הרומן שלי עם מסלולי הים אל ים הצפוניים החל באירוע חד פעמי ב 2006. עקב אינפלציית הרכיבות ים אל ים החד כיווניים באותם זמנים סצינת רכיבות האפיק הייתה עדיין בחיתוליה וכדי להשלים מסע של 120 קילומטר על אופני חמש וחצי אינצ’ החלטנו לתפור את העניין בלילה ובבוקר.
מאת: עזרא שהרבני
המארגן
את לימור הכרתי בקורס מדריכי אופניים, הפתיחה הייתה הססנית אחרי הכל הוא הפגין נוקשות שמסגירה את עברו הצבאי אבל בגלל היותי אוהב אדם החלטתי לתת לכך צ’אנס, ההמשך היה כמובן לטיולי מדבר. הקונטרס בינינו היה גדול.
בעוד אני שייך לז’אנר של רוכבים שרוכבים עד שמתפתחת תקלה (שזה לא בהכרח רע – אחרי הכל אומרים שלהיתקע באמצע הדרך היא הדרך הכי טובה לפגוש אנשים חדשים), אצל לימור זה היה בדיוק ההפך. לימור הוא מסוג הרוכבים המתנהלים עם תיק גדול וכמו פספרטו – העוזר של פיליאס פוג, יש לו שם הכל. אם יש פאנצ’ר, יש פנימית ספייר, אם לא הולך אז יש תולעת ואם לא מסתדר אז יש גז. תחושת הביטחון שהבחור מקנה לרוכבים סביבו מאשרת את המשפט שכל רוכב יכול להיות סמוך ובטוח שלימור יכול להוביל אותו מנקודה A לנקודה B. לימור הוא מסוג האנשים שסובלים מעודף זמן פנוי, בעוד אנחנו מטופלים בילדים קטנים, הוא מבלה בחוצה מדבר עם “מועדון יום רביעי”. בעוד אנחנו בלחץ מהלקוחות הוא עולה ממכמורת ליסוד המעלה לבקר את המשפחה. בחוצה ישראל שעשה באפריל עם בת זוגתו שלומית אמנה (המכונה שלומית 4*4) הצלחתי לארגן להם פרגיות על האש במסילת ציון ויומיים אחרי כן לרכוב איתם מלהבים לדריג’את. בקצור דף הטיולים שלו הוא הפנטזיה של כולנו.
השיא ביחסינו היה ברכיבה הזוגית של ה 6PE: זמן קצר לאחר מכן הפציץ לימור עם ההוצאה לציבור של פתיחת קרוס ישראל מהחרמון לאילת בשמונה ימים, בסתיו 2012 ובאביב 2013. מלכתחילה השם שנבחר: “קרוס ישראל בשטח” עורר בי קונוטציות שליליות. עירוב של מילים לועזיות ועבריות כמו “מגה בעיר” או “שופרסל דיל “(שזה בכלל עירוב של ארמית, אנגלית ועברית) לא עושה לי טוב. וכמובן שביני לבינו עלו מיד חלופות כמו cross israel in the field or in the country או cross israel offroad. מלכתחילה הייתי סקפטי: הרי חלק מתהליך היציאה אל חוצה ישראל הוא בלבנות את המסלול, לסדר מקומות לינה לאורך הדרך, לארגן את ההגעה לנקודת ההתחלה ולהתקמבן על הדרך חזרה וזה בדיל של לימור חסר.
אלא שחלומות שמתחילים בקטן, תופסים תאוצה וסופם להתממש. מדובר בסטארט אפ ציוני שכמוהו מעולם זה לא נעשה בעבר. לצורך העניין חבר לימור לעז הרים, גייס רוכבים, שלח להם תוכניות אימון, קבע רכיבה שבועית כדי לשמור על הדופק, וצ’יפר את הרוכבים בקורס רכיבה טכנית עם נמרוד כהן ובן קדמי. הוא בנה מחנה אימונים שבניגוד למתאמנים לתחרות סטייג’ים כמו הטרנס אלפ – בה מתאמנים בסטייג’ים בחרמון או בהרי ירושלים, אצלו התאמנו החברים בשני ימי טיול מים אל ים וחזרה. היה זה מסע עם הכל מהכל: שבילים, טיפוסים, ירידות טכניות, סינגלי נחלים וכמובן hike a bike, שהרי למסע מתגלגל של שמונה ימים מתרגלים במסע מתגלגל של יומיים.
הרומן שלי עם מסלולי הים אל ים הצפוניים החל באירוע חד פעמי ב 2006. עקב אינפלציית הרכיבות ים אל ים החד כיווניים המלווים באוטובוס שהיו בגרופי החלטנו לצאת לים אל ים דו כיווני. באותם זמנים סצינת רכיבות האפיק הייתה עדיין בחיתוליה וכדי להשלים מסע של 120 קילומטר על אופני חמש וחצי אינצ’ החלטנו לתפור את העניין בלילה ובבוקר. התאריך חקוק לי בזיכרון: ה-12 ליוני. לעולם לא נשכח זאת שכן לאורך כל הדרך חזרה ליוו אותנו הקטיושות כשהיה ברור שקרה משהו, וכשסיימנו הודיעו לנו על חטיפתם של שני חיילי צה”ל… מאז החרמתי את הרכיבות בצפון עד להזמנה של לימור לשני מסלולים תובעניים שצוברים 3600 מטר על פני 180 קילומטר. ביום הראשון יציאה מגשר הזיו לחוף אמנון דרך נחל געתון, מעיליה, פקיעין, בית ז’אן, הר כפיר, המירון וירידה דרך אמירים, רמת ליבנים, נחל עמוד תחתון אל סובב כנרת עד לחוף אמנון. למחרת חזרה דרך אלמגור, כרי דשא, נחל מחניים, נחל דישון, נחל צבעון, נחל נריה ונחל כזיב. עם ליווי של יואב בהט והשתתפות מובטחת של בוגרי טרנס אלפ 2010, נציגות של הקזחים ורדליך אחד.
מים אחד על הים השני (היום הראשון)
17 רוכבים פורקים מהרכבים בגשר הזיו, מה שגורם לי לשנות את השם של לימור ל”לימור לב אמיץ” (לים אל ים מהסוג הזה אין סיכוי שהייתי גורר איתי יותר משישה רוכבים). אחרי סבב הכרויות והעמסת ציוד יוצאים לרכיבה כגוש אחד אל צומת כברי. שלומית (בתמונה הבאה, מבטלת את הטענה שאסור לערבב את בת הזוג שלך עם התחביבים שלך) מתאבזרת במכשיר קשר ומתפקדת כמאסף:
בנחל הגעתון שוטף אותי פרץ התרגשות נוסטלגי למרתון הגליל העליון שביליתי בו ב-2010. לנחל מקטעי חלוקי נחל המאלצים אותך לקלל (או לברך), להעלות דופק ולהשתמש הרבה בשפת גוף. מדי פעם נעצרים כדי לכנס את האחרונים שהבולט שבהם הוא “הסובל”. ה”סובל ” סובל מאחוז גדול של מוח ביחס למימדי גופו, מה שגורם לו לחשוב יותר מדי ולהרגיש דאונאנדר בקשר ליכולותיו, בעוד רוב הרוכבים נהנים במהלך הרכיבה הרי שהסובל נהנה רק אחרי שהוא גומר אותה.
בתצפית יפהפייה בהר בטח מחכה לנו יואב להפסקה ראשונה של מחצלות, תה, לחמים, נוטלה ופירות. שוב מקננת בי התחושה שמדובר בזילות של מה שמכונה רכיבה אלא שמה שנכון לרוכב סגפן כמוני לא נכון לכלל האוכלוסייה ואם ליתר הרוכבים זה נראה נכון אז כנראה שזה נכון.
השמש כנראה לא שמעה את התחזית הקרירה ורגע אחרי מיץ הרימונים המפנק במעין הכפר בפקיעין החליטה לטגן אותנו בעליית הכביש לבית ג’אן. כמו אהוד בנאי גם אני לוקח כאן את הזמן וכדי להעביר את העליה בכייף משתעשע בזריקת זיתים על יאיר שדה שמצידו מביט בחרדה שמאלה אל ההר שם נטוע שלט “זהירות דרדרת אבנים…”. בבית ג’אן כל הסבל של צבירת המטרים המצטברים מתבטל אל מול שביל יפהפה המשקיף אל הכנרת ואל הירידות הטכניות מהמירון אל נחל עמוד.
בדהירה מאמירים לנחל עמוד אודי פוגש סלע, משנה כיוון ומפסל את הגוף שלו אל התעלה שבצד תוך שהוא נוגח בסלע. לא שהיה מקום לדאגה אחרי הכל עם ראש קשה כשל אודי רק הסלע היה צריך להילחץ מהעניין. עוד רגע או שניים עוברים ואודי מסנג’ר את גנני ושלומית הרחמניה לעשות לו צל, בעוד הם מתמרנים את הגוף שלהם לבקשת האומלל אני בוחר בשיטה הכי טובה להוציא מההלם: השפרצת מים לפנים וזה עבד מסתבר רק עד לנפילה הבאה בעין איוב.
רגע לפני חוף אמנון אנחנו דוחים את הבירות בעוד שעה ונכנסים בכפר נחום לעין איוב – מפל מים הנשפך אל מימי הכנרת. משם אל דרך הכנסייה באדום לבן יורדים אל השביל שנבנה סביב הכנרת אל הפויקה. על שפת הכנרת אני מוביל את הדבוקה כשמאחורי הסיבוב עומד מולי עדר עגלי בשר. עוצר בפתאומיות, חוזר מטר אחורה שולף את המצלמה וצועק ליאיר להיכנס לסיבוב בכל המהירות רק כדי להפיק את התמונה הבאה:
הלילה
לא סתם צדק מתיו לי – האליל של ה GDR (ראו כתבותיו של זוהר קנטור) שאמר שהלילה לא צריך להיות משהו – כדי שתרצה לקום בבוקר ולהתחיל לדווש. למרות שהתנאים היו הרבה יותר סבבה משל מתיו, הרי שבנוסף לפטפטת מהאוהלים הסמוכים, הסתבר שהנמלים של חוף אמנון לא רגישות לאלטוש ומדי פעם נותנות טעימה מהבשר החי, מה ששמר על העירנות שלי למשך כל הלילה. נמלים בניגוד ליתושים נשארים במקום העקיצה וכל שנשאר למען הנקמה הוא למולל אותם באצבע.
מהים השני אל הים הראשון
טלפון ומסרון שיש ג’וק בבית ושהוא מחכה לי מתחת לפסנתר גורמים לי למהר ולהצטרף לחולית החוד של ארבעה רוכבים עם רדליך והקזחים ניסטל את אוחובסקי. בדרך כלל נחלקנו לקבוצת בריחה (רדליך) ולקבוצת רדיפה כשלעתים אחד מאיתנו הצטרף לבריחה למספר דקות של מינגלינג. בסופו של דבר קבוצת הבריחה היתה נתפסת יושבת ונחה בצילו של עץ לפני צמתים או פניות.
בעליות אל כרי דשא כבר היה ברור שהיום הראשון נותן את אותותיו ברוכבים וההמתנות בצמתים הפכו אט אט לארוכות יותר. בצומת מחניים ערן עושה לי פוטש, וכמשל החסידה והשועל מביא קוביות קרח ומאלץ אותי עם בקבוקי המים שלי להביט בקנאה, לקלל את כולם ולהסתפק בפירורים.
למרות העיכוב בזמנים והאפשרות לחצות את כביש 90 ולטפס לעמוקה, לימור לא מוותר על התכנית המקורית וגורר אותנו אל לופ צפון מזרחי יפהפה בנחל מחניים ומאפשר לנו לחזות שוב ברוח השטות של אודי קרני בעין מחניים.
את נחל דישון עשינו בים אל ים של לימור בכיוון ההפוך ואנחנו טועמים מהסבל המתוק של העלייה, רק כדי לתרגל hike bike בנחל צבעון. בנחל צבעון אני מבטיח לחבורה שאפרסם רק תמונות של רכיבה מה שעלול לגרום להטעיית הציבור ולנהירת קבוצות רוכבי אופניים אל הנחל, אז לפני שאתם ממהרים לשם אני מסיר אחראיות מהעניין. הנחל יפהפה אבל לא מיועד לרכיבת אופניים אבל אם כבר כן החלטתם לבוא אז תבואו קרבון.
עליית הכביש מצומת חירם אל חירבת חממה משתלמת, אחרי הכל יואב מחכה שם עם פריסה של אוכל להתאוששות לפני ההמשך בנחל. 20 אחוזי הפרישה שלימור לקח בחשבון מתממשים, חלק פורשים לרכיבת כביש חזרה לגשר הזיו, אחרים עולים על הג’יפ והלא מוותרים מתמכרים לכדורים נוגדי כאב.
בואדי חביז הוא נחל כזיב עליון ברור שמאחור כולם מקיזים דם ולא רק משיחי הפטל שמסביב. ההליכה\רכיבה בנחל גוזלת זמן יקר, אלא שהנחל יפהפה. גולת הכותרת שבו – עין חותם, משאירה בנו חותם ולא מותירה אותנו אדישים.
על הכביש חורפיש-מעלות פוגשים את העליה לצוריאל, אני מרשה לעצמי להיתפש ולהיענות להזמנה למיני דראפטינג של ניסטל ואוחובסקי, אולם בירידה במהירות של מעל ל-70 קמ”ש אני נשמט ומתקן בדפקים אנארובים בעליה למעלות. לפני הגלישה אל עין זיו, אנחנו מכנסים את כולם, נפרדים מיואב, מרכיבים פנסים וגולשים אל המשאבות. הלהט להגיע אל הרכב ולהימנע מרכיבת לילה גורם לי להיצמד לרדליך שמשתעשע בקיפצוצים מעל כל סלע תוך טאטוא אבנים עם הגלגל האחורי אל מעבר לשביל. את מעברי המים אנחנו לא סופרים ומנצלים את יתרונם של אופני ה-29 לדלג מעל חלוקי הנחל. הקצב הגבוה מאלץ את הקזחים לשחרר ידיים מהכידון ב-40 קמ”ש ולבלוע עוד ג’ל כדי להיצמד אלינו לאורך הנחל הזורם. השמש נצבעת אדום כשהמונפורט נראה משמאל, ברכיבה שתכנס לפנתאון ותירשם לנו להמלצה אם טרם התנסיתם בה : נחל כזיב בשעת בין ערביים בכיוון מערב אל השקיעה.
בכביש הפנימי לגשר הזיו אנחנו משמרים את מבנה המיני פלוטון , היתרון של הזנבות הקשיחים של השלושה שאיתי מתבטא ואני חוסה בצילם עד שקצת לפני גשר הזיו אני מרגיש מספיק בטוח להיתלש לרכיבת שחרור. מסע אלים מהסוג שאני אוהב מסתיים שעתיים אחרי בחיסולו של ג’וק אחד שהראה לי שלמרות הכל אני עדיין נחוץ בבית..
צילום וכתיבה: עזרא שהרבני