בחודשים האחרונים פיתחתי אובססיה לרכיבות ארוכות, עצמאיות ובלתי אחראיות. אישתי רואה בשיגעון החדש מחלה חשוכת מרפא. אני, כמו כל מכור טרי, עדיין נמצא בשלב ההכחשה. מחשבות רפטטיביות על ציוד קמפינג, תיקים לאופניים, מסלולי ניווט ושעות אימון אינן מרפות מראשי. יש לי תחושה, שאני לא לבד במערכה וחבורה של רוכבים משוגעים ובלתי אחראים נמצאת בהפרעה דומה לשלי.
הכל התחיל לפני כשנתיים כשהתיישבנו, מספר חברים, לראות את Ride the divide – הסרט של ה Tour Divide (להלן TD). הסבל, הנחישות והדרמה שריצדו על המסך היו הזרעים הראשונים לשיגעון העתידי.
תחזוקת ברגים מנטלית
ההשתתפות של זוהר קנטור וחנוך רידליך ב TD של 2012 רק חיזקו בי את יצר ההרפתקנות, וכשהוכרז ה HLC, סטייל ה TD, לקחו לי לא יותר מחמש דקות כדי להבין שאני הולך על זה. מאז הראש שלי עסוק בהרבה מחשבות, כדוגמת, איך אני הולך לשרוד את הרכיבה הזו? מעולם לא רכבתי רכיבות bikepacking ולא הסתדרתי בכוחות עצמי למשך מספר ימים, אין לי ניסיון בניווט, ואני תמיד שמח להצטרף למוביל טוב, שמכיר את השטח.
כשהתחייבתי לאתגר היה ברור לי, המסע הזה הולך לשנות ולהצמיח אותי. גם אם בסופו של יום אני אמצא את עצמי מרוסק ועל הקרשים, החוויה המטלטלת תשחרר כמה ברגים בראש.
מעל ברכת רם, כשרוכבים לבד סלפי הוא דבר שבשיגרה
כחלק מההכנות הבנתי, שהגיע הזמן להתנסות בדבר האמיתי ולרדת מהמישור הווירטואלי – תגובות בפייסבוק, למישור המעשי. ניסיתי לתאם עם שותפים לשיגעון ולצאת ביחד עם רונן ביטן ואילן רובינשטיין לרכיבת הכנה במדבר, לבדוק את הציוד ולראות איך אנחנו מסתדרים. תכנונים לחוד ומציאות לחוד. בסופו של יום אילן נאלץ לדחות ורונן חטף שפעת. בחששות כבדים ותחושה מוזרה של השגחה עליונה אני מבין שאני הולך לצאת לרכיבה של שלושה ימים לבד. בהחלטה מהירה אני מוותר על המדבר ומחליט לצאת מהבית שלי בגן נר שבגלבוע אל עבר החרמון ומשם לרכוב את רמת הגולן וחזרה הביתה. מסלול מעגלי, מגוון, שכולל דרכים מהירות, עליות חזקות, הרבה אבנים וסימני שאלה גדולים. סה"כ כ 325 קילומטרים עם טיפוס מצטבר של 4,800 מטר.
ביום חמישי בבוקר ליוותי את הבנים שלי לבית הספר, כאשר שלושתנו רכובים על אופניים. היה לי חשוב להיפרד מהם רגע לפני שאני יוצא למסע אל עבר חוסר הוודאות. הילדים עם תיק בית הספר ואופניים ואני עם הניינר שלי מצוייד בתיקים ובציוד לימים הקרובים.
להתבונן לאזניות בלבן של העיניים
בקילומטרים הראשונים לרכיבה הבנתי שירדתי מהפסים. האופניים שוקלים כ 22 קילו והתחושה היא של נהיגה במשאית. ההיגוי איטי והקלילות שהייתי מורגל לה נעלמו כלא הייתה. ברור שלא התאמתי את לחץ הבולם הקידמי שלי למשקל החדש שהתווסף מעליו והוא קרס אל תוך עצמו כמו צב שהחליט להיעלם בשיריונו. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, במיוחד כשרוכבים למרחקים, ואחרי 100 מטר רכיבה הוא הזכיר לי את זה.
סימן שאלה גדול מאוד נרשם למול עיני, והבנתי עד כמה אני לא שקול או אחראי. פעם ראשונה שאני רוכב בתצורת bikepacking כשהמטרה שלי היא לגמוע מרחק של מעל 300 קילומטרים. החרמון נראה רחוק להחריד והאופניים כבדים מאוד. כישלון צורב או סבל מתמשך מהולים בפחד, חשש וחוסר וודאות התלוו אלי בעודי מתרחק מהבית אל עבר שדות עמק חרוד.
שדות אינסופיים ברמת יששכר
יציאה אל עבר הלא נודע ממש מפחידה. לרכוב לבד? איך אני אסתדר? איפה אני אישן? והניווט, חלקים גדולים מהמסלול לא מוכרים לי, בטוח אני אתברבר. החברים שמכירים אותי יודעים שיש לי נטיה לבחור אתגרים קשים מידי, משום מה זה עושה לי את זה. גם הפעם הרגשתי שקפצתי קצת מעל לפופיק. הפעם אני לבד. אין מי שיאזן או ירגיע אותי. מאסטר זן חכם אמר לי פעם שכשפוחדים אפשר להתבונן לפחד היישר בלבן של העין, או פשוט לשים מוסיקה טובה באוזניות. אז שמתי מוזיקה.
התחלתי לדווש קילומטרים עוד בסביבה הביתית, המוכרת והאהובה לי. מהר מאוד הפחד התחלף בתחושת חופש, הרפתקאה והתרגשות. הרגליים מתחילות להתרגל למשקל העודף ואסתר רדא בפול ווליום מרביצה אותה ב LIFE HAPPENS.
רכיבה בוואדיות המוריקים המובילים לארבל
רכיבה לבד: איכויות מזן אחר
הרכיבה לבד טומנת בחובה איכויות מזן אחר. ככל שהשבילים מתפתלים אני חש כיצד המחשבות הרועשות מפנות מקומן לשקט. השהייה בטבע ובמרחבים יוצרת, באופן טבעי, תחושות של פליאה והכרת תודה. מאסטר הזן צדק. הפחד שלי מתגלה כאשליה. תוך כדי רכיבה אני מבין שבאופן לא מודע סיגלתי לעצמי מחסומים מיותרים שלא מאפשרים לי לחוות את החיים במלואם. להתנסות בלא ידוע ולרכוב כעשר שעות ביום מבלי לדעת איפה אשן ואיפה אמצא מקום לאכול, קודם ייצרו אצלי מחסומים של פחד, כעת הם פותחים עבורי סינגלים של חופש.
כשאני רוכב לבד אני מרגיש, שכל האחריות לרכיבה נמצאת בידיים שלי ואין את מי להאשים כשמתברברים בניווט. מה שאתה מבשל – זה מה שאתה אוכל. קבלת ההחלטות הופכת להיות שקולה יותר, וסיכונים שאני לוקח ברכיבות שגרתיות יורדים מהפרק. אני לא יכול להרשות לעצמי להיפצע!
הרכיבה לבד מאפשרת לרכוב בדיוק בקצב שמתאים לי, לא מהר מידי או לאט מידי, וללא סבך המחשבות המיותרות של כמה אני חזק או חלש יחסית לרוכבים אחרים. כשאני מרגיש חזק אני נותן בראש ונהנה מהמהירות ותחושת הקלילות. ואם שכחתי לאכול בזמן והתשישות מגיעה, אז אני רוכב לאט ואוכל עוד חטיף שמאפשר לי לחזור לעצמי. הרבה מחשבות עולות בשעות הרבות בהן יושבים על האוכף. אני מנסה לסגל לעצמי חשיבה אופטימית שמחזקת אותי ומתמקד באביב שהקדים להגיע השנה.
היציאה למרחבים מחזירה את השפיות שלי לפרספקטיבה הנכונה. ברגע אחד מתגלה שהישיבה במשרד, לוחות הזמנים הצפופים ומרוץ העכברים העירוניים הם חסרי תכלית. האושר גלום בחוויות ומימוש האהבה שבך כלפי הקרובים אליך. אני רוכב מהר והרוח הצפונית הקרה מנקה את אובך השיגרתיות ממחשבותי. אני מודה על כל רגע בו אני מסוגל לחיות ולהפעיל את הגוף ולחוש את החיים במלואם. הכל הרבה יותר ברור. כמו עננים אפורים המתפזרים ברוח ומשאירים אוויר צלול.
בירדן ההררי, הפסקה קצרה להתפעלות מהנוף
תנועה בין סגנונות רכיבה
למדתי שכשרוכבים למרחקים ולאורך זמן, חשוב לרכוב חכם. לשמור על הגוף והשרירים שיוכלו להמשיך ולהתמיד לאורך ימים. האופניים כבדים ובעליות אני בוחר הילוכים נמוכים ושומר על קדנס קבוע. אני משתדל לשמור על דופק קבוע ונמוך. אם בעבר העליות היו מאתגרות אותי וגורמות לי להעלות קצב ולהראות לעצמי שאני יכול להן, אז עכשיו אני הרבה יותר צנוע. מסגל לעצמי חוכמת צבים הנושאים על גבם את ביתם ומשנן לעצמי תובנה חדשה: "כשהדרך מתפתלת וארוכה תרכוב לאט, בהתמדה וללא הפסקה, כך תגיע ליעדך בזמן הנכון."
במהלך הרכיבה אני מבחין בתנועה המתמדת בין רכיבה מהירה ובלתי פוסקת לבין הצורך ליהנות ולקחת את הזמן. הדבר מעלה שאלה: האם "לתת את הכל" ולסיים את המסלול מהר או ליהנות מהדרך?
השאלה מכילה בתוכה שתי גישות מנוגדות שמייצרות קונפליקט מתמיד בין התמקדות בהשגת המטרה הסופית לבין התמקדות בדרך, בהווה. בהנחה שאצליח לחצות את ארצנו ולהגיע מהחרמון ועד לנקודה הדרומית ביותר באילת, ממש לפני מעבר הגבול עם מצריים, תמתין לי תחושת ההישג האדירה והרבה חויות שאאסוף בדרך. בסיום אני אהיה רוכב חזק יותר, מנוסה יותר ועם הרבה מאוד חוויות והתמודדויות. נשאלת השאלה האם לתת את כל מה שיש לי ולסיים את המסלול בזמן הקצר ביותר שאני יכול? לדחוף חזק לאורך כל הדרך, לישון מעט ולהמשיך ללא הפסקה? או שאולי לרכוב בקצב יותר רגוע, לעשות הפסקות, ליהנות מהנופים המדהימים ולמצוא מקומות נוחים ללינה?
מה שבטוח הוא שלא משנה כמה מהר ארכב, חנוך רידליך יעשה זאת בשליש מהזמן. בשלושת הימים שרכבתי נהנתי לעצור, לתפוס שמש, לאכול אוכל טוב ולקחת את הזמן ברגוע. החיים הטובים במיטבם. לא תמצאו חופשה שמשתווה לדבר כזה.
שביל הגולן, לא מומלץ לרכיבת אופניים אלא אם אתם חובבי ז'אנר ההייק אבייק.(התמונה לא משקפת)
באמת שאין צורך לתקן
בשלושת הימים רכבתי מהבוקר עד הערב. השתדלתי לא לרכוב בחושך, ולמצוא, באור אחרון, מקום שבו אוכל לתדלק את הגוף באוכל, להטעין את הגארמין ואת הטלפון, וכמובן לישון. ביום הראשון הדשא של קיבוץ דפנה היה מקום אידיאלי לשינה. מזג האוויר היה פחות אידיאלי ושינה בטמפרטורה של 4 מעלות, כששק השינה שלי מתאים לקיץ, היתה מלווה ברעידות בקצב גבוה ובהתעוררויות במהלך הלילה.
ביום השני רכבתי לאורכה של רמת הגולן, וכשירד החושך, נאלצתי לכנוס למושב כנף, בו קיוותי למצוא צימר שאוכל להתפנק בו ולנוח. אבל, במושב כנף אין צימרים. למזלי, מועדון הישוב היה, פחות או יותר, פתוח … נשאר לי רק להודות לתושבי כנף. המועדון שלכם הוא בונבוניירה אמיתית לרוכבים מזדמנים, ובאמת שאין צורך לתקן את המנעול השבור בחלון.
רכיבה ארוכה ורצופה לאורך ימים טומנת בחובה אינספור מכשולים. בבקשה, לא לצחוק, אני צופה בעיה קשה באזור הטוסיק. לשבת כל יום למעלה מעשר שעות על האוכף עלול ליצור לחץ וכאבים. משחה לתינוקות היא אחת מהדרכים להקלה ומניסיון שלי עם שלושה ילדים בחרתי ללכת על אינוטיול. זה עזר לקטנים שלי עם טוסיק אדום, ובתקווה, יעזור גם לאבא שלהם.
טורבינות הרוח ברמת הגולן. תצפית נהדרת להשקיף על הצד הסורי והישראלי
גבר חופשי, נטול דאגות, יוצא לתחביביו…
שלושת ימי הרכיבה לבד הציפו קונפליקטים ומחשבות מסוגים שונים. מרביתן התרכזו סביב נושא המחירים שאני משלם, או ליתר דיוק, המחירים שזוגתי משלמת וההתמודדות שלה עם השגעונות שלי. רכיבות ארוכות דורשות היעדרות של יום או מספר ימים מהבית. הן משאירות את נטל שיגרת היום על בן/בת הזוג. הילדים שלי לא גדלים לבד, הם זקוקים למבוגר אחראי שילווה אותם, יעודד אותם, יראה אותם, יציב להם גבולות, יכין להם אוכל, יכבס, ירחץ, ישכיב לישון ועוד דברים נוספים שהכתבה הזו קצרה מלהכיל.
כשמבוגר אחד רוכב כל היום ומהווה מודל להרפתקנות, אימפולסיביות וספונטניות, בעוד השני מנסה לתחזק את הקן, יכולה, בלשון המעטה, להיווצר בעיה.
אני מודה ומתוודה, כי בתקופה האחרונה האיזון העדין בין הנוכחות שלי בבית לבין מימוש השגעונות, לוקה בחסר. למזלי זוגתי עדיין בשלב שהיא תומכת בי ומנסה להכיל את הצרכים שלי (ואת אלה של ילדנו). עד מתי, וכמה היא תוכל לזה? אני לא יודע. מה שכן ברור לי הוא שהחיפוש המתמיד אחר איזון ומציאת דרך האמצע, הם הכרחיים עבור שלמות הזוגיות והמשפחה.
חזרה הביתה, נשאר רק לטפס מבקעת הירדן לרמת סירין ואז את נחל תבור ועוד 80 ק"מ אני בבית
אם אתם חושבים שאני משוגע וקונספט של רכיבות ארוכות הוא לא בשבילכם, אז תמשיכו ליהנות מהרכיבות המתאימות לכם. אבל אם אתם מרגישים את הפרפרים בבטן, אני ממליץ בחום לבחון את הגבולות שלכם. להתבונן בפחד ולהעיז. לצאת למרחבים הפתוחים, אם לבד או עם שותפים, ולחיות את ההרפתקאה.
איפה זה מסתיים בשבילי? בדיוק במקום בו הכל התחיל, בבית. לאחר שלושה ימים של רכיבה אני חוזר הביתה במסלול מעגלי, שמח מאוד למצוא את זוגתי מחכה לי בגינה, קצת מודאגת ובעיקר שמחה לראות אותי שלם. היא יכולה עכשיו קצת לנוח, יש מי שיטפל בילדים. טוב לפחות עד ההרפתקאה הבאה.
