קבוצת בריחה – סיפורן של הרוכבות האפגניות

יותם ייבין11 בספטמבר 2022

במרוצי כביש המונח "קבוצת בריחה" מתאר את הרוכבים האמיצים שמאתגרים בקדמת המרוץ את הדבוקה הרודפת מאחור. הסיכוי לניצחון מתוך קבוצת הבריחה זעום. לקבוצת הרוכבים האפגנים הבריחה מציפורני הטאליבן הייתה הסיכוי היחידי לחיות. יותם ייבין עבד בארגון הסיוע ומביא את סיפורה של קבוצת הבריחה האפגנית במרוץ לחיים חדשים.

הכי קשה לי זה להיות בלי האופניים

במהלך השנה החולפת עבדתי בארגון הסיוע הישראלי "ישראייד" באלבניה, כרכז תחום החינוך בקהילת מבקשי המקלט האפגנית שישבה במקום. בשל חיבתי לאופניים נוצר קשר מיוחד עם קבוצת הרכיבה, שמונה צעירות וצעירים, שלא נתנו לנסיבות לקטוע להם את החלום והתשוקה לפדל. המלון האלבני השלו על שפת הים בו שוכנו הרוכבים, לא הסגיר את הטלטלה שעברו.

ליילה (שם בדוי) הייתה אחת מהרוכבות, צעירה בת 20, מצאה עצמה בארץ זרה ללא רכוש, כסף או שפה. ליילה הספיקה להצטייד במזוודה קטנה טרם הבריחה. בשיחתנו היא מתעקשת להישאר אופטימית ורגועה "הכל בסדר, ניצלנו, טוב לנו במלון, אני אוהבת לטייל באזור", אבל כשאני שואל אותה מה בכל זאת הכי מעסיק אותה כרגע, היא עונה באופן חד-משמעי "אין לי את האופניים איתי, והאמת שאני קצת עצובה מזה".

קבוצת בריחה מאפגניסטן

באוגוסט 2021 לקבוצת הרוכבים האפגנים, הבריחה מציפורני הטאליבן הייתה הסיכוי היחידי לחיות. לאחר השתלטות השלטון הקיצוני, אלו שעמדו בקשר עם האמריקאים או השלטון האפגני הקודם, הפרו-מערבי, היו לפתע בסכנה. עבור נשים ונערות, פעולות יום-יומיות כמו ללכת לביה"ס או לאוניברסיטה, לנהוג או להתלבש כרצונן, נאסרו לחלוטין. במבצע חשאי ודרמטי, בו היו מעורבים בין השאר העיתונאית דנה הרמן, ארגון הסיוע ההומניטרי הישראלי "ישראייד", סילבן אדאמס וארגון האופניים הבינלאומי, חולצו בסך הכל מעל ל-150 אפגנים ואפגניות שעמדו בפני איום מיידי. ביניהם ניתן היה למצוא קבוצת רובוטיקה לנשים, שופטת, אמנים, עיתונאיות, וגם עשרות צעירות וצעירים רוכבי אופניים. אלו התאמנו בקאבול ובצפון מדינת אפגניסטן, בקבוצות רכיבת כביש ושטח שונות. חלקם תחת התאחדות האופניים האפגנית וחלקם כרוכבים מקצועים רגילים. לאחר שהוטסו בחשאי מאפגניסטן, חלקם נקלטו במחנה המעבר באלבניה.

שגרת הרוכבים במחנה המעבר באלבניה

תחילה שוכנו מבקשי המקלט האפגנים באתר נופש שהוסב למגורים באלבניה, בו קיבלו שלוש ארוחות ביום ושירותים סוציאליים ורפואיים בסיסיים. במקום זה שהו עד לקבלת מעמד קבע במדינה אחרת, דבר שלקח כחצי שנה עד שנה עבור רובם. בעזרת "ישראייד" והארגון האלבני "Plan&Go" הוקם בית-ספר בשעות הבוקר ומערך סיוע פסיכולוגי. במהלך הימים שחלפו, סדר היום היה מונוטוני מאד. מלבד ארוחות ושיטוטים רגליים בחוץ, לא היה הרבה מה לעשות. הנערות מקבוצת הרכיבה הקפידו לצאת להליכות וריצה בכל בוקר, על מנת לשמור על צל של שגרת אימונים בריאה. "אלבניה קיבלה אותנו כל-כך יפה ונתנה לנו את השלווה שהיינו צריכות", מספרת ליילה, "אבל השעמום וחוסר הוודאות מאד קשים".

קרן אור ראשונה, קבלת אופניים מאיגוד האופניים הבינלאומי

אחר צהרים אחד של חודש ינואר, קרה משהו מיוחד. בחניה עצר וואן גדול ומתוכו הציץ נהג שהסביר באנגלית רצוצה "יש לי שמונה זוגות אופניים, הגעתי למקום הנכון?". ובכן, זה בהחלט היה המקום הנכון. בעזרת אלפרד טאהיריי המזכיר של פדרציית האופניים האלבנית, הוגשה בקשה לאיגוד האופניים "UCI" לקבל אופניים וציוד עבור הקבוצה. הרוכבים לא פיתחו ציפיות, אבל קרנו מאושר כשהטכנאיים הרכיבו שמונה זוגות אופני-כביש חדשים. מהדורה מיוחד של Scott תחת ה-Solidarity Program של האיגוד הבינלאומי בשווייץ. שלדת קרבון ומערכת הילוכים של שימנו 105 (10*2). אלו אולי לא היו אופני קצה, אבל בהחלט אופניים שיאפשרו לרוכבות ולרוכבים לעסוק במה שהיה חסר להם כל-כך, לרכוב. הגיעו גם קסדות, נעליים, ביגוד ובקבוקים. סוף-סוף היה אפשר לחזור לאימונים ולסגל שגרת רכיבות קבוצתית, כמעט יומיומית, שהתגלתה במהרה כאוויר לנשימה במצב אנושי מעורער כל-כך.

התחרות הראשונה לאחר החילוץ

בשלהי חודש מרץ השתתפה קבוצת מבקשי המקלט האפגניים בתחרות כביש ראשונה מאז הבריחה מאפגניסטן. האירוע שנבחר היה "מרוץ ה-26 למרץ", תחרות שנתית המאורגנת על-ידי פדרציית האופניים האלבנית ומקבצת את מיטב מועדוני האופניים במדינה. שש אפגניות ואפגני אחד התקבצו ליד קו הזינוק, עטופים בדגל מדינתם לקבלת תדריך אחרון לפני הזינוק. מצד אחד, הקבוצה הקטנה ויוצאת-הדופן משכה תשומת-לב רבה מהתקשורת והקבוצות המקומיות. מצד שני, היה זה דווקא רגע נדיר של נורמליות עבורם בשנה בלתי-רגילה לחלוטין. "כשאני על האופניים, אני לא פליטה יותר", מסבירה אחת הרוכבות, "אני לא זרה והקשיים שלי לא משנים יותר. רק הרגליים חשובות, וההגעה לקו הסיום".

התחרות נערכה על מסלול כביש טכני, חלקו על גראבל ובתנאי מזג אוויר חם. למרות הקשיים וההלם הראשוני, ליילה מגיעה ראשונה מהקבוצה, ומגלה שהיא גם המנצחת בקטגוריית הנשים. רוכבת אפגנית אחת התבלבלה באחת הפניות בשל סימון לקוי, אחרת חשה ברע וקיבלה טיפול במקום על-ידי האמבולנס. אחת הרוכבות החליקה בעיקול, אבל גם כידון שהתעקם, הילוכים תקולים ושפשופים ברגליים ובידיים לא מנעו ממנה להגיע לקו הסיום. את הגביע שליילה מקבלת, מניפות לבסוף יחד כל רוכבות הקבוצה. "זה לא חשוב מי הגיעה ראשונה", היא מסבירה, "הניצחון שלנו הוא בעצם זה שאנחנו נמצאות פה, רוכבות וממשיכות בחיים שלנו". הפעם באמת קבוצת הבריחה ניצחה.

התדריך טרם הזינוק למרוץ הראשון אחרי החילוץ

החיים החדשים של הרוכבות האפגניות

כיום, הרוכבות עזבו את אלבניה, לאחר שקיבלו מעמד של מבקשי מקלט במדינה שלישית. האופניים והציוד נשארו באלבניה. ליעד החדש הוטסו שוב רק עם המזוודה היחידה. "יש הרבה דאגות בהתחלה של חיים חדשים", מספרת ליילה, "אני צריכה לעבוד וללמוד, אבל אני מאד מקווה להצליח להשיג אופניים, לחזור לרכוב בעצמי, וגם לאמן נערות אחרות". כמו ליילה, מפוזרים עוד כמה עשרות רוכבות ורוכבים גולים ברחבי העולם. חלקם יתחרו בספטמבר באליפות הלאומית של אפגניסטן, שתערך בשווייץ. עבורי, החודשים לצד הקבוצה האפגנית היו שיעור על החשיבות והכוח של הספורט, ושל האופניים בפרט.

יותם ברכיבת אימון עם הקבוצה, חלקם במדי קבוצת האופניים הישראלית

כנראה שאפילו החזקות בקבוצה לא תזכנה לחוזה מקצועני, כפי שאולי חלמו לפני עליית הטליבאן. מצד שני המטרה מלכתחילה הייתה לנתב את האימונים לפיתוח החוסן והמנהיגות של הרוכבות והרוכבים. בנוסף להוות השראה ומקור גאווה לשאר קהילת מבקשי המקלט. הבנתי גם כאיש חינוך שהעיסוק בספורט חשוב מאד לא רק עבורם אלא גם לנוער בכל מקום בעולם וגם בישראל.