פלוטון אקראי הוא אחד הדברים היפים שיש ברכיבת כביש: דבוקה של חברים שנפגשו לרגע ומשתפים פעולה אל יעד משותף. אבל יש סכנות שכדאי להכיר ולהתכונן לקראתן:
השתחרר לנו רוכב מבית החולים. בזמן שכולם כבר בשלבים הסופיים של התאוששות הגוף והרגליים מהמרחקים ההזויים שעשו בכיפור, אורן יתחיל רק עכשיו תהליך החלמה של 6 שבועות וכל זה בגלל שרכב עם פלוטון שלא התארגן על עצמו כמו שצריך. שבר באגן, ניתוח לא קל עם ארבעה ברגים וכמעט שבוע באשפוז. לפחות האופניים יצאו שלמים.
מאת: אריאל אגרון
כשעה לפני ההתרסקות הכל עוד היה שמח ונרגש. יצאנו כמה רוכבים חדורי מטרה למסלול של ת”א-חיפה-ת”א, טיסת פלוטון 200 ק”מ על 40 קמ”ש. מטרה. 4 וחצי בבוקר הקלקה בסינמה סיטי וישר יציאה לדרך. החבר’ה ידעו שהולך להיות יום לא קל והמחשבה הייתה להימנע מהשעות החמות ככל האפשר. הקצב יהיה חזק. לחות גבוהה באוויר כבר בשעות המוקדמות של היום. היה ברור שיהיה קשה להחזיק קצב כזה כאשר השמש תהיה גבוה בשמיים. המחיר של ההחלטה הזאת הוא שהשעתיים הראשונות של הרכיבה יהיו בחושך.
עשינו טעות קריטית, ופה אני מגיע לסיבה של כתיבת המאמר הזה, לא תיאמנו סימנים והחלפות לפני ההקלקה. מדובר על פלטון לא אורגני, של אנשים שאולי מכירים זה את זה אבל לא רוכבים באופן קבוע. חלקם אפילו רוכבים ביחד רק פעם בשנה – ביום כיפור.
למרות שהתחלנו רק שישה המיקס היה די מעורבב כאשר חלקינו רוכבי כביש תחרותיים, וגם זה מהרמות השונות של האיגוד, חלקינו לא תחרותיים ועוד שני טריאתלטים. פלטון לא אורגני בלשון המעטה. לא היה ברור האם כולם מסונכרנים על הסימנים, כל כמה זמן יהיו ההחלפות ובאיזו צורה. הכי ישראלי שאפשר – נזרום. כולם פה מנוסים. יהיה בסדר.
מגזין האופניים הטוב בישראל גם בטלגרם: כנסו להתרשם פה!
אחרי שרוכב אחד נשר בגלל פציעה מיומיים לפני, פגשנו בדרך את ולאד לוגינוב (AKA אבוקדו) שהיה בדרך לרכיבת סולו אפית משלו של 300 ק”מ, הוא סגר את הפלטון והמשכנו לטוס על 45 קמ”ש. אחרי נתניה הרכבת הדוהרת הזאת התחילה להיכנס למקטעים ללא תאורה. בכל מקטע כזה לקחתי שמאלה כדי שיבוא מחליף עם פנס חזק ויאיר את הדרך. אלה מקטעים שבלי תאורה חזקה פשוט אי אפשר לראות את הכביש ולאחרונה בישראל יש יותר מדי נפילות והתרסקויות של רוכבים בגלל סדקים ופגעים שלו. במקטע החשוך שליד קיסריה הפניה שלי שמאלה התחילה תגובת שרשרת שבגללה נפל אורן.
הכל קרה כל כך מהר שקשה גם היום, שבוע אחרי, להבין מה בדיוק קרה. הסימון שלי שמאלה להחלפה היה או חלש או לא ברור לרוכב שאחריי והוא לקח שמאלה איתי. בפנייה החדה שלו שמאלה (שוב, בגללי) הגלגל האחורי שלו פגע בגלגל הקדמי של אורן, שהיה מאחוריו כרוכב השלישי של הפלוטון. אורן לא הצליח לייצב את האופניים מהסטייה והפגיעה הפתאומית בגלגל הקדמי שלו, הוא איבד שיווי משקל והתרסק במהירות שדהרנו בה על הבטון הקשה של הכביש. את רוב הפגיעה חטף האגן, ואחרי ששללו בבית החולים דימום פנימי, הסתבר בדיעבד שהנפילה הייתה כל כך עוצמתית שבאגן נוצר שבר בחלקו העליון אשר אילץ את הרופאים לבצע ניתוח קיבוע שבר באגן (זה שם הניתוח) עם ארבעה ברגים. המזל הוא שהשבר הוא בחלקו העליון של האגן, כך שזהו ניתוח פחות מסובך ממה שקורה בפציעה מסוג כזה. אבל עדיין, כמעט שבוע בבילינסון, 14 יום עד הורדת התפרים, 6 שבועות בלי לדרוך על הרגל, תהליך של היעזרות בקביים ולפי דבריו של אורן עצמו – שחייה רק כעבור שלושה שבועות.
אחד הדברים המדהימים באיש הנהדר הזה הוא שמירה על רוח טובה והומור לאורך כל ימי האשפוז. התכתבתי איתו כל כמה שעות בזמן שהוא היה בבית החולים והוא ניסה לנחם ולעודד אותי! הגישה החיובית שלו עוזרת לי להתמודד קצת יותר טוב עם רגשות האשמה שאני נושא. הרי אילולא הייתי פונה שמאלה כל זה לא היה קורה.
שיעור פלוטון לכל החיים
כאשר יוצא לכביש פלטון בלי מאמן או “מוביל’ ברור, שתי דקות של תיאום ציפיות וסינכרון סימנים והחלפות יכול להיות ההבדל בין חזרה של כולם הביתה בשלום מרוצים ושלמים, לבין חזרה של מישהו, לא עלינו, באמבולנס וסיום אותו יום בבית חולים.
חשוב לבצע סנכרון ותיאום של סימנים והחלפות לפני יציאה לכביש. זה קריטי שבעתיים כאשר מדובר בפלטון לא אורגני. חצי דקה, דקה, פשוט לדבר על זה. אף אחד לא יפסיד כלום ושום מטרה לא תפגע גם אם זה יקח שתי דקות לתאם ציפיות, להבהיר מה מתוכנן ולסנכרן בין כולם את התנהלות הרכיבה, עם בירור כגון:
- כל כמה זמן החלפות ומה הסימנים להחלפה?
- לאיזה צד פונים בהחלפה?
- איך מסמנים בצורה ברורה – האם רק עם המרפק, בכל היד או גם בדיבור?
- האם כולם עם תאורה, האם יש למישהו נצנץ אחורי שאולי מסנוור מדי ויהיה בעייתי אולי לשבת מאחוריו?
- האם יש אנשים שמצטרפים בדרך ומה הנוהל במצב כזה?
- איפה העצירה הבאה?
- על איזה קצב יושבים?
- האם יש מישהו פצוע או מישהו שמרגיש פחות טוב וצריך להיות יותר קשוב אליו
פלוטון דוהר
יום כיפור וסטרבה בקריסה
חוץ מהמקרה המצער הזה, יום כיפור, לפחות לפי הסטרבה והרשתות עבר בשלום ועם מספרים באמת יוצאי דופן. ע”פ אחד הפורומים מנצח הקילומטראז’ היה Lubo Peich עם 304 ק”מ אבל אלה אחריו היו קרובים מאוד: ולאד שעמד ביעד המטורף שלו וגמע את ה301 ק”מ שתיכנן (אתה משהו מיוחד אבוקדו) ותום יצחקי שרכב “רק” 260 ק”מ אבל עם טיפוס של 3,300 מטר עלייה. כואב רק לחשוב על זה.
הלוואי ויהיה יום כיפור פעם בחודש. ולא כשיש מגיפה או פעם בשנה. לראות את כל הילדים משתלטים על הכבישים עם האופניים החמודים שלהם, רוכבים חובבים ומקצוענים רוכבים באמצע כבישים מהירים בלי חשש שלא יחזרו הביתה בגלל איזה נהג שמסמס וכמובן השקט הזה שבאוויר.. זמן ל self reflection וקצת רוגע אמיתי.
לנו כרוכבים, זהו היום המיוחד ביותר בשנה. יום של הגעה למספרים בריבוע הקטן הזה בגרמין אשר מודד את המרחק, מספרים שלא יוצא לראות כל יום..
עצירת קפה ומילוי מים בפוריידיס. בהרכב פלוטון של מינוס 1..
פלוטון אקראי וערך החברות
למדתי דבר נוסף ברכיבה הזאת, בעיקר מחבריי המנוסים לפלטון הזה והוא ערך החברות. גם אם יש מטרה כלשהי מבחינת קצב, מהירות ומרחק – אם מישהו נחלש פתאום ומתנתק מהפלוטון אז מחכים לו עד שיחזור. ומחכים לו שוב אם מתנתק שוב. חברות ואדיבות מעל הכל.
מי ייתן ותמיד נחזור הביתה בשלום!
