בקיץ 2017, בטיול משפחתי לברלין נתקלתי בפעם הראשונה בדבר. התופעה לא נראתה לי זרה או תמוהה ולמען האמת שלא קישרתי את זה לסבלי הבדים על הריקשות של דרום תל אביב, אולי כי אצלי זה מגיע ממקום של פרקטיקה והבנה עמוקה של הצורך הספציפי מפאת היותי מעצב תעשייתי ביום יום.
מה שהיה לי ברור, זה מה זה הדבר המגניב הזה ואיפה אני שוכר כזה? אז עדיין היינו זוג עם תינוקת וההרפתקה הייתה מתבקשת. די מהר מצאתי קרגו תלת גלגלי – שני גלגלים בפרונט ואחד מאחור, תלת-אופן הפוך אם תרצו. דיוושתי בכל העיר במשך כמה ימים, בגשם ובשמש וזכינו לראות את ברלין כמו תיירים מקומיים. יש לי המון רשמים וחוויות מאותה החופשה, אבל קודם כל בואו ונעשה היכרות.
לפני המעבר לכפר – פוסט קורונה, התגוררנו ביפו כעשור. בתור הורים טריים בעיר, מכרתי את הקטנוע וחיפשתי דרך אמיתית להתנייד בנוחות, זריזות ובטיחות בתוך המרקם העירוני שרק הולך ומצטופף. כפי שציינתי כבר אני יוצר, ודגדג לי באצבעות לייצר משהו לעצמי. נכון, יש כבר לא מעט חברות יצרניות, אולם בארץ המראה היה נדיר למעט כמה פריטים בייבוא אישי, ייצור עצמי וכמובן TAGA הישראלית עם התלת-אופן/עגלה.
ה-Argo של עמנואל פרס
נתקלתי בבחור אמריקאי שבנה לעצמו קרגו ולימים הפך למותג argo. לאחר תכנון די מהיר, ולא מדוקדק יש לומר, הלכתי לרתך מקומי שיבנה לי את החלום. לאחר כ-3 חודשים ו-3 אבי טיפוס, המוצר עבד. יש לי אופני קרגו, או בעברית – אופניים להובלת סחורות.
אופני קרגו בבנייה עצמית
אז מתי בעצם הופיעו אופני הקרגו?
בתחילת המאה הקודמת, הופיעו אופניים להובלת סחורות לראשונה בהולנד. הם נתנו פתרון מקומי יעיל וזול בהובלת סחורות, שימשו חנוונים בהובלת בקבוקי החלב והורים צעירים נשאו את ילדיהם הקטנים למסגרות. אפשר לומר שהסקיצות הראשונות הולכות אחורה עד אנגליה של 1877.
באופן די מפתיע יש לומר אופני הקרגו כאן עוד לפני הפורד ModelT (הרכב הראשון בייצור סדרתי). הקרגו שימשו בעיקר משפחות מהמעמד בינוני-נמוך בצפון אירופה, סוחרים, חנויות רחוב ושליחים. בתקופת מלחמת העולם השנייה השתמשו באופניים על מנת להעביר מזון ותרופות לאוכלוסיות במצור, ובנגישות נמוכה. היתרון היחסי היה בכך שהיו שקטים מאוד לעומת כלי התחבורה האחרים באותה התקופה.
מבחינה גאומטרית, כשמדברים על העבר, הקרגו הקלאסי נקרא לראשונה Bakfeit (הולנדית) או Box Bike, אופני ארגז. הישיבה זקופה כמו באופניים עירוניים, אך במקום גלגל אחד מקדימה, יש שניים, וביניהם ארגז. ההיגוי ישר כי הכידון והגלגלים הם בעצם מקשה אחת. מה שמצד אחד מקל על היציבות, מקשה על ההיגוי במהירות נמוכה ובסיבובים.
אופני ה-Bullitt. צילום: Alec Dinner
במאה ה-20
כאשר מבינים עד כמה אופני המטען היו נורמליים למראה, נראה שהתעלמו מהמשמעות החברתית, בדיוק בגלל השכיחות הזו. משמעות זו אינה מוגבלת לעזרה בהובלה ובמכירת סחורות. אופני המטען עשו שירותים נהדרים לעמותות ולמפלגות במהלך שנות השבעים והשמונים. במיוחד באמסטרדם, אבל גם בעיירות אוניברסיטאות אחרות, אופני מטען היו זמינים למי שלא יכול היה להרשות לעצמו טנדר פינוי. גם בשנות השבעים צצו מירוצי אופני מטען במספר כפרים.
בדיעבד, שנות השמונים והתשעים השנים האפלות ביותר עבור אופני המטען בהולנד. המאה העשרים ואחת התחילה טוב, עם הדגמים השימושיים, לא רק בהולנד אלא גם בדנמרק. ה-Nihola, עשויים אלומיניום ופוליקרבונט הפכו לאופני המטען הנמכרים ביותר בדנמרק. אבל הקשר הנרחב להובלת ילדים נתפס כ״קריפי״.
כיום
ועכשיו זה באמת קורה. אמנם אופני התחבורה הנוסטלגיים הם עדיין מקור ההשראה לאופניים אופנתיים בזה אחר זה, ובעוד הדגמים השימושיים מובילים ילדים ומצרכים, זן חדש מתפתח במהירות: אופני המטען האמיתיים שלא פשוט לתרגם יותר לבקפיטים (אופני ארגז); אופני המטען של היום שונים מקודמיהם כמו שהגורילה הענקית עושה משאר הקופים. לדוגמת ה״לונג ג’ון״: שימו את הרוכב במצב של אופני שטח, הפכו את האופניים לקלים יותר, קשוחים ומהירים יותר – עם 2 גלגלים בלבד, והרי, ה״בוליט״ (Bullitt) נולד. שליחים רבים התאהבו בעיצוב. הבוליט מסמן את תחילת המהפכה, המתרחשת בלוגיסטיקה מונעת על ידי דיווש.
ישנה קהילה אירופאית תוססת של מעצבים ומפיקים נלהבים שנותנים השראה זה לזה במהלך הכנס השנתי הבינלאומי ללוגיסטיקה עירונית ופסטיבל אופני מטען בבירת אופני המטען ניימיכן. בעוד המבקרים מתפעלים ומנסים את היצירות האחרונות הדו, תלת או ארבעה גלגלים מרחבי אירופה, אנשי מקצוע דנים בחדשנות ובלוגיסטיקה של תחבורה עירונית בערים אירופאיות, אשר, במיוחד מחוץ להולנד, נאבקות באתגרים סביבתיים ואיכות חיים. מעצבי אופני המטען מציעים פתרונות. רוב הדגמים החדשים הם דו-גלגליים חשמליים, עם צמיגים, אבוביים וסוללות גדולות יותר ויותר. הדגמים הקיימים (Bullitt, Urban Arrow, Nihola, Velove) מוגברים ומורחבים. אפשר לומר שאופני המטען אינם ניתנים להפרדה מהמציאות המתחדשת של מערכות לוגיסטיקה עירוניות.
סיכום
למעשה, לאופני המטען הישנים יש עתיד מפוצל: קטן ליחיד, גדול לחברה. אופני המטען נמצאים כאן כדי להישאר, מחליפים טנדרים וואנים רבים ומכאן תורמים באופן משמעותי למטרה של כלכלות עירוניות ידידותיות לסביבה. מספיק להיכנס לאתר האינטרנט של עיריית תל-אביב על מנת להיווכח שאופני הקרגו לגמרי על הכוונת עם עמוד שהוקדש לנושא.
אפשר לומר שבמאקרו, יוקמו איזורי פריקה ייעודיים מחוץ לערים הגדולות בהם משאיות יפרקו סחורה לאופני הקרגו כחלק מתפיסת ״פתרון הקילומטר האחרון״ בשרשרת ההפצה. הערים, ובמרכזן תל אביב, תהפוך לאט לאט לעיר נעימה יותר וירוקה יותר.
ובמיקרו, סוף סוף רוכבי האופניים יקבלו את ראש הפירמידה, עם הולכי הרגל כמובן. מספיק להביט ולקנא באמסטרדם כדי להבין איפה הפוטנציאל. נכון, נצטרך להתמודד עם סוגיית ״החישמול״ של כלים אלו בפרט על ידי רגולציות והגבלת מהירות מובנית, בכל זאת אקלים חם והעצבים פוקעים מהר יותר בקיץ. אז אמנם רק התחלנו את 2022 אך אפשר לומר בזהירות שזה יהיה העשור של תחבורה עירונית זעירה ועוד יותר בזהירות שזה עניין של שנתיים-שלוש עד שנתחיל לראות אופני קרגו בעיר הגדולה על בסיס יום-יומי.
קפיצה בזמן לעוד 10 שנים. שנת 2032, גל ארבעים ושניים של קורונה, אתם בדרך לעבודה, אבל במקום להיות תקועים בפקק על איילון, אתם משייטים לכם על אופני הקרגו אחרי שפיזרתם את הילדים למסגרות עם חיוך ענק על הפנים. זו לא פנטזיה, המהפכה כבר כאן.
מאת: עמית סטורלזי
תמונות: עמית סטורלזי, עמנואל פרס, אלק דינר, מוזיאון האופניים של אלון וולף
עמית סטורלזי – בן 43, נשוי ואב לשתי בנות. מתגורר בעמק האלה, פחות או יותר בתוך פארק בריטניה – אחת ממלכות הסינגלים של ישראל. תחום האופניים אינו זר לו, והג׳וק קיים אצלו עוד מימיו כנער מתבגר בעמק יזרעאל.
