בה הוא עושה דברים ומזה שזה לחלוטין לא נשען על הציוד הבסיסי שלו. וזו תכונה נדירה…
צ׳ימיצ׳ורי 2010. הצ׳ימיצ׳ורי השני שלי. גם בראשון שלנו, שנה קודם לכן, עמרי זרח ואני ישנו לידו באוהל הגדול בחאן שיטים בלילה לפני הזינוק. בשנה הראשונה הגענו חסרי ניסיון וציפיות והלך לנו מעולה. שמענו מוזיקת רגאיי מרמקול ייעודי לרוכבים כל הדרך, רקדנו, התברברנו קצת, לקחנו משככי כאבים ודפקנו תוצאה מגניבה. לשנה השנה באנו מלאי ציפיות ולחץ, חולים, לא מאומנים ועוד כמה דברים. איפושהו לפני מעלה אברהם, כשאנו חופרים עמוק בשביזות וכאבים – והסיוט רק התחיל למעשה – מגיע קטן מאחור. ה-GT הוחלפו בפוקוס לא פחות פשוטים… הוא אוכל, כמעט כרגיל, כריך כלשהו ושואל: היי חבר׳ה, מה העניינים אתכם? משנה שעברה אני מחכה לרכוב איתכם קצת עם המוזיקת רגאיי – מה זה כל השקט הזה?
החיוך, ההלצה, הצחוקים על זה שהמכשיר לא עובד ובעצם אנו רוכבים עם משקולת על הכידון, הכניסו אותנו לפרופורציות. הייתה לו את התכונה הזו – להכניס אנשים ובעיקר רוכבים לפרופורציות. ובגלל החיוך והאישיות, זה תמיד היה בקטע חיובי, אף פעם לא מתוכחה או התנשאות. בלי מאמץ. בפשטות. בצניעות. רק מלהיות שם, רק מלהיות הוא.
עברתי לתל אביב ופגשתי אותו באקראי ברחוב גורדון. ״בוא תעלה, יש לי פה סטודיו״. הראה לי שזה שעברתי לתל אביב מכרם מהר״ל זה לא סוף העולם ואם רק ארגע וארצה אוכל לרכוב פה מלא ולשמור על כושר עם אחלה חבר׳ה. אופטימיות קוסמית.
הפעם האחרונה שתקשרתי עם דן הייתה דרך הפייסבוק, כשהעלה תמונה שלו מציג תמונה שצייר בתערוכה ועשיתי לייק. מי דמיין שזהו.
לא סתם ראיתי חצי מענף האופניים הישראלי של עשרים השנים האחרונות בהלוויה שלו. דן היה רוכב מיוחד, איש מיוחד ובדרכו הייחודית נגע והשאיר חותם חיובי שלא נשכח כמעט בכל מי שפגש בדרכו הרכובה והארוכה: טריאתלטים, אצנים, רוכבי פרירייד, דאונהילרים, רוכבי אפיק, סינגלספידרים, כבישונים, רוכבי ראשציפור, BMX, אצנים, מרתוניסטים – you name it. מעבר לעובדה שהחיוך הכובש שלו יחסר לי מאוד אישית בכל אירוע ובזרם הפייסבוק הבלתי נפסק, אני חושב שדן יחסר מאוד לענף האופניים הישראלי, כי הוא ייצג קצה שהגדיר את הטווח שכולנו נמצאים עליו.
בעוד רובינו – ואני אחד החסידים הכי נאמנים של האסכולה הזו – עבדים לציוד, לצרכנות, למרוץ החימוש, לאופני קרבון הכי הכי, לטייטס השוויצרי שעולה כמו שני אופני ילדים, לחטיפי אנרגיה מסונתזים, ג׳לים, כדורי מלח ו-BCAA, דן כל הזמן היה שם עם אופניים בסיסיים, טייטס משומש לאללה, חולצת בד, נעלי Vans, סנדביץ׳ פסטרמה, קסדת מותג כלשהו פשוטה, ללא כפפות וללא משקפי פולרייזד פוטוכרומטיות שעולות כמו חצי מהאופניים שרכב עליהם. ולא סתם היה שם – היה בטופ. אל רכיבה, רוכב מחונן, פורץ דרך – כל הקומפלימנטים נכונים. ועכשיו, כשהוא הלך, אני מרגיש שהטווח הצטמצם, ההוא ששמר על השפיות או לפחות הראה שאפשר אחרת נעלם, זה שלא צעק ״המלך הוא עירום״, אלא פשוט הראה זאת בענווה דרך הרכיבה שלו והסגנון שלו – נדם.
היה שלום חבר יקר. נגעת בי מאוד. תחסר לי ולנו מאוד. הלוואי ואדע לחייך ולהפיץ אופטימיות כמוך פעם.
תמונות מקטן \ רוני כהן
תמונה ראשונה: ארבע לפנות בוקר, מחכה במכונית מתחת לבניין במרכז תל אביב, האופניים מועמסות, אני נרגש, זאת הולכת להיות רכיבת האפיק הראשונה שלי בקומונה שזה עתה נפתחה- ארבע אינטש. יש לי רק לאסוף את הבחור הזה, קטן, איל צ’רניחובסקי ביקש ממני לאסוף אותו לנקודת המפגש בצומת גולני. הדלת נפתחת, נכנס קטן, אני יוצא להעמיס את האופניים שלו, GT עמוסות מדבקות. קטן מתיישב מקדימה, חולץ נעליים, “אחח איזה סבבה” אומר, מוציא סנדוויץ של זקנים, כל פרוסה בעובי שני ס”מ, מותח רגליים על הדשבורד ונהנה מכל רגע. בדרך יספר על רכיבות הדיונות שלו, נשווה מסלולים ונרקום חברות שמאז לא פסקה.
תמונה שנייה: קטן, צרניחובסקי ואני נהגנו לצאת לאימוני כביש בראש ציפור, בצהרים, שלוש בצהרים, קיץ הכל תופס. היינו משחקים, אחד יוצא להקפה חזקה, שניים רודפים ומגשרים. קטן שראה שאני מאבד מהירות בפניות אמר בדרכו “מה אתה דואג, שים 110PSI ותשכיב את האופניים”. זה מה שאני עושה מאז..
תמונה שלישית: באחד מאירועי קומונת סינגל ספיד, קטן שאל אותי עם אנחנו מתארגנים כזוג לתחרות, אמרתי כן, איפה..? בחורשים, צמרמורת של חרדה הורגשה בגבי. הוא יטחן אותי עם הטכניקה שלו ואני אצטרך לרדוף אחריו כמו כלב… קישטנו את האופניים והקסדה בבד מנומר, ויצאנו לתחרות. קטן היה נמר, אני רדפתי אחריו כמו כלב הקפה וחצי ופרשתי לשתות בירה.
תמונה רביעית: “רוני, אתה רואה את הסטייג’?”…. “בוא, אני בבית…” עניתי. “חמש דקות אני אצלך…” קטן מגיע, פותח את הדלת למרפסת, חולץ את נעלי ה-“וואנס” שלו, מוריד חולצה, “יש משהו קר?” …אני מעלה אבטיח, שתייה, פיצוחים. וואלה תענוג, אני רעב לאללה, מה יהיה היום? זה קורה? מה אתה אומר..?”. “היום זה קורה..” אני עונה.
תמונה חמישית: “קטן, ראיתי את הפוסט שלך בקומונה, אתה משוגע?” קטן לא מבין בכלל על מה אני מדבר, מבחינתו זה מאוד טבעי לצאת אחר הצהרים באוטובוס לכיוון ים המלח, לנוח שם עד רדת החשיכה ולחזור רכוב בשטח ללא פנס לתל אביב. “עם מי אתה נוסע?”, קטן לא נוסע עם אף אחד, הוא הציע, אבל אין מצטרפים…אפשר להבין סה”כ. למחרת בבוקר צריך לברר אם קטן חזר, כן הוא חזר, גם הפעם.
תמונה שישית: אפיק בצפון, 80 ק”מ רעים ומתישים בחום בלתי נסבל שמסתיימים בטיפוס לכוכב הירדן. קטן ושמאי נעלמים במעלה ההר, אני נשאר מאחור לשרוד את העלייה. קטן כבר למעלה, מסתובב וחוזר לראות עם אנחנו חיים שם מאחור. אנחנו חיים, בקושי. יורדים מההר לכיוון צומת מנחמיה. “אני ממשיך מכאן לגולן” הוא אומר “חברים שלי יבואו לאסוף אותי, קבעתי איתם למעלה…”
נגיעות קצרצרות מקטן, האיש שכל כך אהבתי לספר שהוא חבר שלי, אחד שלא עושה עניין מכלום אבל מכבד כל דבר, נדיב, יצירתי, מקסים ומצחיק, אוהב אדם אבל לא מחפש חברה, בעל פנים טובות, דיבור של נחלוואי ונפש של אומן, הרגלי תזונה משעשעים ויכולת לשים את האצבע בדיוק בנקודה, בעל נפש שובבה של ילד ומחשבה בהירה וצלולה של זקן השבט.
כל הרבה חוויות יש לי מקטן, כל כך הרבה זכרונות קטנים, בן זוגי בתחרויות בס”ס ההזויות של אילן כרמל וחבורתו, בן זוגי במרתוני סדום, בהכנות לצ’ימיצ’ורי, ברכיבות סינגלים, במקום עבודתו, באנגר של עופר ללוש ויותר מאוחר בסטודיו בדרום תל אביב, בראש ציפור וברכיבות שני ורביעי עם החברים של אבישי דקל. כל כך הרבה זכרונות ועצבות.
הציור שקיבלתי ממנו תלוי אצלנו בסלון, אבל עכשיו תהיה לו משמעות אחרת. רכיבות שני ורביעי ללא קטן ימשיכו להתקיים אבל זה יהיה שונה. כבר לא אקבל טקסט מתלהב “איזה מירוץ! אתה רואה?” בימי החום של יולי, כשאני מתמזגן מול מסך הטלוויזיה. אתה כבר חסר.
