זהו החלק השני מהפוסט המיוחד של יוסי לוין – לחלק הראשון לחצו פה. אוהבים את הכתיבה של יוסי לוין? הנה כל הפוסטים שלו!
50% מסורת ו50% כסף
כשהתחלתי לעבוד בחנות בשנת 2000 הייתי חסר ניסיון ברמות על. לא ממש התנסיתי בעבודה בחנויות בצורה אמיתית, רק פה ושם לכמה חודשים וסופי שבוע. כשהגעתי, קלינט התחיל להעביד אותי ישר כמוכרן על רצפת המכירות ודי מהר הדביק לי את הכינויי “בייבי היואי” לכל מי שצריך תרגום זה די סוג של תינוק מגודל. מאד נהניתי למכור תוך כדי מתכונת לימודים שלמה ואימונים מטורפים (בחתירה), הייתי שם כל רגע שיכולתי להרשות לעצמי על מנת להשתכר קצת מעבר למלגה המסכנה שלי.
החנות הייתה אז מעט יותר קטנה ועשתה את רוב עסקיה בהיי אנד, אני וחבריי התמקדנו בטיטניומים, IF סארוטה וטנדמים של סנטנה. זה היה סוג של סנוביזם משולב עם כיף אמיתי בהזמנת קאסטומים לאנשים שהתלהבו מזה. כמו כל חנות רוב המוצרים שיצאו מדלתות החנות היו ספיישליזד וטרק ואח”כ כל השאר עם הבדל אחד מהותי: החנות היתה כה עסוקה במסורת שתמיד היו דברים ישנים ומגוונים, כמו פאט צ’אנסים, אופני כביש של ייטי משנות אלוהים יודע מתי, ושלל שלדות בוטיק על הקירות- זה היה בלתי נגמר.
זה התבטא גם בסדרת האופניים שרכבתי עליהם באותה תקופה: רכבתי פשוט על הכל. הגעתי עם אופני מרלין טיטניום שקיבלתי מרם גולומביק לפני כמה עשורים, וכשאלה נגנבו לקחתי שילדת ייטי שנת 94 מקיר החנות ואיבזרתי אותה עם מה שהיה. ב 2000-2005 היו סדרה של אופני סייקלוקרוס של רד ליין שיוכלו על רחובות בוסטון והארד טיילים ס”ס של וונטנה. היו גם כמה מכונות דאון היל ישנות ומאוחר יותר אופני ענתיקה של ראלי משנות ה60. היה שם הכל ורכבנו על הכל. זה היה כיף אמיתי ובילינו את רוב זמננו ברכיבה מעט שתויה מהחנות לבר- לאימונים וחזרה לבר.
ובילינו את רוב זמננו ברכיבה מעט שתויה מהחנות לבר- לאימונים וחזרה לבר
פיטר
קלינט בנה את החנות ביחד עם פיטר מוני שהוא אחד מהאבות הרוחניים של עולם שלדות הקאסטום. פיטר הוא בחור מצוין שמבלה את רוב שעות היום בעבודה בחנות וידוע בכמה דברים עיקריים: 1) קמצנות 2) יכולת מופלאה לאהוד כל דבר שיוצר לפני 1940 3) ייצור שלדות לאגים מפוארות 4) איש משפחה באמת מופלא.
החנות היא קלינט+פיטר בהרבה מובנים, והרבה אנשים מגיעים לשם בשביל השלדות של פיטר. הן יפות ומלאות בגישה לפרטים קטנים שמוצאים מעט מאד בימינו. קצת פה: http://www.peter-mooney.com/ אבל יותר חשוב פה: http://www.anglesandpoise.com/2012/new-england-bicycle-bloodline/ .
ניו אינגלנד הפכה עם השנים לאזור מרכזי לחברות קטנות וגדולות בתחום האופניים. Merlin, Fat Chance, Seven, Serrota, Burly Bags, והיום Geekhouse, Icarus וכמה חבר’ה חדשים. יש הרבה חבר’ה חדשים שקמים להם ולא מעט בזכות וויל וורקס.
פיטר בסדנה
פיטר הוא בחור יחיד במינו. הסדנא שלו מוחבאת באמצע החנות מאחורי שורות ארוכות של נעליים. זו סדנא מלאה שיש בה הכל, ג’יג בבניה ביתית משנות ה60, מקדחת עמוד מאותו ווינטג’ בערך. כרסומת מאד קטנה שנראית מעט יותר ישנה, כלי עבודה לעבודה עם כסף ונחושת כולל הכל. כלים יפיפיים עם ידיות עץ וריח של שמן באויר. מתחת למעמד שלדות, תיבה ענקית לניקויי חול בבניה עצמית ושלל צינורות בלתי נגמרים, כמעט כולם של קולומבוס. בעבר הייתי מתנחל לו בסדנא כדי לראות וללמוד ואחרי זה הייתי פשוט נכנס כדי לדבר על החיים. הוא בחור מאד פרקטי שמרבה לדבר על חינוך בנותיו יותר מהכל. קירותיו מלאים בתמונות משפחתיות ותמונות של חבר’ה רוכבים על האופניים שלו בכל העולם ב40 שנה האחרונות. פיטר הוא מוקד משיכה לחנות למרות שלא הייתי מגדיר אות כבחור אנרגטי, הוא אדם פשוט וקצת מופנם רוב הזמן. הניהול הוא לרוב עניינו של קלינט. פיטר הוא סמל בוסטוני, דמות מוכרת ומוערכת (לפעמים לממדי אגדה…) באזור ובאיזשהו מקום הוא החבל שמחבר את החנות לעבר ולתרבות הבוטיק שכבשה את החוף המזרחי. בינתיים צצו לא מעט בוני שלדות בבוסטון רבתי- אני חושב שיש היום יותר מ15 כאלו ברמות שונות. כולם חבים סוג של חוב תרבותי לפיטר. למרות שלעולם לא ייצר אופני הרים ואין מצב לראות אותו מייצר מחוץ לקופסת הכביש-טורינג (מקסימום סייקלוקרוס). ההתמדה שלו והדיוק בתחום נותן לו את מקומו ההסטורי ושומר על הרלונטיות של השילדות שלו.
[nggallery id=90]
Seven Cycles ואנחנו
במשך כל השנים מאז שSeven Cycles קמו אי שם ב99-2000 וויל-וורקס היו חנות הדגל שלהם ומכרו כמויות מסחריות מאופני הטיטניום שלהם. אני חושב שמכרתי לפחות שלדה אחת שלהם כל כמה ימים בין 2002-2004. IF השתמשו בחנות כתצוגה לכל הדגמים החדשים שלהם ובאיזשהו שלב החנות הפכה למה שנראה כמו ארון תצוגה לקונספטים שלהם, אופני מסלול מפונפנים וטיטניומים כשיצאו לשוק, היה שם הכל. באיזשהו שלב יצאנו לרכיבות מבחן על אופני ההארד טייל האגרסיביים שלהם: ה”ביטסטיק” – כל סופ”ש עד לייצור סופי אי שם באלפיים ומשהו.
הקשר המהותי בין בוני שלדות לחנות הפך את וויל-וורקס למקום מאד מיוחד, למקום שיכל לתת ללקוח את מה שרצה, כי באמת היה קשר אישי עם כל אחד מבוני השלדות המקומיים, והיתה יכולת ייצור אין-האוס ויכולת מדידת אופניים מופלאה שבאמת אין כמוה. החנות היתה המוקד למדידות בשיטת סארוטה וכמה מאיתנו הוכשרנו בסטודיו שלהם במפעל. אפילו אני בעל תעודה שלהם (למרות שלא הייתי מסתמך עליי כ fitter כיום- ראו הוזהרתם). בקיצור שילוב של תרבות מקומית וידע, טאצ’ אישי שבעצם אין כמוהו בשום מקום. אנשים שעבדו בוויל-וורקס איתי, הם היום מובילים בתחומם בעולם האופניים והחנות נהיית סוג של תעודת גמר: עבדת שם? יש לך יתרון וככל שהפז”ם עולה כך ייטב (עד גבול מסוים כמובן, היות מדי זמן והיה די וודאי שתשתגע כמו כל חנות אופניים).
לחנות בעצם יש את היכולת להרים ולהוריד מותגים, Seven הם דוגמא מצוינת לזה. כשקמו, רוב וונדרמרק, היוזם והמהנדס הראשון שם יצר קשר עם קלינט ואיתי כדי לעודד את המכירה של המותג בחנות ובערך 8-9 שנים הם רצו חזק. ב 2010 בערך הם החליטו לפתוח חנות בוטיק שתמכור רק Seven וקפה מובחר ושדרכה יימכר המותג בכל ניו אינגלנד http://ridestudiocafe.com/ . קלינט לא שמח במיוחד ולפני כשנה החליט להראות מעט שרירים: הוא דאג לוודא שישאר כוח בידי החנויות המקומיות, ושיש מקום לתת קול לבעלי חנויות מקומיות. קשריו של קלינט בעולם האופניים עשו את שלהם כנראה. הוא רצה שלא יימכרו אופניים ישירות ללא שירות בחנויות המקצועיות, והשילוב של קושי החברה להתאקלם לדור הקרבון ומילתו של קלינט הביאה את Seven לסוג של משבר שאיתו עדיין מתמודדים, בעצם היום הם מותג במצב התאוששות-ספק דעיכה איטית.
ביקור בחנות-קפה של Seven
ג’ייסון ונבחרת המעבר
את הבן של קלינט, ג’ייסון הכרתי ב2000. רכבנו ביחד בדירט ג’אמפס ליד מגרש הבייסבול פנוואי פארק. היינו רוכבים על כל מה שהיה אז, אני על איזה גרוטאה שבנינו ביחד והוא על איזה משהו שהוציאו K2 בזמנו, היינו איזה 7-8 חבר’ה שרכבו על הארדטיילים בעיר קצת לפני שכל בוסטון התחילו עם זה ב2004-5. הוא לא היה רציני כמו אביו ובטח לא הטיל אימה על הסובבים אותו כמו אביו הידוע. בעצם בילה את רוב זמנו בעישון וברכיבה, כמו כולנו. עם השנים, כולנו התבגרנו קצת וגם הוא, כבן יחיד הוא התחיל להרגיש את עצמו יותר מחויב לחנות והשתלט על החנות היותר קטנה בסאמרוויל אותה התחיל לנהל כמעט לבד ובדרך שלו. כל שנה החנות קצת גדלה ובשנה שעברה נבחרה להיות החנות הטובה בבוסטון. כשדיברנו לפני כמה שנים – ממש כשהתחתן, הוא החליט סופית שהוא ייקח את המושכות, ועכשיו עם ילד קטן ואישה הוא התמקם להיות יורש העצר.
יורש העצר
העניין הוא שהחנות הזו הוא 50% מסורת ו50% כסף. צריך לשמור על איזון כדי שהמקום יתקתק ובינתיים העולם השתנה ומסורת נדחקת אל מול חברות גדולות. הרבה חנויות נהיו כלי בידיהם של יצרנים גדולים, וג’ייסון הבין שהוא צריך לדעת לרקוד קצת בין הטיפות. בשנים האחרונות יותר ויותר קשר נרקם בין קלינט וג’ייסון לבין חברות אופניים גדולות. קלינט כבר שנים חבר מאד טוב של מייק סיניארד והוא מצטרף אליו לאירופה בזמן הטור דה פראנס באירוחו. ריצ’רד ברק מטרק הביא את האחיין שלו לנהל את כל אזור ניו אינגלנד לאחרונה, והוא מבלה המון זמן בדיבורים עם ג’ייסון על עתיד השת”פ.
זה משבר דורי. כשאני ויואב באנו לבקר לפני כמה חודשים הגדיר את המצב חבר טוב שלי כך: “אני נמצא בנבחרת מעבר” וזה קצת ככה, ג’ייסון בונה נבחרת מסביבו שתוכל לנהל את הניגודיות הנפלאה של וויל-וורקס אל תוך העתיד. זו נבחרת מעבר, והאמת היא שאני מאד סומך עליו שיעשה למקום רק טוב.
בינתיים עוד ועוד חברות בוטיק קטנות מרימות את הראש באזור ומסורת של אופניים על כל חלקיה זוכה בפריחה מחודשת. בין כל אלה ג’ייסון בונה את תפיסת החנות החדשה שלו. הרי פיטר לא ימשיך לבנות את שלדותיו לעד ובנותיו לא בקטע של לבנות אופניים, אז החנות תראה לאט לאט שינוי מחנות שבנויה סביב מסורת של בניית אופניים לחנות שתהווה מוקד לתרבות אופניים שהיא יותר בירה ופחות לאגים, יותר רכיבות מועדון ופחות ברזל אנגלי.
4 קומות של מסחר אופני קרבון של טרק זה לא בעיה לדמיין. אבל מוקד של תרבות אופניים? זה כבר משהו יותר קשה אם רוצים לעשות אותו זורם וטבעי. הסכנה היא אם לא מוצאים דרך משכנעת והמשכית להיבנות, וההזדמנות נובעת מהייחוד והשכבות שנותנת לך המיתולוגיה. התרגום למוצר, תפיסת עולם, וגישה ייחודית ללקוח בעולם של מותגי mass production הוא קשה מאוד ויכולה להגמר פשוט ב 10% מסורת 90% כסף… אתגר לא קטן יושב על הכתפיים של ג’ייסון. האם אפשר לשמר תרבות אופניים עשירה בתוך חנות גדולה כל כך שמאבדת אט אט את המסורת שלה?
בכל מקרה – אולי עדיף להשאיר את הסיום ככה – בשאלה…
צילום: יואב מאור. התמונות של פיטר מוני באדיבותו.
