נתב”ג, טרמינל 3, זוג קשישים חביב עומד בתור מקביל לצ’ק אין ומתווכח בלהט: “זו בטח תזמורת ישראלית היוצאת להופיע בחו”ל…” אומר הבעל. “מה פתאום”, קוטעת אותו האישה…”אתה לא רואה שהארגזים נראים בדיוק אותו הדבר? זה בטח הטלוויזיות הענקיות האלה שמוכרים עכשיו”. אין ספק שקבוצה של 24 גברים ונשים עמוסה בקרטוני ענק המיוצבים בקושי על העגלות, מעוררת תשומת לב ומקור לספקולציות.
מאת: דב טיבי
צילום: ניסן יערי, יעקב כהן, אביטל לירן, ניסים צוק רן
האמת, כמובן, פשוטה בהרבה וסימן ההיכר הבולט ביותר שלה הוא קסדות הרכיבה המחוברות לתיקי העלייה למטוס. אוקטובר 2019, קבוצת “אביטל” יוצאת לרכיבת האופניים השנתית בחו”ל, הפעם למסע רכיבה “חצי רוחני” בדרך עולי הרגל אל קמינו דה סנטיאגו. למעשה, דרך סנטיאגו (Camino de Santiago) היא רשת מרובת נתיבים החוצים את אירופה כולה ומסתיימים בעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה שבצפון ספרד, שם בקתדרלה מרשימה קבור על פי המסורת הנוצרית השליח הנוצרי הקדוש יעקב – סנטיאגו.
מקירגיזסטן לפורטוגל
פגישה מקרית של אביטל (ראשת הקבוצה) עם נונו בעלי חברת Go On Bike מפורטוגל בטיול רכיבה בקירגיסטן (הגובה כן קובע) התחילה את הקשר ולאחר מספר רעיונות והצעות העסקה נחתמה: 7 ימי חו”ל מהם 5 ימי רכיבה מפורטו שבפורטוגל עד סנטיאגו דה קומפוסטלה שבספרד כולל הדרכה, תמיכה לוגיסטית, מלונות ובעיקר חיוכים. הצוות המקומי רוצה להוכיח לנו שהחלטתנו לצאת כקבוצה לטיול רכיבה בחו”ל שלא דרך חברה ישראלית הייתה מוצדקת.
מסיבת האריזה
כל מי שיצא לרכיבה בחו”ל מכיר את החששות וההתלבטויות בנושא האופניים. האם לשכור אופניים שלא בהכרח מתאימים למה שאתה רגיל או לצאת עם האופניים האישיים שלך? אצלנו השאלה לא קיימת ואחד משיאי ההכנות לטיול הוא מסיבת אריזה הנערכת בגינתו הפרטית של אחד החברים ובה ארגזים, פצפצים, אזיקונים, מפתחות 15, בירות ופיצוחים משמשים בערבוביה ולפחות דוושה שמאלית אחת לא מצליחה להיפתח.
החשש מכרסם: האם ארגז האופניים שלי יגיח שלם וללא פגע מפתחו של מסוע הכבודה המיוחדת? במקרה הנוכחי שכלל נחיתת ביניים באיסטנבול החשש היה גדול יותר …ואף מוצדק. ארבעה זוגות אופניים שלא הגיעו אתנו לפורטו העיבו על השמחה של תחילת המסע, אך החברה המקומית ארגנה זוגות אופניים חלופיים ואחרי ההתמקמות במלון יצאנו לרכיבת הכרות קצרה ברחובותיה של העיר פורטו. הסיור עבר ליד האטרקציות העיקריות של העיר ובין סמטאותיה הציוריות, השקפנו על נהר הדורו וזכינו למופע אישי של “אווה מריה” על מדרגות הקתדרלה.
צדפה מתולמת ואמונות טפלות
יום הרכיבה הראשון החל בטקס מרגש שיזם גדעון (זקן השבט) בו העניק לכל רוכב צדפה מתולמת. הצדפה, היא סימן ההיכר העיקרי של המסלול וליוותה אותנו לאורך קילומטרים רבים, בנוסף, ענידתה היא סגולה לבטיחותם של עולי הרגל, מה שהתברר בדיעבד כאמונה טפלה שאין לה אחיזה במציאות כשתאונה דרשהפינוי מורכב של אחד הרוכבים לבית החולים ולאחר מספר ימים הטסה מיוחדת לארץ. ביטוח הספורט האתגרי והובלת הטיול ע”י חברה מקומית הוכיחו עצמם והקלו במקצת על הקשיים. חברנו נשאר בידיים טובות ואנו ממשיכים הלאה…
חופים ומבצרים
אנו רוכבים צפונה לאורך חוף האוקיינוס האטלנטי, רוב הרכיבה מתנהלת בדרכי אופניים סלולות וטיילות עץ מרחפות מעל דיונות החול. הדרך משובצת בעיירות חוף קטנות, בתי קפה ומדי פעם אנו נתקלים במבצרים מרשימים ששימשו בעבר כקו הגנה מסיבי. בכל הזדמנות מחתימים את הדרכון המיוחד שקבלנו בתחילת הדרך שישמש הוכחה ניצחת לצורך קבלת תעודת הצליין בסוף המסע. לקראת שקיעה ולאחר 62 ק”מ אנו מתמקמים במלון מפנק ב Esposende נשאבים ל happy Hour של פיצוחים ובירות.
חותכים להרים
אנו קמים (יקיצה טבעית) ליום הרכיבה השני מ Esposende ל Caminha, מזג האוויר קריר ושמשי. הדרך הצליינית משנה מגמה, זונחת את הנוחות של קו החוף ושמה פעמיה מזרחה לתוך ההרים. יערות סבוכים בצבעי שלכת, מים זורמים ומשעולים חלקלקים הופכים את המסלול ליותר טכני ומחייבים תשומת לב מיוחדת.
הקצב הנינוח (מהירות קבוצה נקבעת ע”י הרוכב האיטי ביותר) מאפשר להתמקד בפרטי הנוף הטבעיים והמלאכותיים המעטרים את הדרך או לחלופין לשוטט במחשבות המאפיינות מסע רוחני. הדרך חוזרת לקו החוף ואנו מקנחים 59 ק”מ רכיבה עם 770 מטר טיפוס מצטבר באינספור תמונות שקיעה.
ספרד – הארץ המובטחת
היום השלישי מתחיל במזג אוויר קריר וגשום , אנו חוצים ברביעיות את נהר ה Minho על גבי סירת מנוע קטנה ונכנסים לתוך ספרד. הדרך ממשיכה לאורכו של החוף הספרדי השונה לגמרי ממה שחווינו עד כה. הרוח הקרה והגשם הטורדני מלווים אותנו לסירוגין עד הגיענו למלון Parador de Baiona , למעשה מדובר במבצר שהוסב למלון מפואר. ארוחת הערב היא פיצוי נאות ל 42 ק”מ עם 350 מטר טיפוס מצטבר.
עוד גשם
לאחר לילה סוער אנו מתעוררים לבוקר לא פחות גשום ומנסים להאריך את ארוחת הבוקר ככל האפשר, אחרי עיכוב של יותר משעה נפתח חלון הזדמנויות צר שאפשר להתארגן ולהתחיל לרכב יבשים, זה כמובן לא מנע את חזרתו של הגשם, אנו רוכבים ביער בטור ארוך, בשביל זרוע ערמונים.
בתזמון מושלם הגשם פסק עם היציאה מהיער והקשת שנצפתה מעל Vigo היוותה פיצוי נאות למאמץ ולקור. לאחר 62 ק”מ ו 1050 מטר טיפוס מצטבר אנו מגיעים ל Pontevedre. גם שם ממתין לנו מלון/ מבצר מפנק כראוי לאבירים על גלגלים.
עולים לרגל בריצה
היום החמישי והאחרון למסע, אנו אמורים לסיים 285 ק”מ רכיבה עם 3700 מטר טיפוס מצטבר בקתדרלת סנטיאגו דה קומפוסטלה. אך אני חושב לעצמי, האם זהו באמת מסע רוחני? האם זו עלייה לרגל? או שמא, עוד רכיבה בנופים עוצרי נשימה? למרות שההרהורים פילוסופיים אני מחליט לתרגם אותם לתוכנית ממשית ומבין שאין סיבה שלא לקנח את המסע בקטע אחרון של ריצה. אני משתף את נונו המדריך הפורטוגזי והוא מפרט: הקטע האחרון של המסע הוא בן 12 ק”מ ובמגמת עליה רצופה, חלקו הראשון ביער וסיומו בסמטאות העיר. וכמובן, אין בעיה להשאיר את האופניים בקטע זה ברכב המלווה. עכשיו, כשתמונת הסיום מקובעת במוחי אני מתפנה לרכיבה עצמה. השמש מבצבצת מבין קרעי העננים, אנו חולפים עוד ועוד כרמים, שדות תירס, עיירות ציוריות וכמובן כנסיות.
מידי פעם אנו חולפים על פני צליינים בודדים או בקבוצות קטנות…תרמילי גב, מקלות הליכה והרבה מחשבות. הגשם חוזר בטפטוף, בהמשך מתברר שזו לא מילתו האחרונה.
לקראת הקטע האחרון, הפסקה קצרה ומפגש עם הרכב בקרחת יער קסומה. אני משתף את שי, איש הברזל של הקבוצה, בתוכניתי. בהתחלה הוא קצת מהסס, אך די מהר משתכנע , נפטר מהתרמיל ונעלי הרכיבה ומצטרף אלי. תדרוך אחרון מנונו לגבי אופי המסלול הצפוי ואנו יוצאים לדרך, קצב נוח כיאה לעלייה לרגל ולא למרוץ.
שאר הקבוצה ממשיכים ברכיבה, חלקם עוקפים אותנו וכמובן מצלמים והאחרים משתרכים מאחור. בשלב מסוים אנו מוצאים עצמנו לבד ואף מתלבטים איך להמשיך.
רוחניות או גשמיות?
שני הקילומטרים האחרונים עוברים בתוך העיר, הגשם התחזק משמעותית ואנו רטובים עד לשד עצמותינו. אנו מגיעים לקתדרלה מאחת הסמטאות. הקבוצה עדיין לא כאן, רק אחרי רבע שעה של המתנה בקור מקפיא אנו מבינים שהגענו לחזית צדדית של המבנה הענק, רצים בקלילות לרחוב מקביל וסוף סוף מתאחדים עם כולם לתמונה קבוצתית שטופת גשם…
מזג האוויר לא מאפשר להתענג מהרגע הרוחני והמחשבות מתמקדות במקלחת חמה, בגדים יבשים וכוס בירה בבר של המלון. עם כול הכבוד למסע רוחני, אין כמו הדברים הפשוטים, הממשיים , הארציים “לעשות לנו את זה”.
ולקוראים שהגיעו עד לכאן, בונוס סרטון המסע:
