הכיף של שישי מאחורינו והגראן פונדו אילת לפנינו. 139 ק”מ קשים של רכיבה מדברית בנופים מקסימים. גיאחה הגיע בלי קילומטרים ברגליים לחוויה וצופה: אילת הולכת להיות הגראן הבא גם שלכם.
השיחה העיקרית באילת של שישי בערב היתה מה ללבוש להזנקה בבוקר שבת. האם זו גחמה אופנתית? בד”כ אנחנו אכן עוסקים יותר בניראות מאשר באיכות הרכיבה (ובצדק, בהעדרה של השנייה…) אבל לא הפעם. בשישי של ערב הגראן האילתי, היתה זו התלבטות אמיתית. טווח הטמפרטורות הצפוי מאתגר עם כ 16 מעלות בזינוק. אף אחד לא רוצה להיתקע בקור בזינוק ואז לסבול מחום ועודף ביגוד מאוחר יותר. הלכתי לישון עם החלטה להתלבש היטב עם ווסט ושרוולים, אבל יציאה למרפסת שעה לפני הזינוק מכריעה: קצר בלי כלום. החלטה נכונה, היה סבבה ולא קפאנו מי יודע מה בזינוק. בהמשך היתה טמפרטורה מושלמת כל הרכיבה.
לא נרשמתם עדיין לניוזלטר שלנו? כעת הזמן:
חימום המוני
התייצבנו לנו לאורך שדרת הזינוק, מחכים להזנקה, מצב רוח טוב והנה זה בא. הזנקה שמחה, כולם מחייכים, התחרותיים רצים קדימה, וכולם רוכבים עד לכביש הערבה כשלושה ק”מ, בדבוקה גדולה ואז זה קורה: הטור נעצר! מאחור אנחנו תקועים ולא מבינים מה קורה שם מלפנים? בהתחלה חשבנו שזה עוד מופע של משטרה שעוצרת תחרות, כבר היו לנו כאלה בעבר. ואז, תוך דקה שתיים, מתחילים לראות אנשים חוזרים, להסתובב צועקים לנו. חוזרים לקו הזינוק!
מסתבר שההזנקה אמורה הייתה להיות לפי המקצים, אבל אף אחד בזינוק לא דאג שהם יוזנקו בנפרד. לא היתה שם הפרדה פיזית ברורה בין הדבוקות עם שילוט וסס”לים (או גידור מסיבי יותר) וגם לא הסברים ברורים לכל מי שהגיע, וכולם התערבבו. היות והמשמעות של זה היא חוסר יכולת לייצר תחרות לפי דרישות השיפוט, החליט השופט הראשי מטעם האיגוד, טל קציר, לבטל ולהחזיר את כולם. כך חזרנו להתחלה, קצת המומים, קצת משועשעים מהאירוע.
בפעם השנייה עשו את זה כמו שצריך: עם הסברים של הכרוז מי מוזנק בכל פעם, הפרדות בין הדבוקות ויציאה תקינה. ההחלטה האמיצה של טל הצילה את ההיבט התחרותי של האירוע.
איך ולמה זה קורה? כנראה שילוב של מעט מדי כח אדם שיפוטי מנוסה וסמכותי בזינוק, ופחות מדי קפדנות בהפקה שצריכה לספק תשתית הרמטית יותר (“בוקסים” משולטים- הפרדה פיזית בין קבוצות זינוק שונות). נביט בחצי כוס המלאה: זכינו כולנו לחימום המוני ולהתחלה משעשעת.
כבוד למרחק
אין הגדרות קשיחות למרחקי גראן פונדו אבל כנראה שבז’אנר הזה ה 139 ק”מ של גראן פונדו אילת ייחשבו לאירוע קצר. למרות זאת, רובינו לא רוכבים מרחקים כאלה כשגרה שבועית רגילה. זה מרחק גדול בכ 40 עד 50 אחוז ממה שרוב החובבים מבלים בו ברכיבה ארוכה טיפוסית שלהם. גם זה מחייב מהרוכב להתכונן ולבצע הגדלת מרחקים הדרגתית בתקופה המקדימה לאירוע. היות והחלטתי להצטרף מאוחר יחסית ובלי ק”מ ברגליים, די חששתי מהמרחק. במיוחד תהיתי איך אשרוד לאחר 100 ק”מ והחלטתי מראש על זהירות רבה במיוחד במקטע הראשון בכביש הערבה.
חשש מהרוח האופיינית
כביש הערבה מקבל אותנו עם כל הטקס הידוע: רוח פנים עוצמתית שגם הלכה והתחזקה מעט ככל שהתקדם הבוקר. דבוקות קטנות נוצרות להן ומרחקים נפתחים בין אחת לשנייה. מדי פעם מגיעים חברה שעובדים חזק יותר ואוספים איתם נושרים מלפנים. אם נפתח פער של מעל 100 מטר מהדבוקה לפניך, אולי כבר עדיף לך כבר להאט ולהיאסף מאחור.
איכות הרכיבה בדבוקות מגוונת וזיהיתי בה שלוש קבוצות עיקריות:
החזקים- רוכבים גדולי גוף, “דיזלים”, שלא מחשבנים למרחק, לרוח ולאנרגיה, ומובילים באומץ מלפנים. הם מצילים את כל המסתתרים מאחוריהם כל 51 הקילומטרים עד ליציאה מכביש הערבה ואנו אסירי תודה להם.
המסתתרים- ואני בתוכם. רזים, מטפסים באופיים או חסרי כושר מספק. עבורנו נג”ש נגד רוח זו משימה מנוגדת 180 מעלות מהפיזיולוגיה שלנו. לכן הצפלונים ינסו לשמור על הכוח במינימום הובלה במישורים. לי אין את הרגליים בשביל זה ואני רק רוצה לסיים במצב סביר, שיאפשר לי את הנהיגה הארוכה מאילת אחרי היום הקשה הזה.
הכוכבים- אלה שאין להם את העוצמה של החזקים, אבל מתנהלים כאילו יש להם אותה. מגיע בחור עם חולצה משעשעת (שלא אסגיר עקב הזיהוי) שכבר שמה אותו באור הזרקורים של כוכב. כמובן שהרכיבה שלו מפוזרת ומלאת תנועה: הוא זז ימינה, שמאלה, עומד, יושב, משנה מיקום וקצב… הפרעת קשב וריכוז אחת גדולה על אופניים. היה ברור שבעוד כמה ק”מ יעלם לנו מאחור. וכך היה.
דבוקה גברית להחריד
לא רחוק במיוחד ממעלה קטורה, אנחנו כבר מפנטזים על הפניה אל העליה, ואז מגיעה מאחור דבורה אוחיון, רוכבת עלית מרוכבי אשכולות. היא מדגימה מופע של אתלטיות מרשימה, עוקפת בנחישות את הדבוקה הרגועה יחסית שלנו ונותנת מופע מגניב של גישור קדימה. עובדת חזק מול הרוח, מנסה להשלים מרחק אבוד שגבה ממנה פנצ’ר בעיתוי לא נוח במיוחד. לצערי יחס הנשים והגברים שראיתי באירוע היה 90/10 במקרה הטוב. דומה שמי מהנשים שאזרו אומץ להגיע הן רק רוכבות מנוסות יחסית, חלקן נשות ברזל/ טריאתלטיות עם ציוד תואם, וביטחון ביכולתן לרכוב 139 ק”מ לא קלים.
ג’וניורס ובנות מגלגלים באיזי
הגענו לדבוקה התחרותית של הג’וניורס והבנות, ובעוד שדבורה עקפה אותה במהירות, אני נשארתי לצלם. החברה שם מגלגלים להם רגליים בנחת. בהתחלה חשבתי שזה בגלל הקרבה לקו הספרינט אמצע שממש התקרב, אבל כנראה שלא וזו התחרות שלהם. זה נראה כמו טיול חימום איטי שבו אף אחד לא מתאמץ אפילו קצת.
אפשר לבקר על העדר האומץ וההתקפיות, אולם יש בכך הגיון: ההילוכים שלהם נעולים, וכדי לברוח במישור הזה צריך לפרפר רגליים במהירות מוזרה. האפשרות לייצר בתנאים האלה הבדלי וואטים זה מזה היא קטנה מאוד ולכן זה לא משתלם לנסות להתקיף בשלב הזה. כולם מחכים לעליה שם כבר מה שיקבע את מקסימום התפוקה הוא היכולת של הרוכבים ולא הגבלת ההילוכים. רק שם יש תחרות באמת, לכן עבורם זה אירוע ובו חימום של 50 ק”מ ותחרות של 10 בערך.
קו הסיום שלהם הוא ממש לפני צומת שיזפון, שם נמצא פונדק נאות סמדר המבאס, עם שירות זורק ז*#, טוסטים בייגל לא טעימים, מחירים מוגזמים ומה שטוב בו זה רק השירותים והמיצים הטבעיים בבקבוק. דירוג “מעפן” בסולם המסעדות של בייקפאנל.
מעלה קטורה
אחרי 51 ק”מ של מישור ורוח פנים הדבר העיקרי שאנחנו כמהים לו הוא קצת עליה. מייד אחרי הפניה שמאלה מדרך הערבה מחכה הגזיבו של CTC / טרק ישראל ומתחתיו תחנת ההזנה הראשונה. כשעתיים מאחורינו, ורוב הדרך עוד לפנינו. השלמה מהירה של מים ותמר, וממשיכים מייד לטפס. העליה היפה של מעלה קטורה ברת חלוקה לשלושה מקטעים עיקריים:
עליה קצרה עם שיפועים עד כ11%
כמעט מישור
עוד מקטע עליה קצת פחות קשה מהקודמת.
החלוקה הזו הופכת אותה להיות לא קשה במיוחד ולא ארוכה במיוחד, אבל היא נותנת הצצה לאיך זה מרגיש לטפס קצת. אחרי אופני הטנדם שפגשתי בנקודה התלולה ביותר מתפנה הראות אל החלק השני של העליה. פיזור הרוכבים גדול ומפה והלאה אתה כבר מרגיש די לבד במדבר. הכבישים ריקים וחסומים רק בשבילך, הנוף מהמם במעלה. מטפסים למעלה ומתחילים לראות את קצה העליה מתקרב. בדרך אני עוקף שלישיה וקולט שם שיחה שנשמעת כמו סיפור אישי מרגש של אחד החברה, המספר לאחרים על איך גילה את ישו והתרחשו לו ניסים. או שזה חוב החמצן שלי בכלל ששמע סיפור אחר, והם בעצם דיברו על איזה סרט בנטפליקס. בכל מקרה וליתר בטחון, פרייז דה לורד – סיימנו את העליה! אז ירידה ומישור של כמה ק”מ ואז מגיעים אל הגזיבו השני של CTC/טרק ליד צומת שיזפון, המסמן את קו הסיום של הג’וניורס והבנות ואנחנו פונים שמאלה לכיוון שדה התעופה של עובדה.
חוזרים לישורות
אני פוגש שני רוכבים, שוב מהז’אנר העוצמתי רחב הגב ורב הוואטים במישור, כן ירבו כמוכם, באמת. אנחנו מגיעים ביחד לרוכב מפרש גדול עוד יותר וכולנו חוסים בצילו. הוא לא מתעניין בקצב של אחרים או במיקום בדבוקה, פשוט מדווש וכשהחלפנו אותו הוא לא טרח להדבק לגלגל שלפניו.
המהירויות בחלק הזה מהירות מאוד, היות והרוח הפעם מאחורינו, ומזל שכך שכן יש פה קטעי דיווש די מונוטוניים למרחק משמעותי במיוחד באזור מישור שדה התעופה עובדה. המהירות נחוצה כדי לחצות את הסביבה הזו שכן, בקילומטר ה 100 בערך מתחיל להיות מעניין!
גלעד הוא אחד הרוכבים שהוביל שם, עם חולצת אפיק ישראל מספר לי שזו רכיבת הכביש הראשונה שלו. לימדתי אותו כמה סימונים בסיסיים בדבוקה ודיברנו קצת. הוא רוכב שטח ותיק ומאוד חזק. מתגלה שהוא עשה באדישות גם חצי מרתון באירוע הריצה של אתמול, “כן אני קצת מרגיש את זה” הוא אומר… ואז ממשיך בקצב שאני לא מצליח לעמוד בו ומראה לי את הגב שלו מתרחק. אחרי כן הגיע הרוכב השני החזק. “אני בן 58, זקן” הוא אומר לי. “זקן חזק” אני אומר לו, ואז משחרר גם אותו אחרי שהוא מודיע לי חצי בהתנצלות שהוא צריך להיפרד ממני (לרכוב מהר יותר) כי יש לו יעד של מעל 25 קמ”ש ממוצע לאירוע הזה והוא מתקרב לשם.
רולינג הילס ונוף לסיום גראן פונדו אילת
למעלה במדבר המרחקים בין רוכב לרוכב גדולים, אבל שם תפגשו את כל מי שלא העריך נכונה את המאמצים שיגבו ממנו כביש הערבה והרוח והעליה שאחריו. באזור ה 100 ק”מ יש תופעה מעניינת אצל מי שרגיל להתאמן מרחקים קצרים יותר: מגיעים לסוג של קיר ויש ירידה חדה ומורגשת ביכולת לייצר וואטים. מה שיפה באילת הוא שזה מגיע בדיוק עם הרולינג הילס של ה30 ק”מ האחרונים לפני הירידה לעיר. הצד הטוב: לפחות הנוף משתפר ונהייה נוף סיני ואילת יותר באופיו מאשר מישורי המדבר המקדימים להם. הצד הפחות טוב הוא שמתחילים להתמודד עם קצת עליות. אבל לא נורא, רואים כבר את הסוף.
גדר המערכת האימתנית מסמנת שאנחנו כבר בשפיץ התחתון של ישראל. כל כמה ק”מ המבצרים המצריים מביטים בנו מהצד האחד, והבקע הסורי אפריקאי ומפרץ אילת מציצים מהצד השני. הנופים דרמטיים, ירחיים, והגזיבו האחרון של CTC / טרק ישראל באזור נטפים עם עמדת המים והאוכל מגיע כהצלה של ממש.
מכאן יוצאים אל הירידה המדהימה למטה. עיקולים מהירים במהירות שיא וגלגול רגליים לשחרור כה נחוץ אחרי יום ארוך על האוכף. כ5 שעות וקצת של דיווש במאמץ מפוזר סביר יחסית בכ 26 קמ”ש ממוצע. שרדתי את המרחק, מנוחה קצרה והביתה עם שאיפה חדשה: לבנות מסורת ולהגיע לוויקאנד של גראן פונדו אילת גם בשנה הבאה, בואו גם אתם!
מאת: גיא חלמיש
צילום: עופר עברי
תנו מבט למלבנים האלה פה בסוף הכתבה! אם אהבת, התודה הכי גדולה היא שיתוף הכתבה הזו לקבוצות שלך בווטסאפ ובפייסבוק:
גיא חלמיש
