מדורי דיעה, קצרים, נקודתיים, ביקורתיים, מעניינים. BIKEPANEL.
מייק פרנטינו עורך BIKE כתב בעבר: “Goals have never been my goal”, ואולי בצדק? משהו עמוק מתפספס במהות כשהתחביב הופך למשימתי. כשצריך יעדים בשביל לצאת לרכוב. כשרכיבה הופכת לעבודה, אצל אנשים שהם בסה”כ חובבנים.
שהתחרותיות עוברת רמת סף סבירה, המרחקים נהיים קיצוניים יותר ויותר, והיעד משתלט על החיים. תחרויות איירונמן משעבדות אנשים ומרחיקות אותם מהמשפחה שלהם, רוכבי אופניים חייבים לעמוד במכסת הקילומטרז’ השבועית ויוצאים לאימון לא כי מתחשק, אלא כי צריך. רוכבי אופני הרים יוצאים לא מתוך געגוע לשטח, לריח, לטבע, אלא מתוך פרוטוקול של תוכנית אימונים. שחיינים באים לבריכה ומבצעים באדיקות drills לפי רשימה כתובה ומפורטת עם עזרים מגוונים וויתור מוחלט על החלטה אישית – מה בא לי לשחות הבוקר.
בתחביב שהופך עבודה, ומתיחסים אליו בצורה משימתית מדי מתפספס משהו עמוק במהות.
כשקורה תהליך כזה, אפשר לנסות להסתכל עליו מכיוון פסיכולוגי ולנסות להבין מה גורם לאנשים להפוך את הכיף שלהם לעבודה. אפשר גם לגשת לזה מכיוון אחר ולשאול – מי הנהנה העיקרי? האם זה המאומן או אחרים? ענף שלם נשען על הסלמה הולכת וגוברת של רוכבים, טריאלטים וספורטאים שדוחפים את עצמם, ולעתים נדחפים אל עבר המטרות.
אז נגיד שתוותרו על תוכניות האימונים שלכם, מה יקרה?
פחות דקה מהתוצאה הכי טובה שלכם בנס הרים? מקום 20 במקום 15 או 11 במקום 7. זה משנה משהו בכלל?
ומה תרוויחו? שינה מאוחרת יותר איזה פעמיים בשבוע. בוקר עם הילדים לפני הגן גם ביום שלא אתם מפזרים אותם. קפה ומאפה מפנקים בלי למהר לעבודה (כי השעון הביולוגי הספורטיבי שלכם הרי יעיר אתכם באותה שעה של האימון שהפסדתם), והרבה יותר חשוב: כיף גדול לחזור לרכוב כשמדגדג לכם לעשות את זה וכשאתם מתגעגעים לאופניים, ולא כי נסחפתם לשגרה של ספורטאים אולימפיים.
להתחרות זה Cool?
באווירה של החברה שמתחרים, התחרות היא מהות העניין. האנרגיות התחרותיות הן כל כך חזקות, וכשאתה בשפיץ, אתה מתמכר לחוויה. החיזוק החיובי הוא כמו rush של אדרנלין, וה”דודה” שהוא מייצר כשהוא לא ניתן למתמכרי התחרות היא כל כך חזקה, שהיא מכוונת את כל עולמם למאמץ אדיר וחסר פרופורציה להשיג.
האם יכול להיות שאנשים יפסיקו להתחרות בשביל לנצח, אלא סתם כי יש אירוע, חגיגה ורוכבים מסביב, ומתוך כך גם לא יעניין אותם במיוחד המיקום והתוצאה?
הוול סטריט ג’ורנל פרסם כתבה חרדתית של כותב תחרותי על האטיות של הדור החדש. מסתבר שאצל לא מעט אצנים יש מגמה של ריצה רגועה ולא תחרותית. האם זה מעיד על בינוניות או שלהתחרות זה פשוט הפסיק להיות Cool? האם המטרה היא “להעז” או שהמטרה היא “לנצח”? שורה של אירועים המוזכרים בכתבה הפסיקו להעמיד פודיומים, או בכלל למדוד זמנים.
