אהרון ירד לסיני לא כדי לחפש קצת שקט אלא כדי לגמוע קילומטרים ולדקור נקודות באמצע המדבר. זה הסתיים עם קצת פחות קילומטרים, פחות נקודות והרבה דו-שיח עם המשטרה המצרית. שלל תובנות ולקחים עבור המתעתדים לרדת עם האופניים לחצי האי
“עוד שבועיים ריטריט גברים של הגרעין בסיני”. זו היתה, פחות או יותר, לשון ההודעה שקיבלתי בתחילת ינואר בקבוצת הוואטסאפ הקהילתית שלנו. הדבר הראשון שאמרתי לעצמי הוא שלא משנה מה, אני יוצא. הדבר השני היה: “איך אני מביא לשם את האופניים?”.
בשלהי המאה הקודמת, עבדכם הנאמן היה חלק מאותה אוכלוסיה של נאמני ואוהבי סיני. ירדתי לשם אינספור פעמים בתיכון ולפני הצבא, כשבטלפונים הסלולריים היה רק סנייק ונהגי המוניות היו צופרים לפני עיקולים בכביש כדי להזהיר את הרכב שבא ממול. אבל אז הגיעה האינתיפאדה השנייה והשירות הצבאי שבמהלכו היה הפיגוע המחריד בתוך סיני עצמה. חברים שלי ששירתו כחובשים על גבול מצרים לא הורשו להיכנס כדי להעניק טיפול, וזה עלה בחיי אדם. לאחר מכן התחתנתי, נולדו ילדים, דאע”ש הגיעו לסיני ואיכשהו יצא שכבר עשרים שנה לא הייתי שם. במהלך אותן עשרים שנה גם רקמתי מערכת יחסים מיוחדת עם האופניים שלי, ולכן היה ברור שהן מצטרפות לנסיעה הקרובה.
המבצע יוצא לדרך
התחלתי באיסוף מודיעין לקראת המבצע בכמה אתרים וגיליתי שלא אוכל להיכנס עם הרכב שלי כי יש לו מצלמות מובנות, כמו כל רכב בן פחות מעשר שנים. המצרים לא מרשים להכניס רכבים עם מצלמות מטעמי ריגול, או משהו כזה. כנראה עוד לא שמעו שם שבכל סמארטפון בסיסי יש שלוש-ארבע מצלמות. עם זאת, נכתב באתרים שאין בעיה להכניס אופניים, ואחרי בירור מראש בוואטסאפ עם נהג המונית המיועד שלנו, סיכמנו שהאופניים יועמסו על הגג שלו בצד המצרי.
יצאנו במוצאי שבת סביב 2 בלילה משובה שבעוטף עזה, חבורה של 15 גברים, כשאני היחיד עם אופניים. אבל זה בסדר, החבר’ה כבר רגילים, ואחרי סט הבדיחות הרגיל על הטייצ (שרובם היו שמחים להצליח להשתחל לתוך אחד כזה) יצאנו לדרך. פרקנו את הציוד במעבר מנחם בגין (טאבה) והנהגים חזרו לחנות באחת השכונות הדרומיות. אל תעשו את זה, קיבלנו דו”ח מעיריית אילת ובצדק. אנא חנו בחניון המסודר שפעם היה מסלול ההמראה של שדה התעופה הישן (יש שילוט בכל העיר, לא ניתן לפספס).
האופניים לא גררו הרמות גבה, לא מהצד הישראלי ולא מהצד המצרי, וכנראה שזו לא הפעם הראשונה שרואים שם אופניים. בצד המצרי היה עיכוב קטן, כי ביקשו ממני לעבור במשרד המכס הסמוך. רשמו בערבית בדרכון שנכנסתי עם אופניים, והזהירו אותי לוודא שאני גם יוצא איתם ולא משאיר אותם שם (אחרת, כנראה, צריך לשלם מכס על הייצוא שלהם מישראל). ניסיתי להסביר לפקיד שיצטרך לקרות משהו רע מאוד כדי שאפרד מהאופניים שלי בסיני. אני לא בטוח שהוא הבין, אבל בכל מקרה הוא שחרר אותי לדרכי. הצטרפתי לקבוצה ועלינו למונית (טיפ קטן: לפני ההעמסה לגג, הקפדתי להוריד מהאופניים כל מה שיכול ליפול בדרך, וכן שהן ישכבו על צד שמאל ולא על מערכת ההילוכים).
החלטתי מראש שאני מנתק מגע עם העולם הוירטואלי במהלך השהות בסיני, ואז נזכרתי שזה אומר שלא יהיה לי כיצד לנווט שם, אז החלטתי להוריד בזריזות את מפת האזור לטלפון. מסתבר שזה לא כל כך פשוט, ותוך כדי התהליך הארוך בצד המצרי (יש בערך שמונה תחנות, בחוסר יעילות משווע של מדינת עולם שלישי) חיפשתי אפשרויות בחנות האפליקציות. האפשרות שעבדה בצורה הטובה ביותר עבורי הייתה Gaia Maps (אפשרות הניווט offline כרוכה בתשלום). התחלתי להוריד את המפה כשכבר היינו במונית ועוד היתה לי קליטה מישראל. ככל שהמונית התרחקה מהגבול קווי הקליטה דעכו, וממש בשנייה האחרונה ההורדה הסתיימה, בדיוק כשיצאנו מחוץ לטווח. המפות היו בידיי ומבחינתי עכשיו אפשר לכבוש את חצי האי.
ביר א-וואשוואשי הנה אני בא
הגענו לחוף שנקרא Camp Ramadan, על שם הבעלים הבדואי. אחרי התארגנות קצרה, טבילה בים וארוחת צהריים, החבר’ה החליטו לרבוץ בזולה ואני החלטתי לצאת לסיבוב ראשון. על פי המפה היה נראה שישנה דרך ג’יפים שעולה מערבה בואדי הדרומי לנו, ומשם היא הופכת לדרך להולכי רגל שעושה סיבוב צפונה, מגיעה לאתר מיוחד בשם “ביר א-וואשוואשי”, ומשם יורדת חזרה מזרחה דרך הואדי הצפוני למחנה שלנו. התחלתי לדווש במעלה הנחל, עם דש-דש לא אכזרי במיוחד. אחרי חצי שעה הגעתי לאזור מסולע יותר, שבו ג’יפים כבר לא יכולים לנסוע, ואופניים יכולים באופן חלקי. המשכתי בשילוב של רכיבה ו-Hike Your Bike במעלה הנחל. השיטה הזו החזיקה עוד שני קילומטר בערך, עד שהגעתי למפל אנכי בגובה 8 מטר, והבנתי שהשביל הזה מסתיים כאן.
קיר אנכי בגובה שמונה מטר, כאן דרכינו נפרדות
סבתי לאחור על עקביי, ודהרתי במורד הנחל כדי לנסות להיכנס הפעם מהואדי הצפוני. סמוך ליציאה פגשתי חבורת בדואים שישבו לארוחת צהריים, עם ג’יפים במקום גמלים. “איין ביר א-וואשוואשי מין פאדלאק?”, שאלתי בערבית הרצוצה אשר בפי. “וואשוואשי זה שם, יותר צפונה”, ענה לי ג’אסר בעברית צחה, מהסוג ששומעים רק אצל שדרני רדיו מקצועיים. ישבנו לשיחה קצרה, הם סיפרו לי כמה קשה להם מצב התיירות וכמה הם רוצים שהישראלים יחזרו, כי חוץ מהם אף אחד כבר לא בא.
הקהל הגדול השני היה רוסים ואוקראינים, ונבנו לכבודם מלונות ענק לאורך החופים. כמעט כל המלונות הללו ננטשו באמצע הבנייה ובנסיעה לאורך החוף ניתן לראות מפלצות בטון שוממות בזו אחר זו, ששוכבות שם כאבן שאין לה הופכין. הבדואים אישרו לי שהמפה שבידי מדוייקת אבל אמרו לי שכבר מחשיך ולא כדאי שאכנס לואדי בשעה כזו. כמובן שלא הקשבתי להם.
עם מואטה (מימין) וג’אסר (באמצע)
המשכתי צפונה על הכביש ופניתי מערבה לואדי וואשוואשי. הרכיבה פה הייתה מאתגרת יותר מבחינת הדש-דש, ומהר מאוד למדתי שכדאי להיצמד לקוליסים של הג’יפים. הוואשוואשי הוא אתר פופולרי וקבוצות רבות נוסעות לשם, והנחתי שמן הסתם הבדואים סימנו את הדרך הקלה ביותר במעלה הנחל עם הג’יפים שלהם שמשתנה אחרי כל שיטפון. כבר בהתחלה פגשתי טנדר עמוס תיירים שיורד חזרה, ושאלתי אותו אם זה הכיוון. גם הוא אומר לי שזה אכן הכיוון אבל שלא אכנס לשם עם האופניים. גם לו לא הקשבתי והמשכתי הלאה.
אחרי חצי שעה עברתי טנדר חונה בנקודה האחרונה אליה רכב יכול להגיע. מייד אחריה בנו המקומיים מדרגות בטון כדי להקל על ההולכים, ובטח גם כדי לסדר דרופים מעניינים לרוכבים בדרך חזרה.
משם והלאה השטח נהיה סלעי יותר ויותר ונאלצתי לסחוב את האופניים על הגב. מטיילים שבדיוק ירדו מהבור עדכנו אותי שעוד מעט אגיע, אז המשכתי. באיזשהו שלב ראיתי שהשקיעה קרובה והחלטתי להסתובב חזרה ממש לפני עיקול שמאלה של הנחל, מבלי להגיע לבור עצמו, כדי לחזור בזמן ולא להדאיג את החברים. דהרתי חזרה במורד ואדי וואשוואשי, טבלתי בים והלכתי להתקלח.
מדרגות בטון באמצע הואדי, לנוחיות המטיילים. רק חבל שהשאירו גם את שקי המלט ששימשו לבנייה
שלום אדוני השוטר
למחרת עלינו כולנו לבור, עם נהג ומדריך בצורה מסודרת, ובדיעבד הבנתי שהייתי רחוק רק כמה עשרות מטרים ממנו. הוא היה ממש מאחורי הפינה שלפניה ויתרתי והסתובבתי חזרה. הבור עצמו הוא למעשה מערכת של ארבעה בורות, גבים ענקיים, בזה אחר זה. כל אחד גדול מקודמו עד לבריכה האחרונה שהיא פשוט פלא טבע. בריכה של מים צלולים וקפואים באמצע המדבר, בקוטר של לפחות 40 מטר ועומק של 3-6 מטרים, עם מפלי ענק מכל הצדדים. ההגעה אליה דורשת קצת טיפוס על סולמות וחבלים. מאחר וצריך לחצות בריכות בשחייה כדי להגיע לבריכה הגדולה, לא לקחנו איתנו טלפונים, אז יש לי תמונות רק מהבריכה הראשונה. אבל האמינו לי שהבריכה האחרונה שווה את המאמץ, אם אתם כבר מגיעים עד לשם.
הבריכה הראשונה בואדי א-וואשוואשי
לאחר שחזרנו למחנה התארגנתי שוב ויצאתי לרכיבה דרומה על הכביש. ראיתי במפה שישנו כביש שעולה מערבה מנואיבה ודרכו ניתן להתחבר לדרך עפר שמגיעה עד לקניון הצבעוני בהרים שמעלינו. בעודי רוכב דרומה על הכביש ראיתי לפתע מחסום משטרתי כ-300 מטר לפני. רמדאן (בעל החוף שהתארחנו בו, לא החודש) הזהיר אותי מראש שהמשטרה עושה בעיות לרוכבי אופניים. החלטתי לא להעמיד את טענתו למבחן ובמקום זה עליתי מערבה על שביל עפר לסיבוב קצר על הגבעות שמעל הכביש והמחסום.
התוכנית היתה לטייל קצת ולחזור למחנה, אלא שלמשטרה היו תוכניות אחרות. בעודי רוכב להנאתי שמעתי לפתע שריקות לכיווני. היה זה אחד השוטרים מנקודת הבידוק שעלה לרדוף אחרי ברגל וקרא לי לבוא אליו. יכולתי לברוח ולהיעלם בגבעות, אבל החלטתי שזו תהיה בחירה די מטופשת במדינה זרה, ולא הכי ידידותית. הגעתי לשוטר שהחרים את האופניים ומסר אותם לנער בלבוש אזרחי, וביחד ירדנו לנקודת הבידוק המשטרתית. הצלחנו לתקשר מעט והוא הסביר לי שזה לא חוקי לרכוב בהרים, או משהו כזה.
הנוף הנשקף מהגבעות שמעל נקודת המשטרה בדרך לנואיבה. במרכז התמונה רואים את לשון היבשה של ראש א-שייטן (ראש השטן)
בנקודת הבידוק היה איש בלבוש אזרחי שנראה כבעל סמכות גבוהה יותר מהשאר ודיבר אנגלית שוטפת. הוא הסביר לי שאכן זה לא חוקי לרכוב בהרים לבד ושאל מאיפה אני. הסברתי לו שאני מישראל ומתארח במחנה רמדאן והוא הורה לי פשוט לחזור לשם. חשוב לציין שהשוטרים היו נחמדים ביותר, ולא הרגשתי שום חשש.
למיטב הבנתי, המגבלות שלהם על רוכבי אופניים נובעות משני דברים: ראשית, הם פוחדים מאוד שמא יקרה משהו לאחד הרוכבים, דבר שיפגע בתיירות המועטה שעוד נותרה להם; שנית, זו עדיין דיקטטורה ומדינת משטרה והם רוצים לשלוט במה שקורה. רוכבי אופניים שמטיילים להם בחופשיות בהרים לא בדיוק מסתדרים עם מערכת ההפעלה הזו.
מהר מאוד התגלע ויכוח בין הבחור באזרחי לחבריו. הוא רצה לאפשר לי לחזור עם האופניים על הכביש והם טענו שזה מסוכן מדי. לבסוף הם סיכמו שיקחו אותי חזרה בטנדר המשטרתי. שאלתי אותו אם אני יכול לרכוב מחר מהמחנה למעבר הגבול על הכביש והוא אמר שזה בסדר גמור, על הכביש אין בעיה.
הוליכו אותי לטנדר איסוזו ישן שחנה בצד הדרך, ומשום מה אין לו סטרטר. באחד המחזות הסוריאליסטיים של חיי, ראיתי כיצד ארבעה חיילים מצרים קופצים מהטנדר ופשוט דוחפים אותו לאורך הכביש כדי שהוא יוכל להניע. הרגשתי שנכנסתי לשידור חוזר של גבעת חלפון, והתחלתי לחפש את השלטים לכיוון הים. לאחר שהרכב הניע העלו את האופניים לארגז ואותי לרכב עצמו, והסיעו אותי למחנה. במחנה פגשתי זוג רוכבים ישראלים שניסו להגיע באופניים מטאבה, ובמקרה התארחו גם הם אצל רמדאן. הם סיפרו לי שעצרו אותם כבר במחסום הראשון, אז הם חזרו לאזור המוניות, עברו את המחסום עם מונית, ואז פרקו את האופניים והמשיכו ברכיבה עד אלינו. החלטתי לנסות את אותו הדבר למחרת רק בכיוון ההפוך.
יום אחרון – שוב משטרה
את היום השלישי, והאחרון, שלנו בסיני פתחנו בתפילה על חוף הים, ארוחת בוקר, שיחת חברים ולאחר מכן התארגנות. סיכמתי עם החבורה שאני אצא בסביבות 12:30 כדי להגיע לטאבה עד 16:00 בערך, בעוד הם יצאו במונית בערך ב-15:00, כך שכולנו נגיע ביחד.
זריחה טיפוסית בסיני, פשוט להתמוגג (קרדיט: יהושע אליאבזון)
אגב, מסתבר שגם תפילות במניין וכל סוג של התקהלות אסורים בסיני, אלא אם כן מתאמים זאת מראש עם המשטרה והיא שולחת ניידת להשגיח. גם כאן ההסבר הרשמי הוא הרצון של המצרים לשמור על בטחון התיירים.
הרכיבה צפונה הייתה תענוג אמיתי. הכביש רחב, השוליים רחבים וחלקים, והתנועה דלילה ביותר (לא יותר מ-25 רכבים בשעה. ספרתי). יש לזכור שהייתי שם בתקופה הרגועה ביותר של השנה, החופים ריקים (אנחנו היינו האורחים היחידים כמעט במחנה שלנו), ולכן גם התנועה דלילה. יש להניח שבעונות השיא יהיו הרבה יותר רכבים. החסרון היחיד בנסיעה צפונה הוא שאתה נלחם נגד רוח חזיתית לאורך כל הדרך, בדומה לערבה.
עברתי שתי תחנות משטרה קטנות, כלומר שוטר שיושב לבד תחת סככה עם טרקטורון או טנדר לידו. מאחר והם התעלמו ממני הנחתי שהכל בסדר והמשכתי הלאה. לאחר כ-16 קילומטר, חלפו מולי שתי ניידות משטרה בנסיעה איטית ועם אורות מהבהבים, והיה ניכר שהן מחפשות משהו. היתה לי הרגשה שהן מחפשות אותי אבל המשכתי הלאה. הצצתי לאחור וראיתי שהן נעצרו לאחר כמה מאות מטרים, הסתובבו וכעת הן נוסעות בעקבותיי.
נקודת משטרה טיפוסית על הכביש הראשי בסיני לאורך החוף
לאחר שעצרו אותי, הסברתי שאני בדרכי לטאבה, וראש החבורה – גם הוא בלבוש אזרחי משום מה, החל סדרת טלפונים ודיבר עם “הראיס”. בעודו מדבר פנה אלי הנהג ושאל אותי כמה עולים האופניים שלי. עשיתי חישוב זריז ואמרתי לו שבערך 160,000 לירות מצריות. הוא כמעט התעלף ושאל שוב ושוב אם אני בטוח שזה הסכום. יש לשער שזה יותר מההכנסה השנתית שלו. על כל פנים, שנינו הסכמנו שמדובר ב”חילווה ביסיקלה” (אופניים יפים).
אחרי דין ודברים, הוסבר לי שאני לא יכול להמשיך לטאבה כי הם חוששים לבטחוני, שמא ישדוד אותי איזשהו בדואי בדרך. הם ביקשו שאעלה לרכב והם יסיעו אותי למעבר הגבול, אבל אמרתי להם שאם זה כך אני כבר מעדיף לחזור לחברים שלי במחנה רמדאן ולנסוע ביחד איתם. שוב התייעצות עם הראיס, ולאחריה הוסכם שירשו לי לרכוב חזרה אבל רק אם אני מתחייב שאני רוכב לרמדאן וזהו זה, משם אני עולה על מונית חזרה לגבול. “בכבוד שלי”, אמרתי להם, ולפי החיוך נראה שהם היו מרוצים מהתשובה.
רכבתי חזרה, הפעם עם רוח גבית ובמהירות גבוהה ב-50%. הגעתי למחנה, טבלתי, אכלתי ארוחת צהריים ונסענו לגבול כולם ביחד. המעבר בדרך חזרה היה אף הוא פשוט למדי. רק הייתי צריך לזכור לעבור במכס לפני ביקורת הדרכונים, ולכן שלחו אותי חזרה כדי שבמכס יחתמו שאכן חזרתי עם האופניים שיצאתי איתם. בצד הישראלי ביקשו שאפרק את הגלגל הקדמי והעבירו את האופניים במכונת שיקוף גדולה, ובזה הסתיים הסיפור. יצאנו מהמעבר, לקחנו מונית להחזיר את הרכבים, גילינו את הדו”ח שנתנו לנו ונסענו הביתה.
מאות חדרי מלון שננטשו באמצע הבנייה פזורים לאורך החוף
עם אופניים בסיני זה לא פשוט
אני והאופניים זה סיפור אהבה מתמשך, לצד הסיפור עם אשתי היקרה, ואני תמיד אוהב לבחון אפשרויות רכיבה במקומות שונים בעולם שאני מגיע אליהם, בעיקר במסגרת העבודה. בכל המקומות שהייתי בהם, היתה תרבות רכיבה מסודרת, ותמיכה – או לכל הפחות התעלמות מצד השלטונות. זה לא נושא מבחינתם אלא אם כן אתה עושה עבירת תנועה חמורה או משהו דומה.
בסיני הסיפור אחר. אין כל תרבות רכיבה והמשטרה רואה את האופניים כגורם סיכון ומנסה להצר את דיוושי הרוכבים. בסיני יש נוכחות משטרתית כבדה, זה ממש לא שטח הפקר או החצר האחורית של מצרים. אל תצפו למצוא שבילים מסודרים, ובודאי שלא סינגלים. גם שבילי העפר הם לרוב סימון כללי במפה של שבילים שהמקומיים פורצים מחדש אחרי השטפונות. גם אין שום חנויות לציוד אופניים, תיקונים וכדומה, אז אם אתם יורדים לסיני עם אופניים תביאו הכל איתכם. המעבר בגבול, לעומת זאת, היה קליל ובסופו של דבר אני מרוצה מאוד מהרכיבות שהספקתי לעשות. לראות מקום דרך האוכף זו חוויה שונה מאשר דרך הג’יפ, בהליכה או סתם ברביצה על החוף. מצד שני, אם אתם מחפשים חופשת אופניים, בה הרכיבה היא מהות החופשה, אז סיני זה ממש לא המקום. בהעדר שבילים, תמיכה לוגיסטית, תרבות רכיבה ופרגון משטרתי אתם תבזבזו הרבה זמן על חיפוש שבילים או התקשקשות עם שוטרים.
מבחינתי עוד לא אמרתי את המילה האחרונה. אחרי עשרים שנה זו היתה התרגשות גדולה עבורי לחזור לסיני, והתנסות ראשונה שם עם האופניים. זו גם לא הפעם האחרונה ואולי גם לנסות להגיע להסדר עם המשטרה מראש על רכיבה באזור.
הערה חשובה: כל הכתוב לעיל הוא התרשמות אישית וחוויה אישית, והדברים מובאים כשירות לציבור ולידיעה בלבד. אין בכל האמור לעיל משום המלצה כלשהי ליציאה לסיני עם אופניים, או ייעוץ מקצועי וכל כיוצא בזה. כל העושה זאת עושה זאת על אחריותו בלבד.
