בשנים האחרונות יש מגמות תחבורתיות מאוד מעניינות. חלקן טובות יותר וחלקן – פחות וחלקן ממש לא טובות. מצד אחד, גודשי התנועה בכניסה לערים הגדולות, ולא רק במרכז הארץ, הפכו לא רק לבלתי נסבלים, אלא במקרים מסויימים לממש לא שפויים. התחבורה הציבורית גרועה אבל הציבור לא ממתין: גל של אופניים חשמליים וקורקינטים למטרות תחבורה מתרחב והופך לכלי הירוק והחברתי החדש.
מאת: ודים לינצקי
צילום: גיא חלמיש
יושי בלוט: העתיד חשמלי וירוק
מגמות סותרות
נסיעות מחוץ לעיר אל מרכזי העבודה, מצריכות השקעה של כשעה וחצי ואף יותר על מנת לצלוח מרחק שזמן סביר עבורו הוא לא יותר מ-40 דקות. האבסורד קיצוני: להגיע, למשל, ממודיעין למרכז ת”א באופנים (אם אתם ממש בכושר) יכול לקחת בערך אותו זמן אם עושים את זה ברכב פרטי בשעות העומס בבוקר. מדובר בסה”כ ב-40 ק”מ תמימים, מה שרק מעצים את התסכול.
מצד שני, ישנה השקעה לא מבוטלת בתשתיות ובתחבורה ציבורית שאמורה להקל על העניין. על הנייר יש יותר קווי רכבת ואוטובוסים שיקרבו אתכם למקום העבודה מבלי שתצטרכו לעשות את זה ברכב פרטי. במרכז הארץ הוסיפו נתיבי תחבורה ציבוריים, חניות ושאטלים מחוץ לערים גדולות למרכזי התעסוקה. ועדיין- התחבורה הציבורית הישראלית רחוקה מאוד מהסטנדרטים של אירופה. על התופעה שנקראת “רכבת ישראל” עם כל הניסים והנפלאות שלה לא נרחיב כעת. אבל למרות הכל זה, כמות האנשים שמעדיפים להתנייד בתחבורה הציבורית גדלה בעשרות אחוזים בכמה שנים האחרונות (לפי נתוני הלמ”ס).
על מנת לגמרי להפוך לעם חופשי בארצנו ולא להיות תלויים ברכב, אלא רק בתחבורה הציבורית, אנחנו חייבים את מה שנקרא the first and the last mile solutions. בתרגום חופשי לשפת הקודש – חייבים את מה שיביא אותנו אל התחבורה הציבורית בעיר מגורנו ולאחר מכן מהתחבורה הציבורית בעיר יעדנו עד למקום העבודה. על מנת לחקור את נושא הפתרונות האפשריים יותר לעומק, החלטנו להיפגש עם בן אדם שהנושא זורם לו בוורידים והוא חי, נושם ומדבר תחבורה ירוקה כבר יותר מעשור. מדובר ביושי בלוט – סמנכ”ל פיתוח עסקי של חברת אינוקים.
נסענו (בתחבורה ירוקה, יש לומר) עד למשרדים החדשים של החברה במתחם הבורסה ברמת גן ושמענו את דבריו ממקור ראשון.
בייקפאנל- מגזין האופניים של ישראל. הצטרפו לניוזלטר שלנו: רק פעם בשבוע ומרתק על שני גלגלים:
אופניים חשמליים לשימושי תחבורה מול ספורט
בדרכנו לפגישה, דיברתי עם גיא חלמיש, עורך BIKEPANEL: “בשנים האחרונות התחלנו ב BIKEPANEL להיכנס יותר לעולם של האופניים החשמליים, אבל בהיבט הספורטיבי ולאו דווקא תחבורתי. בניגוד לביקורת וסוג של סלידה מהאופניים החשמליים, אני בדעה שזה נושא מאוד חשוב ואנחנו רוצים להקדיש לו את המקום המגיע לו אצלנו בפאנל” אומר לי גיא. הפגישה והראיון עם יושי בלוט – סמנכ”ל פיתוח עסקי Inokim International, רק חיזקו אצלנו את התפיסה הזו:
יושי: אני רוצה לשים את זה במקום הנכון. אתה בא ממקום שהאופניים הם ספורט ולא מסתכל עליהם ככלי תחבורה. גם אני הייתי בעברי רוכב אופניים ויש לי עדיין אופני single speed של אלקטרה שאני מחובר אליהם רגשית. שנים עבדתי בזה ולא עסקתי באופניים חשמליים. שקלתי אז 15 קילו פחות ממה שאני שוקל היום, עד שעברתי ל”צד האפל” ועליתי על אופניים חשמליים.
בעיניי, עולם האופניים מתחלק לספורט/פנאי ולתחבורה. לכל חלק בעולם הזה צריכה להיות גישה מתאימה ושונה. ברשתות האופניים הספורטיביות, אם אתה נכנס עם אופניים חשמליים לסדנא בחנות, המכונאי שרואה אותך יקבל תחושה רעה בגוף. זה חילול הקודש בשבילו. למרות שהמכשירים די דומים – הם חולקים הרבה מכלולים משותפים, זה לא אותו עולם, זה לא אותו שירות ולא אותה ציפיה. גם אם יש לאותו בן אדם אופני ספורט ואופניים חשמליים, הוא לא יבוא לאותה חנות לטפל בשני הזוגות. זה הבידול. הערכים המשותפים הם שרוכבי האופניים החשמליים משתמשים באופניים גם ככלי תחבורה ולא רק לרכיבת סינגלים בסוף שבוע. לפעמים הם גם חולקים את אותה תשתית אורבנית לאופניים ככלי תחבורה אלטרנטיבי לרכב, שהוא אסון בכל קנה מידה”.
מימין: יושי בלוט מאינוקים וודים לינצקי מבייקפאנל
הגדרת האויב
יושי: “קודם כל, אנחנו חייבים להגדיר את האויב והוא ללא ספק הרכב הפרטי. בוא ניקח לדוגמא מקומות שאין בהם רכבים פרטיים, למשל את ניו יורק. לא משנה אם יש לך מזרטי בחניה ואתה גר בברוקלין או בקווינס ויש לך ליד המזרטי בחניה עוד 2 מרצדס. אתה תיסע למשרד שלך בתחבורה ציבורית, גם אם אתה מיליארדר, כי אין לך אופציה אחרת.
העניין של לוותר על רכב פרטי הוא לא עתיד רחוק גם אצלנו. בירושלים, למשל, כבר עכשיו במרכז העיר אין רכבים. יש רכבת קלה, אופניים, קורקינטים והולכי רגל ואתה יכול להסתובב בשעות הערב במרכז העיר ולשמוע צילצולים של כוסות יין של הסועדים במסעדות, את המוזיקה ברקע ואנשים מדברים. אתה לא שומע צפירות ורעש מנועים והתחושה כאילו אתה באירופה, בחופש.
באוטוסטרדות היום, אתה רואה אלפי מכוניות ורובן עם בן אדם אחד ברכב. מי שמרוויח 8-9 אלפי שקלים ברוטו בחודש ומתוך זה מוציא 2500 ש”ח רק על להחזיק רכב ישן – במבחן עלות מול תועלת של הרכב הפרטי עבורו – זו משוואה נפסדת. רק הבוקר הייתי בפגישה עם ראש עיריית רמת גן. יצאתי מהבית ב-9 בבוקר, פתחתי waze וראיתי שזמן הנסיעה ברכב ליעד הוא 47 דק’. עליתי על הקורקינט שלי וב- 9:20 כבר הייתי בפגישה מבלי לעשות עבירת תנועה אחת בדרך. באותו זמן לבן אדם נוסף שיצא לאותה הפגישה מראשל”צ ועבר דרך ת”א לאסוף עוד מישהו, לקח 1:40 שעות להגיע. במקרה גם יש לו מזרטי.”
העתיד מול העבר, במרחב האורבני המצטופף
400,000 כלים חשמליים בישראל!
גיא: “זה חזון יפה, אבל בהרבה מקומות קשה מאוד להגיע לרכבת ושילובי אוטובוס מאוד איטיים”.
יושי: “התחבורה הציבורית מתוכננת ברוב המקרים מתוך העיר החוצה או הפוך. אם אתה צריך להגיע מנקודה אחת בעיר לאחרת שמרוחקת ממנה בקילומטר, אבל נמצאת בהיקף העיר ולא במרכזה – סביר להניח שתצטרך לקחת יותר מאוטובוס 1. האוטובוס הראשון יכניס אותך לתוך העיר פנימה והשני ייקח אותך בחזרה לנקודת יעד. כאן הפתרונות של אופניים חשמליים או קורקינט ממונע באים ליד ביטוי.
בערים כמו ניו יורק, לונדון או פריז התחבורה הציבורית היא קודש והיא גם ברירת המחדל לרוב האנשים. בוא נראה אותך נכנס שם לעיר ומשלם קנס של כמה עשרות דולרים, מוצא חניה (אם ממש יש לך מזל) ומשלם עוד כמה עשרות דולרים עבורה. לא שווה.
אנחנו בישראל מעצמה עולמית בכל מה שקשור בכלים חשמליים בתוך מרכזי הערים. לפי הנתונים של משרד התחבורה יש בישראל כיום כ- 400.000 כלים חשמליים על הכבישים ועל המדרכות. יש בתי אב עם יותר מכלי חשמלי אחד בבית. השוק לאחרונה עובר תיקון בעניין הזה. הרבה זמן היה יבוא, אבל לא הייתה רגולציה. היה סכסוך בין משטרת ישראל למועצות המקומיות והעיריות בעניין האכיפה. זה גרם לזה שלא הייתה אכיפה והרבה רכבו על אופניים חשמליים מאולתרים לא חוקיים שהם בעצם אופנוע חשמלי לכל דבר, ללא רישיון. בעיה של הכלים האלה שהם לא בנויים למהירויות שאנשים רוכבים בהן – השלדות נשברות מעומסי יתר, הבלמים לא עוצרים ואנשים (על פי רוב – ילדים) נפצעים.
מרכז השירות והתיקונים
שוק התחבורה החשמלית לכיוון הקורקינטים
יושי מספר לנו שהשוק עובר תיקון והכלים הלא חוקיים, יחד עם היבואנים והמשתמשים בהם – מוצאים החוצה ע”י קנסות כבדים ואכיפה מוגברת. יותר ויותר כלים חוקיים נכנסים ודוחפים את כל הדברים הלא חוקיים החוצה. למרות שהיום יש עדיין הרבה יותר אופניים חשמליים מקורקינטים, האופניים החשמליים נמצאים בדעיכה והקורקינטים החשמליים נמצאים בעליה.
“קורקינט במקור הוא לא כלי תחבורה, אלא כלי אקסטרים עם לא מעט בעיות בטיחות מובנות. למרות זאת, אנחנו בישראל אימצנו אותו ומעדיפים אותו על פני האופניים. היופי בקורקינט שאין צורך להתאים את עצמך אליו ואותו אליך. פשוט עולים עליו ומתחילים לרכב. זה כמו קסם. תאר לעצמך עורכת דין עם חצאית ונעלי עקב שצריכה להגיע לפגישה במרכז העיר. אופניים חשמליים לא יתאימו לה וקורקינט דווקא כן. במהות יש לקורקינט כמה מגבלות פיזיקליות מובנות. מרכז הכובד שלו נמצא רחוק מאוד ממרכז הכובד של הרוכב, בניגיד לאופניים שבהם שני מרכזי הכובד מאוד קרובים. זה גורם לחוסר יציבות. בגלל הגלגלים הקטנים הקורקינט נועד למהירויות נמוכות יותר מאשר האופניים והוא נועד בעיקר לנסיעות קצרות יותר. זה כלי תחבורה קלאסי למה שנקרא בעגה המקצועית “the last mile solution”.
לפעמים בן אדם יבחר לנסוע ברכב מזיכרון עד ת”א, משום שיש לו 900 מ’ מתחנת רכבת סבידור עד המשרד שלו בבורסה ברמת גן, שהוא לא ילך ברגל או יסע באוטובוס, אלא יעדיף רכב. כאן פתרון הקורקינט הוא קלאסי.”
קורקינט של אינוקים ואופניים חשמליים מתקפלים של QB
גיאחה: “אני גר בשרון ויש לי תחנת הרכבת בבית יהושע או בנתניה, יש לי 7 ק”מ מהבית לתחנה ואין חניה בתחנת הרכבת. זה לא ממש עובד בשבילי. גם אופניים חשמליים כאן הם לא פתרון טוב, במיוחד אם יש לי כמה פגישות במרכז – אחת בת”א ואחת למשל בראשון. אני אעדיף כבר רכב, כי הזמן מדלת לדלת בשבילי עם אופניים, אפילו חשמליים, הופך להיות הרבה יותר ארוך מפתרון הרכב ואני גם מאבד את החופש שלי.”
יושי: |כאן אתה מחזיר אותי חזרה לנושא התשתית. אין פתרון אחד שפותר את כל הבעיות. יש עולם של פתרונות החל מרכב שיתופי, אופני עיר רגילים, שאטלים, אופניים וקורקינטים ממונעים וכו’. יש מרחב פתרונות שלם שכל אחד יכול לבחור ממנו את מה שמתאים לצרכיו. אחד כמוך, שהיה מאמץ את אחד הפתרונות הנ”ל, היה מגיע ליעד בהרבה יותר כיף ושמחה מאשר נהג ברכב.
אתה מקבל בחזרה את החופש שלך ואת זמן האיכות שלך ומגיע עם חיוך לעבודה.”
אוטוסטרדת אופניים- חזון אחרית הימים?
יושי רואה את זה לא עתיד רחוק כ”כ ולא חזון אחרית הימים: “אני מאמין שבעוד 3-4 שנים אני אוכל לעמוד במרכז ת”א עם הבן הקטן שלי, להחזיק אותו ביד ולהגיד לו – “אתה יודע שפה פעם נסעו רכבים פרטיים?” כמו שהיום אני מראה לו תמונות של עגלות עם סוסים ומסביר שככה פעם היו מתניידים בעיר.
מכיוון שאנחנו מעצמה טכנולוגית וגם עם שחובב ומאמץ טכנולוגיות מאוד מהר, אנחנו לא רחוקים מזה. אינוקים זו דוגמה טובה לכך: אנחנו (אינוקים), שותפים לפרויקט “אוטוסטרדת האופניים” של משרד התחבורה והרלב”ד, להקמת רשת מטרופולינית של אוטוסטרדות לאופניים באורך של כ- 150 ק”מ , בגוש דן, שתציע לראשונה לציבור הרחב, רשת מהירה, רציפה ובטוחה של שבילי אופניים, בין מרכזי הערים לאזורי התעסוקה במטרופולין תל אביב. במרץ השנה יופעלו כבר הקטעים הראשוניים של הרשת.
אחד האתגרים של הפרויקט הוא בעיית שילוב של מספר סוגים של אופניים וקורקינטים ממונעים על אותו שביל. למשל, הכלי שאני רוכב עליו, קורקינט ממונע כבד, והאופניים הרגילים מהירים ככל שיהיו, לא יכולים לחלוק את הדרך הזו ללא שמירה על חוקים. החוקים הקיימים בתחבורה נועדו לשמור על מי שיותר נחות על השביל. קודם זה הולכי רגל, אחרי זה אופני ילדים ואופניים רגילים. אחריהם באים אופניים חשמליים וקורקינטים קלים ולבסוף באים הקורקינטים הכבדים. רכבים פרטיים וכל שאר כלי רכב באים בסוף.
החוקים האלה תמיד ישמרו על החלש. בהתנגשות של הקורקינט שאני רוכב עליו שוקל כ-30 ק”ג ומסוגל לפתח מהירות חוקית של 25 קמ”ש עם רוכבת לעבודה על אופניים רגילים במהירות של 15 קמ”ש, רוכבת האופניים תפסיד. חייבים לייצר סוג של הפרדה בין משתמשי הדרך.
Inokim – קורקינט חשמלי ישראלי-סיני
יושי: אינוקים זו יוזמה ישראלית של בחור ששמו נמרוד ספיר שקמה לפני בערך עשור. אז יצאו הקורקינטים הממונעים הראשונים שהיו נקראים My way. עד היום יש כלים כאלה בשימוש ואנחנו מטפלים בהם. רוב הקורקינטים של היום זה למעשה חיקוי של My way, כי לא בוצעה הגנת פטנט / זכויות יוצרים.
היום יש לנו שותף בעסק שהוא מפעל בסין שמייצר את הכלים וממנו בא השם Inokim. אנחנו גם מרכז ההפצה והשיווק של אינוקים לכל העולם. אנחנו מוכרים כ-300,000 כלים בעולם בשנה ואנחנו היצרן הכי גדול בעולם שמוכר קורקינטים ממונעים ככלי תחבורה ולא כצעצוע (בניגוד לכלים אחרים, שחלקם יותר צעצוע למבוגרים ופחות מתאים לאופי השימוש הישראלי).
יש לאינוקים עוד זרוע/שותף- חברת Leo – חברה לתחבורה שיתופית ששייכת רובה לבעלי המניות. הייחוד של Leo בכך שהם מפתחים כלים ייעודיים לשימוש בתור כלים שיתופיים, לעומת חברות אחרות שמשתמשות בכלים סטנדרטיים של חברות אחרות ומסבים אותם לשימוש שיתופי. תוכנת הבקרה של Leo היא תוכנה ישראלית ומרכז השליטה שלה נמצא בארץ.
אנחנו שואפים להביא את המהפכה בכלכלה השיתופית יחד עם פתרון לתחבורה ירוקה. המהפכה היא גם מהפכה תרבותית שהכותרת שלה היא שאתה קובע את התנהגות החברה בהתאם ללקוח הכי טוב שלך. זה אומר שאני מאמין לכל לקוח שלי ולא מעניש לקוח טוב בגלל לקוח אחר שעושה ונדליזם ופוגע בכלים. כמובן אני מתמחר התנהגות כזאת בהתאם. אביא לך דוגמא מישראל שבה הצלחנו להנחיל ערכים חדשים לאנשים. לפני כ-20 שנה התחילו לאכוף חוק עירוני האוסר על בעלי כלבים להשאיר צרכים של כלביהם ברחוב. היום כמעט ואין אכיפה בעניין, כי לא תפגוש בן אדם עם כלב שמטייל ברחוב ללא שקית לצרכים מוכנה ביד. יש את זה גם ב- Airb&b שאנשים שומרים על הדירה ובעלי הדירות כבר לא מפחדים להשכיר.
בקורקינטים שיתופיים אנחנו עדיין לא שם. אני אישית, כשאני הולך ברחוב ורואה קורקינט זרוק, גם אם הוא של המתחרה שלי, אני מרים אותו כך שלא יפריע לתנועה. אם כולם יעשו את זה פעם אחת ביום – יהיה בסופו של דבר טוב לכולם.
הכלים השיתופיים
הכירו את עולם הקורקינט החשמלי
גיא: איך אתה יכול לחלק את שוק הקורקינטים בארץ לפי סגמנטים? מה מאפיין כלים בכל סגמנט?
הפתרונות מתחלקים בהתאם למשקל, עוצמה וטווח נסיעה בעיקר: “לבן אדם שגר בקומה רביעית ללא מעלית לא מתאים פתרון של אדם שגר בקומת קרקע ללא בעיות נגישות. המשך של זה הוא משקל הרוכב, מרחק הנסיעה, תוואי השטח, תקפות השימוש, שילוב עם תחבורה ציבורית וכו’:
- הכלים הכי קטנים– שוקלים פחות מ-10 ק”ג ומתקפלים לגודל של תיק ואפשר לגלגל אותם כמו טרולי לאחר הקיפול ואפילו לעלות אותם על מטוס. טווח הנסיעה הבטוח של הכלים הסופר מיני האלה הוא כק”מ-שניים ביום.
- קורקינטים לטווח בינוני- של 7-10 ק”מ ביום. כאן יש לנו 2 תתי קטגוריות לפי מתח הסוללה, קוטר גלגל, גודל ומשקל – 13 ק”ג לכלים הקלים של הקטגוריה ועד 16 ק”ג לכלים היותר כבדים בה. גם הכלים הכבדים בקטגוריה הזו עדיין יתאימו לקיפול ונשיאה.
- כלים כבדים במשקל של כ-30 ק”ג – מתקפלים חלקית ואף ניתן לנייד אותם בתוך תא מטען של רכב. הכלים האלה מתאימים למרחקים של 20-30 ק”מ ליום.
קורקינט חשמלי והלקוח הישראלי- אוהבים חדשנות
הלקוח הישראלי הוא אידיאלי לפיתוח וניסויים על הכלים האלה. אם הצלחת לעמוד בדרישות הלקוח הישראלי – אפשר להיות בטוח שזה יהיה טוב בשאר העולם. אנחנו כל הזמן עובדים על פיתוח כלים חדשים ויש לנו קולקציה חדשה בפתח. היום אנחנו מקפידים לרשום פטנטים על הפתרונות שלנו על מנת שלא לחזור על הטעות של הכלי הראשון.
יחד עם הפיתוח של הכלים אנחנו משתפים פעולה עם עיריות בפיתוח פתרונות חניה לכלים (בכניסה לקניונים, או בנייני משרדים למשל). בנוסף אנחנו גם עובדים על פתרונות טעינה בטוחה לכלים שיתופיים ושילוב של תחבורה רגילה יחד עם זו השיתופית (רכבת ישראל ,Pango, Movit, Uber, Tel-ofan,Gettaxi) ברמת אפליקציה שתנגיש ותשלב בינהם. לדוגמא, שאפשר יהיה תוך כדי נסיעה ברכבת כבר לשריין קורקינט בתחנת יעד וכו’.
כך הסתיימה לה הפגישה שלנו עם יושי, שהשאירה בנו הרבה תקווה, אופטימיות ובעיקר סקרנות לעקוב אחרי התחום ולהיות חלק בהתפתחותו בארץ. ברוח הדברים, אנחנו עוד המשכנו לשוטט על הכלים החשמליים במרכז העיר ולחשוב על עתיד ירוק ולא כל כך רחוק לתחבורה הציבורית והשיתופית בארצנו הקטנה.
מאת: ודים לינצקי
צילום: גיא חלמיש
