תזכורת: TD או ה Tour Divide הנה תחרות אופניים שחוצה את ארצות הברית מלמעלה למטה – מקנדה למקסיקו. החוקים: אסור לקבל סיוע מבחוץ מעבר למה שיש ממילא על המסלול. המרחק: 4,418 ק'מ הגובה המצטבר: 60,000 מטר. מגבלת הימים המותרת לסיום: 27. זה אומר בממוצע 160 ק"מ ליום. כן – צריך להיות קצת שרוט בשביל לעשות את זה. זוהר קנטור הוא הישראלי הראשון שסיים את המירוץ הזה ב 25 ימים. הוא בחר ב BIKEPANEL לספר על כך לפני היציאה – בכתבת הגילוי ובכתבת ה"יצאתי תכף אשוב". הנה חלק קטן בלבד ממה שיש לו לספר לאחר שחזר.
מאת: זוהר קנטור
נתחיל מהסוף:
המסע הארוך והקשה הזה נגמר בצורה מאוד סוריאליסטית – בתחנת הגבול בין ארה"ב למקסיקו אי שם באנטילופ-ווילס, שוממה עם נוף משעמם. אין שם כלום! האיש בבוטקה נותן אישור להצטלם באזור "המפורז" שבין שתי המדינות– אבל אין שם כלום! זה ממחיש את העוצמה, וגם את הקושי של tour divide. מסע אפי של קרוב לחודש מסתיים בלי שום חגיגה גדולה: התחושות בסוף הן תמיד סתמיות. זה פשוט נגמר, וזהו. בהמתנה משעממת לשאטל שיוציא אותך מהחור הזה.
לאורך כל הלילה כשאתה יודע שזה הסוף – אתה יודע שהדבר הזה יכול להפתיע. אמרתי לג'ון הבריטי, שרכב איתי את הלילה האחרון – זה לא נגמר עד שזה לא נגמר. דממה, לא רחוק מהסוף, אנחנו רוכבים בחושך, ופתאום…פאק!! עליתי על נחש ענק באמצע הדרך – ויש שם Rattlesnakes מאוד מסוכנים! זו רק דוגמה – אתה יכול לקבל הכשה ברגע האחרון. רק בסוף כשבאמת ראיתי בעיניים את תחנת הגבול, רק שם נתתי לעצמי את הרשות להרגיש שסיימתי. לפני כן אתה פשוט לא נותן לעצמך לחשוב על הסוף: אתה מרוכז ביעד הרגעי של אותו רגע כי מחשבות על הסוף מוציאות מריכוז.
ענת אשתי אמרה לי: אם תגיע לנקודת הסיום, יש לך מושג איך תצא משם? לא מדובר במטאפורה אלא בשאלה הכי פרקטית שיש – איך מגיעים לרכב הקרוב? יש אנשים שרכבו עוד 150 מייל רק כדי להצליח להגיע לתחבורה ציבורית. גם פה יש סיפור מיוחד: למזלי הרב הגיע חבר יהודי שהכרתי שגם יצא לטור ופרש אחרי חמישה ימים. הכרתי אותו בבאנף (נקודת היציאה) ששם כולם נפגשים עם כולם, מודדים את האופניים באווירה כייפית ומתארגנים. אני וחנוך קלטנו שהוא יהודי – שמו רודי נדלר – שם מאוד יהודי. הוא גם אמר שהיה בישראל והראה לי שבחיבור צינור הכיסא לטופ טיוב יש לו "חי" מרותך. רודי פרש עקב פציעה ונפגשנו שוב אחרי חמישה ימים במונטנה. הוא נתן לי את מעיל הרוח שלו והכפפות של חבר ושם הוא הבטיח שאם אני מסיים הוא יבוא לקחת אותי! רודי החבר היהודי שלנו נסע 4 שעות במיוחד מטוסון אריזונה – להביא אותי. בלעדיו השאלה של ענת אשתי הייתה מאוד רלבנטית.
חזרה להתחלה
למעשה לא שמעתי על tour divide אלא על ה"GDR" מיורם רוזן הידוע בשם "הפרופסור". התחלתי לנבור באינטרנט וראיתי שהייתה שם איזה הסתעפות היסטורית של ה GDR. החלום המקורי שלי היה בכלל לעשות את הקונטיננטל דיוייד טרייל – מסלול הליכה ברגל שאף הוא חוצה את ארה"ב – זה לוקח חצי שנה… בתור איש משפחה, אפשרות לצאת לחצי שנה לא תהיה לי אבל לשלושה שבועות כן. אתם מבינים: הסיפור האמיתי הוא שאני בעצם התפשרתי עם אשתי על יציאה ל tour divide במקום יציאה לחצי שנה אל הקונטיננטל דיוייד טרייל. לי זה עולה יותר!
לפני שנה עשיתי את הטסט מדן לאילת Self Supported ארבעה ימים בלי שום לוגיסטיקה חיצונית. שם לראשונה עשיתי משהו דומה לtour divide רק בקטן ובישראל. רציתי לראות איך זה לישון בשטח ולצאת לרכיבה. שם החלטתי סופית שאני יוצא, אבל במשך תקופה ארוכה פחדתי לספר על כך כי אם זה לא ייצא או שאני אשתפן – לא רציתי לתת הסברים להרבה אנשים. שמרתי בסוד עד שאני בטוח – וגם אחרי כן לקח לי זמן, ובסוף עשיתי את זה ב BIKEPANEL (כמובן…). פחדתי מכישלון ומההסברים שנלווים אליו. ברכיבת ההכנה לגראן פונדו חנוך רדליך סיפר לא מעט על ההכנות, ולא אמרתי מילה. הרגשתי שאני צריך לשחרר אבל לא הייתי מסוגל. אחרי כן אמרתי לו שאני מצטער על כך. אבל ככה אני: אני חי את הפינה שלי, את הפרטיות שלי. אני סוליסט – לא באמת צריך את הפרסום הזה. חלק מהפרסום הוא כמובן חשוב לפרגן למי שסייע לי להשיג את הציוד והתמיכה. השקט שלי טוב לי – אני רוכב לבד וחי במקום שקט. כמו אשה בהריון עם בטן שכולם כבר רואים – ולא מספרת לאף אחד…
שואלים אותי הרבה: איך הצלחתי לסיים בזמן שרוכבים מקצוענים וחזקים ממני (והיו רבים כאלה שהחלו את המסע) נפצעו ופרשו?
התשובה פשוטה: באתי מוכן! ידעתי מקריאה והכנה שבהתחלה האסטרטגיה הנדרשת היא לשרוד שבוע ואסור שתהייה שום מטרה אחרת. מי שכשל לא ראה את המטרה הזו של לשרוד שבוע ותו לא ושם לעצמו מטרות אחרות: לכסות מרחק מסוים או להיות בין הראשונים, בעוד שבימים הראשונים אתה צריך לנהל את הרכיבה שלך תוך כדי שאתה לא גומר את עצמך. ניהול הרכיבה בצורה נבונה ואחראית הוא הגורם הכי חשוב בטור ולא היכולת הגופנית, כושר או המהירות שלך.
יש גם את הדבר הכי לא ברור מאליו שהוא הכי חשוב: כל מי ששואל אותי איך להכין את עצמו לכזה דבר – השאלה הראשונה שאני שואל אותו – לרוץ התחלת? ריצה מחזקת את השלד הרבה יותר מרכיבה: גידי אכילס, התאומים – אלה השרירים שעובדים הכי קשה ב hike a bike – דחיפת האופניים בשלג, בחול, או בעליות תלולות במיוחד – ויש הרבה כאלה. המתאימים ביותר למירוץ הזה הם אלה שבאו מדיספלינות של אולטרא מרתון ו hiking. זה מדהים לראות כיצד חד משמעית אין שם אף מסיים, רוכב ברמה הגבוהה, שמתאמן רק באופניים אלא כולם מולטי דיסיפלינאריים. כולם! למשל זו שניצחה את הנשים השנה, אסתר – היא אחת הרוכבות החזקות בארה"ב. בפייסבוק שלה רואים אותה מטפסת הרים עם סנובורד על הגב ויורדת בגלישה.
ה – tour divide זה מקום שבו הדיסיפלינות מתחברות. למשל חברה שהכרתי ורכבו איתי חלק מהדרך, ג'וש הוא מדריך טיפוס הרים וסנובורד. ג'ון עושה מרתונים. תום עושה באופן קבוע מירוצי אולטרא אנדיוראנס של ריצה ושילובי שחייה. כולם כאלה – וגם אני – במקביל להיותי תמיד רוכב אופניים, גם באתי מאולטרא מרתון בריצה ועשיתי את חוצה ישראל בריצה. השתדלתי בהכנות עד לתקופה האחרונה לשלב אימוני ריצה בשטח ועליות.
אמריקה וישראל
80% מהרוכבים הם אמריקאים ומתוכם הרוב מקולורדו ואריזונה. אחד הדברים שהיו לי בחלומות זה לראות את אמריקה האחרת. רציתי לגעת באמריקה האמיתית. בלב ליבה. מעבר לרוכבים- ראיתי אנשים טובים, מדהימים. יבשת יפהפייה. וואו – מקום יפהפה! אווירה טובה, הרוכבים מקצוענים. תרבות האולטרא-אנדיוראנס חזקה. כולם ספורטאים ואתלטים. דוגמא: רכבתי עם סקוט אנדרוס, בן 55 אי שם בוואיומינג, ואמרתי לו אחי אתה נראה מקצוען! אז הוא אומר לי "הייתי מקצוען…הייתי בנבחרת ארה"ב וייצגתי את ארה"ב באולימפיאדה". רואים על שפת הגוף והרכיבה שלו, למרות השנים שעברו מאז וגילו היום שהוא פשוט מקצוען. ואז הוא אומר לי – אני כלום! מאיפה שאני בא ממנו יש אנשים שמטפסים את האוורסט וחוצים את הקוטב… תרבות הספורט היא משהו עמוק בחיים שלהם. אמרתי לו עזוב אותך מאוורסט – אתה עושה את tour divide…
גם הקהילות מחבקות את הטור ואתה רואה את אמריקה היפה. דגל אמריקה מתנופף בכל בית. גאווה ופטריוטיזם חיוביים.
במקביל הרגשתי גם כבוד גדול להיות ישראלי: הייתי למעשה הישראלי הראשון והיחיד שעושה את הטור כי חנוך פרש מוקדם יחסית כבר בימים הראשונים. כשהגעתי לביוט – עיירה עם איזה חנות מיתולוגית של רוכבים שיש בה אטלס גדול עשינו טקס ושמתי עליו את הסיכה של ישראל ליד סיכות כל המדינות האחרות ששלחו נציגים. התמונה של ישראל משם היא של מעצמה – כל הזמן בחדשות, וכמובן בצד של אמריקה. מבחינתם זה אנחנו והם ביחד נגד "הרעים". קיבלתי יחס טוב מאוד מהאמריקאים בכל מקום!
אנשים טובים לאורך הדרך
במרוצת השנים שהטור קיים התפתחה אהבה גדולה והערכה כלפי קהילת רוכבי הטור, חייבים לזכור שהמסלול עובר בעיקר בעיירות נידחות, קהילות שנשכחו במרוצת השנים. אחת לשנה מגיעים רוכבים, ומכניסים משב רוח מרענן באותם עיירות. מילות עידוד של "You can do it" או "Good Luck" נקראו לעברי מחצרות, מכוניות עוברות ומזרים שפגשתי בדיינרים ובסופרים. הערכה והפירגון נותנת דחיפה נוספת ולא פעם, כשמשפחה שלמה עוברת במכונית וצועקת מילות עידוד ומצלמת אותך, זה נותן כוח לעוד מספר שעות.
כמובן יש גם את הרגעים שהכל נראה אבוד ופתאום קרן אור של טוב לב עושה את ההבדל. ישנם הרבה דוגמאות לכך: באחד הימים הגעתי לעיירה בשם אלבקי כמה דקות אחרי שהמרכול המקומי נסגר בשבע. עמדתי ליד הדלת הסגורה חסר אונים בידיעה שרק למחרת הוא נפתח בשמונה ואני חייב להצטייד ליום שלם של רכיבה. בעל הבית שלא הספיק להתרחק פתח במיוחד עבורי את המרכול, וכך, מעבר לשעות הפתיחה, ערכתי קניות לערב ולמחרת בלי לבזבז זמן יקר – ברגעים אלו אתה אסיר תודה לאנשים יקרים באמצע הדרך.
ערב אחד אחרי מספר ימי רכיבה ושינה בשטח, שבהם אני כבר מלוכלך ברמות שקשה לתאר הגעתי ללימה- עיירה קטנה עם מוטל אחד. לצערי תקוותי לחדר ומקלחת אחרי קרוב לשבוע התנפצו אל מול איש בקבלה שאמר לי שהמקום מלא בעקבות חתונה מקומית. כאשר ראה את פניי ישר הציע לי להתקלח ולכבס את הבגדים אצלם ואחרי שהתנצל שוב שאין חדר עבורי הציע לי לישון בחצר המוטל על הדשא. זה כל מה שהיתי צריך! מקלחת ושינה טובה, המיטה זה בונוס.
כמובן שיש את קייטי היקרה שכתבתי עליה כבר בפייסבוק לאורך המסע, שפתחה עבורי את המסעדה הרבה מעבר לשעות הפתיחה והכניסה אותי למסעדה החמה והיבשה אחרי סערת מונסון אכזרית. באותם רגעים, כשאתה בארץ זרה, רטוב וקר, רעב ואומלל לא ניתן לתאר במילים את התחושה הזאת של נגיעות האלוהים דרך טוב ליבם של אנשים זרים. האנשים האלו הם חלק בלתי נפרד מהחומרים שעושים את הטור למה שהוא – מעבר לכל דמיון וגדול מהחיים.
Tour Divide – דיאטת ההשמנה הבאה שלכם?
עליתי במשקל לאורך המסע. האמת אני לא יודע להסביר מה קרה, אחת הדאגות העיקריות שלי הייתה התזונה והמשקל הנמוך בו יצאתי למירוץ. כפי שכתבתי בזמנו בבייקפאנל, יצאתי בגבול תחתון של 60 ק'ג וכל נסיונותיי לעלות במשקל לא צלחו. לאורך הדרך התפריט מבוסס על מה שמוצאים לאורך הדרך וזה אומר מזנונים בתחנות דלק או אם מתמזל המזל: בדיינר. אכלתי כמויות לא נתפסות של המבורגרים, שוקולדים, ממתקים לאורך הדרך, כשכל מה שמדריך אותי זה מספר הקלוריות. לפעמיים קרה שיצאתי לדרך עם אוכל ליום-יומיים שבכיסים שלי 4-5 המבורגרים וציפס ארוז בשקית. כך שלפני השינה בעודי בשק שינה אכלתי המבורגר, חובה לדחוף כמה שיותר אוכל ולפני השינה – זאת הזדמנות מעולה, ואיך שאני מתעורר בבוקר בשעה 5 שוב בעודי בשק שינה כי קפוא בחוץ, יושב ואוכל עוד המבורגר קר. מצאתי שיטה להכניס את ההמבורגר לשק שינה כך שלפחות אוכל אותו בטמפ' גבוהה מהטמפ' בחוץ שהגיעה לפעמים לאזור האפס. אגב, אפילו מצאתי חבילה של פאי בטעמים שונים מוכן לאכילה שמכיל 480 קלוריות ליחידה!
הציוד – תכנון מול מציאות: מה כשל ומה ניצח בגדול?
השקעתי המון מחשבה על הציוד, קראתי כל בלוג וכתבה בנושא (לדוגמא: בלוג עם המון מידע). בנוסף רשימת הציוד של קורט המנצח של שנה שעברה כך שבחירת הציוד היתה מחושבת. יתרה מזאת את הציוד בדקתי בזמן האימונים לאורך רכיבות יום ורכיבות של מספר ימים, כך שכשיצאתי לדרך האמנתי בציוד שלי. בכלל אני פריק גדול של ציוד, וציוד אולטרא-לייט בחלקו כבר היה ברשותי מתחביב אחר שלי – טרקים בהרים.
ובכל זאת, בחרתי ללכת על התצורה הקלה ביותר וזה אומר למצוא את נקודת האיזון בין משקל ונוחות. אלמנט הנוחות הוא סוביקטיבי כמובן אבל מבחינתי היה לי כל מה שאני צריך. טעות אחת שלי הייתה שלא הערכתי נכון את הגשמים שהיו לאורך הדרך וכך הציוד ה"אטום לגשם" שלי התברר כלא ממש אטום… השנה הייתה גשומה בצורה יוצאת דופן ואני בחרתי לצאת ללא מכנסיים אטומים ועם מעיל יחסית קליל ולא אטום לגמרי. טעות שעלתה לי בהרבה רעידות, קור וחוסר נוחות.
היו מספר פריטים שניצחו. לדוגמא, מעיל פוך של the north face מדגם Crimptastic. קל כמו נוצה, נדחס לגודל מינימלי ומחמם בלילות ובבקרים הקרים. לא פעם יצאתי לרכוב עמו בבוקר עד שהיום מתחמם או בלילות הקרים בירידה מפס מושלג. המעיל היה החבר הנאמן שלי לאורך כל הדרך עד ניו-מקסיקו ששם כבר לא הייתי צריך אותו.
עוד פריט שניצח בגדול ואפשר לי לישון כמו תינוק, להתאושש מיום קשה, ולקום רענן למחרת הוא המזרן של תרם-א-רסט – מזרן מעולה, מהקלים ביותר שיש ומתגלגל לגודל של פחית שתיה!
אופניים, הילוכים וריגיד ומה שביניהם
גם כאן השקעתי המון מחשבה, תכנון ובדיקות. לא היה לי ספק שכל סוג שאבחר חייב להיות 29 ואכן למעט שני רוכבים השנה שרכבו על 26 כל רוכבי הטור היו על 29. הסיבה ברורה, אין להשוות את יכולת הגלגול, והיעילות שברכיבה על שבילים אין סופיים שגלגל 29 מספק. בנוסף, שילדת זנב קשיח מבחינתי הייתה ברירת מחדל. אני רוכב כבר שנים על שני זוגות 29 זנב קשיח ולרגע לא חשבתי שישנה אפשרות אחרת. מה שלא הייתי בטוח לגביו זה האם ללכת על בולם או מזלג קשיח (ריג'יד) ובסוף הלכתי על מזלג קרבון קשיח. התוצאה היתה מדהימה מעל למצופה, הבחירה באופני סגל היתה מושלמת: ביחד על מזלג קרבון האופניים תפקדו בצורה נוחה, מדוייקת ומאוזנת. זה לא מובן מאליו לרכב על אופניים עמוסי ציוד, כבדות במשך ימים רצופים על שבילים עם מהמורות ו – washboards אין סופיים ללא תקלה.
היו רגעים שבהם בולם היה מקל עליי ומאפשר מהירות גבוה יותר אבל בשורה תחתונה, בהתחשב בטיפוס מצטבר של שבע פעמים הר האוורסט אני מעדיף להוריד קילו מאשר נוחות במספר קטעים. לאחר התיעצות עם איתי גרואג מסגל החלטנו ללכת על תצורת דבל של סראם וחוץ מקטעים בודדים של עליות קשות ביותר, שבהם חיפשתי הילוכים נוחים יותר הדבל היה מושלם. אין מה לעשות עשרה הילוכים "אמיתיים" לכל פלטה נותן מענה מושלם. הפלטה הקטנה בקטעי עליות עד מישור ופלטה גדולה מעליות קלות עד מישורים. היו מספר ימים שעקב בוץ נדפק לי הכבל של המעביר הקדמי ולא יכולתי להעביר הילוכים. שיניתי במספר הזדמנויות עם מפתח הלן לפלטה גדולה או קטנה והיה לגמרי בסדר.
הצמיגים שבחרתי התבררו כבחירה מושלמת: ה – Nano של WTB התגלגלו מהר ואחזו היטב לאורך כל הדרך. אחרי כ- 1000 ק'מ התחיל לברוח לי אויר מהצמיג האחורי. לא משמעותי במיוחד אבל לא רציתי לקחת סיכון ובחנות האופניים הראשונה הכנסתי פנימית במקום טיובלס. כך רכבתי עד עשרה ק"מ מהסוף: 4400 ק"מ, ואז נכנס לי קוץ מדברי באורך מספר ס"מ שלא הותיר ברירה אלא לעצור להחליף פנימית. זוג צמיגים אחד לאורך כל המסע – אני מרוצה.
רכיבת אולטרא מרתון – אוסף של רגעי אושר בלבד:
הסרט הזה צולם ממש ימים ספורים לפני הסוף באחד הקטעים הקשים ביותר: מאות ק"מ של שבילים במדבריות ניו-מקסיקו בחום אימים. בהרבה מובנים בקטע הספציפי הזה הייתי מיואש לגמרי. קטע אין סופי של פודרה תובענית שאילצה אותי ללכת. למרות שידעתי שעוד יומיים, בערך, אני מסיים, באותו רגע היה נדמה לי שהקטע הזה לעולם לא יסתיים – מין תחושה שזהו מפה לא יוצאים. רציתי להנציח את הרגע כדי לזכור כמה קשה היה לי.
אבל למה לצאת למסע הזה? אין לי תשובה מוחצת כזאת שתיתן מענה לשאלה. זה מגיע ממקומות אחרים: הרצון להרפתקאות, להתנסות, לאתגר את עצמי. ה – tour divide מהבחינה הזאת הוא חלומו של כל הרפתקן. גסטין סימוני, רוכב יקר בדנוור קולורדו, כתב בצורה נפלאה על התחושה שלו לפני היציאה:
"My daydreams of racing this route is similar to any day sailor familiar with the tricky inlets and channels of Long Island Sound off of New England, but who dreams on a slow tack, or during a most particularly impressive sunset, of racing solo across the Atlantic in a 6.5 meter sailboat"
הוא הצליח לטעמי לתאר את חלומו של כל הרפתקן, חלומו של כל ילד לתור את העולם, לראות מקומות חדשים, לקחת סיכונים ולהגשים חלומות. ממליץ לקרוא את הפוסט שלו לפני היציאה.
זה מקור הכוח אל מול הקשיים שראיתם בסרט מעלה. יצאתי בידיעה שאני עושה הכל כדי לסיים, לא משנה כמה קשה וכמה יכאב אני מסיים. זאת הדרך היחידה לצאת למסע כזה, מי שחושב שזה קל או לא יכאב עדיף לו שלא יצא. אני זוכר שפגשתי רוכב, ידיד יקר, בעיירה שנקראת אוונדו במונטנה מתישהו סביב היום הרביעי, ואמרתי לו – זאת מלחמה! אבל זה לא כך כך פשוט, יש אין ספור רגעים קשים, שבהם הייתי אומלל, עייף, רטוב רועד מקור או מת מחום, ללא אוכל ולקראת סיום המים אבל כמה קשה שהיה לי לרגע לא חשבתי לוותר.
השיטה שלי היא לא לחשוב על הימים הבאים, לרגע לא לנסות לחשוב על מה מחכה אם וכאשר אני אגיע לנקודה כזאת או אחרת, אלא לשבור כל קטע וכל יום ליעד הקרוב הממשי. לדוגמא, אם אני מתעורר באיזה חור ויש לי מספר שעות לרכוב לארוחת בוקר – זה כל מה שמעניין ומעסיק אותי…להגיע לארוחת בוקר! אני רוכב ומדמיין את הקפה ואת האוכל שאני אזמין. מה יקרה אחרי זה? כמה קשה המסלול לאחר מכן? אני לא חושב על זה. וכך כל הדרך: תמיד לחשוב על יעדים קטנים לאורך הדרך כי לחשוב במושגים של ימים זה מלחיץ ומפחיד, ולא ניתן לעיכול.
לבד או ביחד?
גם כשהייתי לבד היה ממש כיף לדעת שכל כך הרבה חברה עוקבים אחרי ושותפים למסע. לא בכל פעם יכולתי לקרוא את כל התגובות ובטח לענות אבל הרגשתי את הוייב מהפייסבוק וזה היה ממש כיף! בכל חור שהגעתי אליו כל כך שמחתי לעלות תמונה או איזה שיתוף קטן בכמה מילים. לפעמים תוך כדי רכיבה, חשבתי איזה תמונה תעביר את החוויה או איזה סיפור קצר יעביר את מה שאני חש, ואז ברגע של התחברות קצרה כל המטען שצברתי עבר בלחיצת כפתור – מדהים.
הפייסבוק שפתחתי לפני היציאה סיפק פלטפורמה מדהימה לסוג כזה של שיתוף, ביחד עם מכשיר הספוט שקבלתי מ small-world סיפקו יכולת לעקוב אחרי בזמן אמת. זה נתן את האפשרות לכל אחד להיות ביחד איתי לאורך הדרך. לא פעם במשך היום חשבתי על כמה חברה רואים אותי עכשיו ועוקבים אחרי הקצב שלי…
נושא הרכיבה לבד או ביחד – עם רוכבים אמיתיים בשטח, הוא לא חד משמעי: כבר בבית ידעתי מניסיון של אחרים שלרכוב ביחד קצת פחות קשה מלרכוב לבד. יצאתי בתחושה שכן הייתי רוצה לרכוב עם רוכבים נוספים ואולי גם בשביל החוויה של להכיר אנשים חדשים ולהתמודד ביחד עם האתגרים והקושי. יחד עם זאת אני סוליסט מטבעי, ואין לי כל בעיה להיות לבד, כך היה תמיד כשבמשך שנים אני רץ ורוכב (כמעט) תמיד לבד.
ביום היציאה, אחרי שכבר הכרתי רוכבים רבים, היה נעים לצאת לרכוב ביחד. כך מצאתי את עצמי בערב חולק חדר במוטל עם חבר-רוכב בשם ג'וש וקובע למחר להיפגש עם רוכב נוסף, גון, ליציאה משותפת של שלושתנו. כבר בבוקר למחרת אחרי יציאה מאוחרת, כל אחד מורח מספר דקות וזה מצטבר. הציק לי שאני לא שולט במצב לגמרי אבל הידיעה שכיף ביחד החזיקה אותנו. כך היה בשלושת הימים הראשונים עד שבאיזה רגע הבנתי שלא מתאים לי: אני יותר מדי מתפשר ופחות מדי רוכב את הרכיבה שלי. קבעתי עם עצמי שלמחרת בבוקר אני קם מוקדם ונפרד מהם לשלום וכך היה, הרגשתי הקלה ותחושה שעשיתי את הדבר הנכון.
אולי ה"ביחד" שלנו לא היה נכון. את זה הבנתי אחרי מספר ימים שהצטרפתי לזוג שרכב מהיום הראשון ביחד: טום ונתן. הם רכבו ביחד אבל לחוד, זאת אומרת אם אחד מוכן בבוקר הוא לא מחכה פשוט יוצא לדרך, נפגשים לאורך הדרך, אוכלים ביחד בעיירות, והעיקר ישנים בלילה לאורך הדרך או חולקים חדר במוטל, אבל את רוב היום רוכבים לבד כל אחד בקצב שלו. היה לי ממש כיף איתם ורכבנו מספר ימים עד שב – Steamboat בקולורדו הייתי מוכן לפניהם, לאחר טיפול אופניים וקניות, ויצאתי לדרך. יותר לא ראיתי אותם. למען האמת, לאורך הדרך לאחר מכן, דאגתי למסור להם ד"שים מכל מיני מקומות שידעתי שהם חייבים לעצור כמו דיינרים והשארתי להם הודעות שאני מתגעגע אליהם ושיתחילו לרכב מהר. אחר כך בניו-יורק התקשרתי לתום והוא סיפר לי שהם תמיד קבלו את הד"שים שלי ולא הפסיקו לצחוק מההודעות השטותיות שלי…
הבנתי שבסופו של דבר לרכוב לבד זאת הדרך הנכונה עבורי. אני יותר מהיר, פחות מבזבז זמן, ויותר יעיל והאמת לא היתי צריך את ה"ביחד" יותר מדי. המחיר שמתחרה משלם עבור החברותא הוא מחיר שאני לא מוכן לשלם. במחשבה לאחור, אחרי שרכבתי כשבועיים לבד, אני משוכנע שלרכוב לבד זאת הדרך הנכונה לרכוב את הטור. רק ככה ניתן על באמת לבחון את עומק האתגר והקושי ולקחת אחריות על ניהול הרכיבה על כל היבטיה לטוב ולרע. הסיפוק אדיר.
ישנם הרבה רגעים שבהם אתה ממש לבד, זה אחרת לרכוב במשך היום לבד ובמשך הלילה. בלילה הכל מקבל משמעות אחרת, יותר דרמטית והתחושות לטוב ולרע מתחדדות ומתעצמות. אני לא יודע מי מבין הקוראים חווה את התחושה הזאת שלהיות ל ב ד בלילה קר במקום זר, מדברי או באמצע יער עד, כשכל מה שאתה רואה זה את אלומת האור הצרה שהפנס מאיר ואתה יודע שאין אף אחד מסביבך – פשוט כלום!
אני זוכר שרכבתי בימים האחרונים ביער גילה בניו-מקסיקו לקראת ערב התחילו סערות המונסון להכות, היה כבר 9:30 בלילה וכבר הייתי עייף מאוד לאחר יום ארוך ומתיש ואז התחיל לרדת גשם. מצאתי מסתור מתחת עץ גדול ונשכבתי עם הבגדים בשק ה – Bivy וכוונתי את השעון לשעת שינה אחת בלבד בידיעה שהסערה תחלוף אוכל להמשיך בדרכי. בזמן ששכבתי לבד, בחושך, תוך כדי סופה של רוחות, ברקים ורעמים התחושה הייתה מדהימה. קשה לי לתאר מזה עבורי רגעיי האושר והתחושות החזקות של להיות לבד. אחרי שעה התעוררתי, עייף ומרגיש כמו סמרטוט המשכתי לרכב עוד שעה-שעתיים עד שכבר הייתי גמור.
בכל מקרה אני לא אתכחש לעובדה שלרכוב את הלילה האחרון עם ג'ון (זה ג'ון אחר ממקודם…
הייתה חוויה מדהימה. לא הייתי רוצה לסיים את הטור ולרכוב למעלה מ – 24 שעות לבד. פה דווקא הביחד עזר לשנינו לסיים בצורה טובה וסיפק רענון בשעות הקשות של הלילה.
את שיא המסלול אצטרך לשבור רק בפעם הבאה
לא… אני צוחק כמובן. המסלול מבוסס על המסלול הרשמי שמתוחזק על ידי http://www.adventurecycling.org וכולל מספר נתיבים רשמיים – מעקפים למעברי הרים חסומים למשל. למירוץ עצמו אין מארגנים רשמיים רק אתר לצורך תאום והעברת אינפורמציה. את האתר מנהל מתיו לי, שש פעמים מנצח הטור, דמות מיתולוגית. הוא זה שמחליט כל שנה על המסלול הסופי בהתאם למצב השלגים בצפון והשרפות בדרום. מתיו מחליט בהתאם למצב איזה מסלול והאם יש צורך במעקףנתיב בקטעים מסוימים. השנה רכבנו את המסלול המלא ללא מעקף אחד, בשונה משנה שעברה שבה לא רכבו כלל את הקטעים הקשים של קנדה ומונטנה בגלל עומס שלגים, ורכבו את כל הקטעים על כביש. התוצאה הייתה שבשנה שעברה הממוצע של רוב הרוכבים היה באזור הנמוך של 20 יום… אני יודע שמתיו היה ממש לא מרוצה מהחגיגה.
באופן אישי שמחתי שנפלה בחלקי הזכות לרכוב את המסלול המלא, למרות הקושי הרב – הרי בשביל זה באתי ולא הייתי שלם עם הסיום שלי בדיעבד אם זה לא היה ככה. מסתבר שמתיו לקח סיכון השנה, עקב הרצון שלו לא לחזור על הפיאסקו של שנה שעברה, הוא התעקש לכלול את הקטעים הקשים ובגלל זה אחוז הנשירה היה גבוה במיוחד כתוצאה מפציעות ברגליים וחברה שנשברו מנטאלית, יותר מאוחר למדתי שכמה חברה פונו לאחר שקפאו מקור. בכל מקרה לטעמי זה חלק מהטור ולא משהו שבגללו צריך לשנות מסלול. זה אמור להיות קשה, הזוי ומפרק רגליים אחרת זאת לא היתה תחרות הסיבולת הקשה בעולם!
האם אני אדם שפוי?
בהחלט כן! גם הפסיכולוג שלי יעיד שמאז ששוחררתי מאברבנל מצבי השתפר… וברצינות: אני חושב שמי שחי את חייו ולא מגשים או לפחות מנסה להגשים את החלומות שלו הוא הלא שפוי. הפרויקטים האלו, כמו המרתון הראשון או לרוץ-את-ישראל נותנים לי כיוון ומטרה לצאת ולהתאמן, לדעת שיש אתגר שגורם לי להשתפר ולהגיע להישגים – אין כיף מזה. זה כיף לדעת שחלמתי חלום ויצאתי להגשים אותו. זאת הרגשה מדהימה לדעת שעמדתי באתגר שהוא אולי הקשה ביותר שהצבתי לעצמי, וזה נותן סיפוק אדיר. אני מקווה שאולי בעקבותיי יהיו רוכבים נוספים שיצאו למסע המדהים הזה ואני בטוח שהם יחזרו, כמוני, מודים על הזכות שנפלה בחלקם.
מאת: זוהר קנטור
לא רק הבת שלו חושבת ככה. גם אנחנו!
