אחרי ששנים הוא לובש את חולצת אלוף ישראל עם הדגל, ובעיקר לאחר שייצג אותנו באולימפיאדה, שלומי חיימי הוא הרוכב המחובק והמפורגן ביותר בציבוריות הרוכבים הישראלית.
לאחר שכתבתי בסרקזם ביקורתי בפייסבוק על הביצוע שלו בסבב אליפות העולם האחרון וקישרתי לביצוע באולימפיאדה, היו תגובות קשות של רבים, ונאמר לי שהגזמתי. בניגוד למה שאנשים חושבים, אני די מקבל את זה והיה נכון להגיש את זה אחרת. הבעיה היא לא מהות התוכן שנכתב אלא אי הבאת הקונטקסט ביחד איתו, והקונטקסט דורש במה יותר משמעותית – אז הנה כתבה שנותנת את הרקע והתמונה המלאה.
שלומי חיימי אמנם לובש את חולצת הדגל אבל הוא לא הדגל עצמו. הוא לא קדוש ולא מעל לביקורת, ולא רק שהוא לא צריך לקבל יחס מועדף – ההפך: חובותיו כרוכב הממומן ביותר בישראל בכספי ציבור (נפרט בהמשך) רק גבוהים יותר. יש להתייחס אליו ואל ביצועיו הספורטיביים, ולא רק אליהם – אלא גם אל התנהלותו כספורטאי ייצוגי, בצורה רציונלית ופחות רגשית. צריך גם לזכור שהספורט התחרותי הוא סביב ערכים של דחיקת הקצה, מתיחת הסף, העלאת הדרישות – וזו רוח הדברים שצריכה להנשב לספורטאים שלנו.
ההשתתפות וההבטחה באותה הקפה אחת באולימפיאדה בה נצמד לשורטר קנתה לחיימי את עולמו. האם זו היתה הצלחה ובאיזה מידה? ואם כן – מדוע הוא לא הצליח למנף את ההצלחה הזו, בקושי מצא קבוצה לרכוב בה, נדד מסייקלינג אקדמי שעזרה לו בזכות קשר אישי ורצון טוב של בעליה וסיים בקבוצה ישראלית חביבה של רוכבי מאסטרס דרומית לפ”ת?
מאת: גיאחה
צילום: דני אסקרוב, גיאחה, עמית שיסל \הוועד האולימפי בישראל
מנוי על BIKEPANEL – מגזין האופניים הטוב בישראל, פה: https://goo.gl/4tGh4F
שלומי חיימי הוא לא עניין פרטי של שלומי חיימי
שלומי חיימי הוא רוכב השטח הטוב בישראל, אלוף ישראל והאולימפי הפעיל היחיד בענף. חשוב לזכור שחיימי לא מייצג את עצמו בלבד ויש לו מחויבות ציבורית מתוקף היותו ספורטאי נבחרת ישראל, שפועל בזכות תקצוב מדינה מכספי המיסים שלנו – ולא מדובר בכסף קטן! לשם השוואה, תראו כמה עוסקים, מבקרים או מהללים את הסייקלינג אקדמי – כשלמעשה זו יוזמה פרטית לגמרי במימון עצמי. המעמד של שלומי אחר לגמרי ומחייב.
בשיחה עם ירדן גזית הוא מאשר לי את הנתונים הבאים:
- הקמפיין האולימפי סביב חיימי עלה כמליון וחצי ש”ח על פני שלוש שנים!
- חיימי מקבל מלגה חודשית מהוועד האולימפי של סדר גודל של 5000 ש”ח.
- האיגוד מממן את תוכנית התחרויות שלו ומחנות האימונים בחו”ל. למשל – בגביע העולם הנוכחי האיגוד מימן את יציאת כל הנבחרת כולל מאמן, מכונאי, חיימי ועוד שלושה רוכבים. נסיעה כזו עולה כ 70,000 ש”ח.
- הוא יוצא לתחרויות באופן עצמאי במימון האיגוד – מוגשת תוכנית בתחילת השנה ומאשרים אותה. מדובר בסדר גודל של תקציב שנתי של כ 250,000 ש”ח!
האם אין לציבור זכות לצפות ממנו לתוצאות ולנתח אותן בצורה רצינית וביקורתית? שאלתי את ירדן גזית – האם זו החלטה של שלומי האם הוא יתראיין או לא? והתשובה היא שעד היום לפחות שלומי הוא זה שהחליט זאת לבד והאיגוד המייצג את הציבור כמעין מעסיק של שלומי וקבלן ביצוע להוצאת הכספים האלה לא התערב. אני מקווה שגם הגישה הזו תשתנה – הנה מקור להשראה שאפשר ללמוד ממנו מקצוענות מהי.
שוחחתי עם רן מרגליות כדי להבין את החיבור לאקדמי ואת מצבו של שלומי
“שלומי תמיד היה אצלנו לא כרוכב מהמניין אלא כספורטאי במעמד מיוחד כי הוא כזה- אין עוד ספורטאי כמוהו בענף בישראל, וחשבנו שנכון לעזור לו במשאבים המוגבלים שהיו לנו לאחר שנתקע ללא קבוצה”. אומר לי רן.
לא ממש הבנתי את הקשר לקבוצת הכביש, ורן סיפק הסבר מעניין: “שלומי הוא חבר קרוב, הוא גר אצל רון בראון עוד בשווייץ, והוא זה שהכניס את רון לרכוב מלכתחילה. הוא היה צריך חסות אחרי האולימפיאדה ורצינו לראות אותו שומר על המומנטום ולא נקלע לקשיים שלא תלויים בו. היה ברור שאנחנו לא יכולים לעזור הרבה כי אנחנו לא קבוצת אופני הרים, ולא נוכל להגיע לתחרויות בסבב גביע העולם ונסייע לו כמו שקבוצות הרים היו יכולות. אני חושב ש BikeWay יותר קרובה לכך.”
רן אומר שהענף לא בתקופה טובה: “חברות אופניים מפסידות כסף וקשה להשיג את החסויות. אולי אם היה משיג חוזה לפני האולימפיאדה מצבו היה טוב יותר. זה עולם די תחרותי – אני בטוח שהמקום של שלומי שייך לשם ומקווה שהוא ימצא את עצמו בקבוצה בינ”ל. אם בדרך לשם הוא יוכל להרים את הענף דרך BikeWay אז מצוין, או אם BikeWay עצמה יכולה להתרומם לרמה הבינ”ל אז בכלל טוב”.
למה הוא לא מקבל חוזה ראוי בקבוצה אירופאית?
כי זה אוביקטיבית לא פשוט – רן נותן את הדוגמה של מרקו פונטנה שהוביל את ההקפה הראשונה באולימפיאדה ולקח לו זמן לקבל חוזה, והוא כוכב: “זה ענף תחרותי מאוד ובדיוק כמו בהייטק שמנכ”לים מובילים עוזבים ולא מצליחים למצוא עבודה תקופה ארוכה, כי הם לא מוכנים להתפשר על שכר או מעמד, כך גם באופניים – אם הוא היה מסכים לרכוב בקבוצה רק בשביל ציוד בטוח שהיה מקבל, אבל כדי להיות ספורטאי ברמות הגבוהות בעולם הוא זקוק לשכר חודשי”.
ירדן גזית מוסיף עוד הסבר הגיוני: כרוכב ישראלי נקודת המוצא של שלומי אינה מוצלחת במאמץ להשיג קבוצה מקצוענית בחו”ל. אחד השיקולים של הקבוצות בבחירת הרוכבים, הוא איסוף של כוכבים בשווקי מטרה של הספונסרים שלהם. רוכב כוכב מגרמניה יהיה עבור קבוצה שיש לה חסות של מותג אופניים בינ”ל, הרבה יותר אפקטיבי מרוכב כוכב מישראל – פשוט כי הוא פונה אל שוק גדול בהרבה.
אבל יש עוד עניין קשור לקטע השיווקי – האיכות האנושית התקשורתית והמסחרית, או ה Star Quality: “זה לא כזה פשוט – בכל מקום יש המון מתחרים. חברות מחפשות ברוכבים המון דברים ולא רק תוצאות ויכולת ספורטיבית” אומר לי רן מרגליות.
קשה להיות מקצוען אופניים בישראל, מדינה שאין בה ממש גורמים שיכולים לממן אותך, אבל גם לצד השני יש טענות מוצדקות – יבואנים ומשווקים בענף מתלוננים על כך שהרוכב הישראלי לא ממש יודע להיות מקצוען: הוא מגיע ממקום של “תתמכו בי כי אני מנצח”, ומייצג תפיסה נאיבית של “אם אנצח זה יביא חשיפה למותג”. יש בכך סוג של ניתוק ואי קריאה נכונה של תפקיד הספורטאי המקצוען ב”eco system” של הספורט: להיות חשוף, להתראיין, לעניין ולתפוס את הכותרות. לייצר חשיפה אקטיבית ומגע אישי מול קהלים רבים, ומול המדיה, ולהיות נגיש, כדי לייצר הזדהות אתו וחשיפה למותגים שלו. זו עבודה בפני עצמה!
נוסף על התקשורתיות, מקצוען רציני יותר מבין עוד שכבה – הוא מתפקד כאיש שיווק אקטיבי של ממש עבור הספונסרים שלו. אין הרבה ספורטאים שבאמת הבינו את זה. ראוי לציין במיוחד את דרור פקץ’ ואת חנוך רדליך בהקשר הזה (ובכלל – ספורטאים שהפכו למאמנים ובעלי קבוצות כבר מבינים את זה היטב ומכירת אופניים בצורה ישירה או עקיפה היא חלק מהמודל העסקי שלהם). ספורטאים רבים, כולל שלומי חיימי, נמצאים אי שם בשלב פרימיטיבי מאוד של התפתחותם כמקצוענים – הביצועים הספורטיביים זה חלק חשוב, הכי חשוב אפילו, אבל לא הבלעדי בתמונה.
לבסוף הסבר אפשרי נוסף קשור למה שלא חלחל אל ציבור הרוכבים הישראלי אבל אולי כן נתפס ככה בקרב בעלי הקבוצות המקצועניות בחו”ל: ששלומי נמצא בנסיגה ספורטיבית, ולהערכתם לא יביא נצחונות או מיקומים בולטים. אתייחס לנקודה הזו בפירוט בהמשך.
ספורטאי? הכר את המונח “סטאר קוואליטי” לעומת אישיות מרוחקת ואנמיות
צריך לאמר כמה דברים לזכותו של שלומי: הוא ספורטאי מחויב ורציני. הוא רוכב טכני מדהים. לצפות בו בתחרויות הסייקלו שהיו זה תמיד היה לראות את הרמה הישראלית ואת שלומי בשתי ליגות שונות לגמרי. ניכר מההתנהלות שלו, וגם משיחות עם סביבתו שיש לו מוטיבציה גבוהה, מקצוענות, ויכולת לייצר לעצמו את המסגרת המתאימה. לא סתם הוא במקום אחר לגמרי ספורטיבית ביחס לכל המתחרים האחרים בתחומו בישראל. הכניסה שלו לאולימפיאדה לצד שני בלוך היתה חשובה לענף המקומי – שני ושלומי הוכיחו שענף האופניים יכול לייצר ספורטאים אולימפיים ובזכותם הרף עלה, והיתה הצדקה לקבלת כספים מהמוסדות.
אבל יש בעיות עם ההתנהלות של חיימי וצריך לשים אותן על השולחן: רכבנו שלושה ימים באותה תחרות ביחד באפיק ישראל, כמעט ולא ראיתי אותו מדבר עם אנשים. ישבנו באותו שולחן באוכל קרוב זה לזה – הבחור היה מכונס בעצמו בעיקר. יתכן שהוא בישן, או מופנם, או עבר תקופה אישית קשה, וזה לא פשע, אבל בעולם הספורט המודרני – זו בעיה לספורטאי המחפש חסויות. מי שמייצר פחות קשרים ושיחה עם הרוכבים, נמנע כמעט לגמרי מקשר עם המדיה בענף ובטח שלא יצר לעצמו ערוץ פעיל מולה, ולא מקדם את הספונסרים שלו, מקטין בצורה דרמטית את האטרקטיביות שלו למפרסמים.
יש לו עמוד בפייסבוק אבל זה מרגיש כמו עונש עבורו. התקשורת שלו עם העולם נעשית בצורה חד כיוונית – שידור, ללא קליטה, ולצערי הרב שידור משעמם: ההתנסחויות שלו בראיונות תמיד קמצניות במילים וזהירות ברמה מוגזמת. זה גורם לו פשוט לא לאמר שום דבר מהותי: הכל צמחוני, הכל על בטוח – על גבול הפחדני. זו אחת הסיבות שלא הגעתי למסיבת העיתונאים של זיו ענפי מבייקוואי (שרק שבוע קודם לכן השקעתי לא מעט בפרגון ותמיכה בו, ב BikeWay ובאירוע שלו) והתוצאה הוכיחה שאכן לא היה שם שום דבר מעניין חוץ מההכרזה שידענו עליה. אם אתה כרוכב רוצה חסויות – אתה צריך לעורר רגש, הזדהות, חיבור. אפרוריות ושתיקות ארוכות זה לא בדיוק חלק מהחבילה הזו.
ספורטאי ייצוגי צריך אישיות ממגנטת – זה אומר גם להפגין רגשות, להיות בעל צבע, טעם ואופי מיוחדים ומגניבים. להיות מוכן להציג את הכישלונות שלך ולדבר עליהם בגילוי לב לא רק מול המאמן אלא גם מול הציבור. לא להסתיר אלא להסביר. סביב האולימפיאדה דווקא רצינו לפרגן לו, הוא התעלם מהפנייה, לכן נתנו את הבמה למאמן אביעד יזרעאל.
דווקא יש רוכבים ישראליים שמפגינים איכויות אחרות לגמרי
חשוב להדגיש – אני לא נגד “הספורטאים שלנו”. כשראוי לפרגן אני אוהב לפרגן, גם לשלומי. אני מאמין שהביקורת היא לטובת העניין הציבורי וקהילת האופניים. בטווח קצר היא לא תמיד נעימה, זה ברור, אבל אם שלומי ישנה את דרכיו וגם יפתח, יקלוט, לא רק ישדר, אז אולי גם ירוויח מכך. וכדי שנהייה קונקרטיים וקונסטרוקטיביים, הנה כמה דוגמאות נוספות שהוא יכול ללמוד מהן, גם מרוכבים ברמה המקומית:
ראו את הסיקור החיובי שקיבלה מאיתנו האולימפית שני בלוך ואת הבמה שנתנו לה, והיא לקחה בשמחה רבה מייד אחרי האולימפיאדה. שני עונה לפניות אליה בפייסבוק מייד, יש לה נוכחות מהפנטת, היא מחצינה רגשות, מדברת בצורה ישירה, כנה ואמיתית. היא אשה, אמא וספורטאית קיצונית שלראות אותה רוכבת אל מעבר ליכולת הפיזית שלה בכוח הרוח זה מדהים. היא מייצגת את כל הערכים הספורטיביים בצורה הכי אותנטית שיש.
ראו את נגה כורם שדיברה איתנו חופשי, הריצה דחקות, נותנת לנו תחושה כאילו כל המסע שלה, למרות הקשיים הכלכליים והספורטיביים הוא מסע של כיף וצחוקים – היא הייצוג האולטימטיבי של תקשורתיות, אופטימיות ושמחה. פלא שכל פוסט שלה זוכה ל 400 לייקים בפייסבוק? והיא עושה את כל זה מבלי להסתיר את הקשיים והתסכול בעולם ה XCO אותו עזבה. אפשר לשאול אותה על הכל, והיא תענה בגלוי לב על הכל (מקסימום תבקש לא לפרסם משהו אם יש בו רגישות קשה כלפי גורמים חיצוניים) – האם היא נפגעה מכך? לא: היא רק אנושית יותר ואהובה יותר בשל כך. חשוב מכך – בכל מקום בו היא נמצאת, נגה כורם היא מסמר המסיבה: שומעים אותה, רואים אותה והיא מתקשרת עם כולם בכיף. ובצד הספורטיבי? בלי התקציבים האדירים שמקבל ה XCO הסובל, עם מימון עצמי, קצת עזרה מ Giant ישראל ועוד תומכים בקטנה – היא בטופ של הטופ העולמי באנדורו. היא לא נדרשת להתפלפלות טרחנית ומניפולטיבית מאת נמרוד כהן לגבי איך למדוד אותה לפי חוקי ה UCI – כי היא מתמודדת באנדורו על פודיומים – על המקום הראשון ברמה עולמית – היא בסביבה וברמת ביצוע שפשוט לא מצריכה את זה. אל תתבלבלו – היא לא אולימפית, אבל נגה כורם היא הרוכבת הישראלית הבכירה והחשובה ביותר שיש לנו היום, והמייצגת הטובה ביותר של ישראל בענף האופניים ובעולם – ולא שלומי חיימי.
לא רק שני בלוך ונגה כורם הן כאלה: יש לנו עוד ספורטאים שכיף להזדהות איתם. שלא מתנהלים בצורה מסתירה, מכסה ופחדנית. ששמים את עצמם בפרונט – ומייצרים הזדהות. כשאתה ניגש לדבר עם אלופת ישראל באופני כביש- מרים בר-און אתה מבין שיש מולך בנאדם אמיתי ואינטיליגנטי, אישיות אמיתית כובשת, שמספרת כל מה שקרה במירוץ בפירוט, עם פרשנות מעניינת, המתייחסת לכל הטקטיקות והשיקולים הגלויים והסמויים מבלי להחביא או להתנצל. כשאתה רואה את התמונות שלה תמיד עם חיוך ענק, או את הסרטון שהפך ויראלי שלה מסדרת את הקוקו ברכיבה, אתה כבר קצת בדרך להתאהב, ומבין קצת יותר את משמעות המונח “סטאר קוואליטי”.
כשאתה מדבר עם עומר שפירא אתה נדהם מהפער בין הפיזיות העדינה למראה שלה לעוצמת הכח האמיתיות, הרוח ופסיכולוגית הברזל הווינרית שלה במירוצים. אתה רואה לוחמת עזה שעושה את זה מהלב ומהגנטיקה – עם רגשות, בכי, כעס, עצבים, שמחה… יש לך עם מי להזדהות!
שלושת הנשים הנפלאות האלה מייצגות את מה שהספורט צריך לייצג, והן נותנות מעצמן יותר מאשר הפלקט השטוח שמייצר שלומי חיימי בכמה סרטי וידאו בהקלטה עצמית של אימון פונקציונאלי – שאין בהם שאלות, אין בהם קושי, אין תקשורת… רק שידור בטוח ומוגן.
ויש עוד רבים, שלא הגיעו לאולימפיאדה, אבל בכוח אישיותם וההבנה הטובה יותר מחיימי את תפקידם, הגיעו להרבה יותר מחיימי כספורטאים ייצוגיים ובעבודה עם נותני חסויות וקבוצות מקצועניות. כל ספורטאי שרוצה להתפרנס מהספורט הזה חייב להפנים שהוא צריך לנהוג קודם כל כאדם עם ערכים: שמחזיר תשובות למסרונים כשפונים אליו – בין אם זה כתב אופניים ובין אם זה מעריץ. להתייחס, להיות תקשורתי ונגיש. לא חייב להסכים, לא חייב לאהוב, אבל לעבוד עם אתיקה של מקצוען שמבין את מקומו באקו-סיסטם של הספורט: לא רק בתוכנית האימונים. 
הביצועים באולימפיאדה – ספין יחסי הציבור המוצלח ביותר בענף האופניים?
אולי מדליה לא השגנו, אבל ספין אולימפי השגנו בהחלט: הלומי המניפולציה הזו רבים – קמפיין יחסי הציבור של האיגוד תפס כל כך טוב, שרוכבים רבים בטוחים שהיתה שם הצלחה מדהימה. אולי זה בגלל הכמיהה הכל כך חזקה שלנו להכרה בענף האופניים? עקב האהבה הבסיסית שרוחשים לספורטאים שמייצגים אותנו בעולם? אולי עקב הרצון שיהיה לנו גיבור רכיבה מקומי? אפילו לי יש חלק בכך כשפרגנתי לחיימי ואביעד יזרעאל עם אותה כתבה שהציגה את התפיסה הזו אחרי האולימפיאדה, כך שלטעון שאני נגדו קטגורית, אי אפשר וזה גם לא יהיה נכון.
לדעתי שני פאנצ’רים הם לא ביש מזל – זהו כשל בהערכות והבנת התנאים של התחרות, בחירת צמיגים ו\או לחץ אוויר לא נכונים. הכשל הזה לא טופל במהירות אחרי שקרה, ויתכן שזו הסיבה שחזר על עצמו פעמיים.
בנוסף – הקפה אחת ב all out עם נינו שורטר לא מעידה על יכולת להחזיק 6 הקפות – כל רוכב יודע, שאין בעיה לשרוף את כל היתרות בהקפה אחת מוצלחת ולדעוך לחלוטין לאחר מכן. ירדן גזית אומר שהיא מעידה על פוטנציאל כרוכב כשצריך להעריך יכולת קדימה ועם זה אני מסכים, אבל באולימפיאדה עצמה, בשיא כושרו – אנחנו פחות מחפשים מחיימי פוטנציאל ויותר את מימושו.
הפאנצ’רים יכולים להיות גם אינדיקציה לכך שהוא רכב מעבר למהירות הטבעית שלו ולא באמת יכול היה להתמודד עם הסף הטכני של המסלול בקצב של המובילים. יש פה קאצ’ אוביקטיבי – מצד אחד יתכן שלחץ האוויר הזה, והצמיגים האלה הם שאפשרו עמידה בקצב של ההקפה הראשונה, ואם היה מעלה לחץ אוויר יתכן שלא היה יכול להחזיק איתם. לפעמים זה בדיוק ההבדל בין רוכב של קדמת הדבוקה, לבין רוכב של אמצעה או סופה. אגב, לטעמי התוצאה הסופית שלו הייתה כמצופה – היא שיקפה פחות או יותר את מצבו בצמרת העולמית: מקום 27 מתוך 34 שסיימו את המרחק המלא ולא הורדו מהמסלול… (עוד 10 הוכרו כמסיימים שהורדו מהמסלול, ועוד 5 DNF) אגב, האולימפיאדה נחשבת שדה פחות תחרותי מאליפויות העולם היות ומדינות רבות לא יכולות לשלוח את כל הכישרונות שלהם, גם אם הם מדורגים לפני נציגי מינימום אולימפי ממדינות אחרות.
מה שבטוח – הצלחה ענקית כמו שספין יחסי הציבור הזה הצליח למכור לכם – זה לא. חשוב שלא נגרר לאינפלצית המחמאות הזו – אם נאבד את הסקאלה המציאותית של מחמאות, מה יהיה ערכן כשנצטרך אותן באמת? למשל בפודיומים האמיתיים ברמה הגלובאלית של נגה כורם?
האם ראוי להמשיך ולהשקיע בחיימי לקראת טוקיו 2020?
אחת השאלות שצריך לשאול בהקשר הזה לא קשורה רק בשלומי אלא בנבחרת כולה שצריכה להביא אותו לשם, והאם לקראת טוקיו יש עומק ובסיס לייצר קבוצה שתוכל לעשות את זה?
ירדן גזית : “יש קבוצה כזו בגילאי U23 שנמצאת היום כמעט כולה בקבוצת הפיתוח של הסייקלינג אקדמי, שיש לקוות שהם יתפתחו בה. נוסף לכך יש עוד כמה רוכבים כישרוניים בנוער ואולי יוכלו בשנה הבאה להיכנס לשישייה הזו”.
רק לשם השוואה – למול מליון וחצי השקלים שהושקעו בחיימי, נבחרת הנשים בכביש הביאה הצלחות דומות בכ- 300,000 ש”ח. יש להודות שהשיקולים “על מי להמר” הם ארגוניים – וכשיש קמפיין אולימפי יש השקעות ציבוריות מגורמי הספורט המתקצבים השונים, והאיגוד עבד עם מה שהיה לו, ובראייה הזו אולי זה הגיוני להמשיך עם חיימי. במיוחד אם אין אלטרנטיבה שתצדיק בעיני הגופים המתקצבים את הכספים. אבל אם הכספים האלה יכולים להיות מוזרמים אחרת צריך לשאול הרבה שאלות: מה האלטרנטיבות? האם צריך להשקיע אותם כבר כעת 4 שנים לפני האולימפיאדה או רק שנה וחצי לפני, וכעת להשקיע בבסיס חדש? ועוד…
בראייה אסטרטגית ענפית- לא בטוח שהשקעה ב XCO, ענף הולך ודועך בארץ ובעולם יש בה איזשהו הגיון. כשאני אומר הגיון אני מכוון לתרומה גם לייצוג ישראל וגם לתשתית הענף בישראל. בשני ההיבטים האלה ה XCO די כושל – הענף לא מייצר עניין במדיה ובציבור בעולם והוא נמצא בדעיכה, על כן ברמה הייצוגית הוא חלש וראוי לפחות השקעות. גם ברמת תרומה לתשתית בענף המקומי – זה סוס מת שמנסים לבעוט בו שוב ושוב באמצעות חיימי אחד. ומה יקרה אחרי שחיימי יפרוש? או אם יפצע? אם נזכה בלוטו עם כישרון אחר זה יהיה נפלא, ואם לא – הכסף ילך לפח.
לעומת זאת – חיזוק רכיבה נשית, וחיזוק הרוכבות שיש לנו – שהן כולן הרבה יותר תקשורתיות ומעוררות הזדהות משלומי חיימי, זה משהו שהענף יהנה ממנו ברמה תשתיתית ואסטרטגית. ביחד עם פעילות ותקציבי “אתנה” זה יכול להשפיע על הציבור השפעה של ממש ולתרום לענף האופניים: להכניס עוד ילדות ונשים רבות אלינו לספורט המדהים הזה. זה הרבה יותר הגיוני, רחב יריעה, מקדם שוויון מגדרי וערכי, ולכן הרבה יותר ראוי בעיני מבחינה אסטרטגית ותשתיתית!
איפה חיימי נמצא מבחינה ספורטיבית
שלומי חיימי הוא בגיל מתאים לספורט שלו. בגיל 27 הוא צעיר ב- 4 שנים משורטר בן ה 31 וב 9 שנים מאבסלון שפורש השנה בעודו בשפיץ של הדבוקה. אבל שלומי נמצא בדעיכה ארוכה שהחלה עוד לפני האולימפיאדה וסירובו להתראיין רק מחזק את הטענה הזו. כשהם מצליחים, מנצחים, ומביאים הישגים והצלחה ספורטאים שמחים לצאת לתקשורת ולקבל את חיבוק הקהל. בשיאו הוא הגיע לכ 6 דקות מהמוביל. בשנה האולימפית בד”כ סביב 8-9 דקות מהמובילים, והשנה: סביב 11 דקות.
ההתחלה של שלומי חיימי השנה – לא מבשרת טובות: בתחרות הראשונה אותה סיקרנו שהיתה בסבב ה XCO העולמי ב 21 למאי ניצח נינו שורטר (בזמן של 1:27:35). שלומי שזינק מעמדה 43 הגיע 10:48 דקות אחריו תוך שהוא מאבד מיקום למקום 71 מתוך 77 מסיימים של המרחק המלא (ויש עוד כ 40 שהורדו בחוק ה 80%, נפסלו או פרשו). יצרנו קשר עם שלומי ועם מנהל קבוצתו כדי לנסות להבין מה היה שם, אולם לא קיבלנו תגובה.
בתחרות השנייה שלומי לא הצליח לשמור על זמן קצר מספיק מהמוביל כדי להשאר על המסלול: 66 רוכבים כן הצליחו לסיים את המרחק המלא, והוא הורד מהמסלול כשהוא במקום 69… (אלה שהורדו תופסים את מקומות 67-120 ואחריהם הDNF).
אגב, יש כאלה שחושבים שהם עושים לו טובה בכך שהם נתלים בתקנון הבירוקרטי של חוק ה 80%, וטוענים שצריך לספור את כל הרשומים בתחרות שהם לא DNF כמסיימים וכנקודת הייחוס. אני סבור ההפך: העיסוק בדיברור ביצועים בינוניים או גרועים רק עושה לחיימי נזק, ונזק אדיר להצבת דוגמא לנוער ולספורטאים צעירים – לגבי מהי הצלחה ומהו הישג. בעיני זו שגיאה לייחס מעמד של Finisher למי שלא סיים מרחק מלא, והרף שלנו לסיום בכבוד צריך להיות רק ל Finisher אמיתי. לדעתי נמרוד כהן פשוט טעה והטעה, כשייחס פרשנות שונה משלו לעובדות לחוסר דיוק. יותר מכך – להערכתי הוא עשה את זה בצורה מאוד לא תמימה כחלק מאג’נדה שלילית בהיותו כתב במגזין מתחרה, ואינטרסים נוספים.
בכל מקרה מבחינתי כל השאר הם מסיימים “תקנוניים”, או “בירוקרטיים” אבל לא Finishers במובן המלא והאמיתי של המונח. עם מנטליות ה”פור” וה” Havent the Jewish people suffered enough” של החמישיה הקאמרית, שמבקשת שנקודת הייחוס שלנו לביצועים תהייה לאחרון האיטיים שהורד מהמסלול, לא נגיע לאולימפיאדה הבאה.
כמה מסקנות וקריאה לדיון רציונלי
שלומי חיימי, ברמה הישראלית הוא רוכב ענק ווירטואוזי, וברמה הגלובלית הוא נאבק וזה לא קל. לאחר שייצג אותנו באולימפיאדה, אני מבין היטב את הרגשיות ביחס אליו, את החיבוק והאהבה האוטומטית שהוא מקבל מהקהל. אבל דווקא בשל כך, ובשל התקציבים הרבים שהוא מקבל – ההתנהלות האישית שלו, הסטת התקציבים, והביצועים שלו – צריכים להיות במוקד הדיון שלנו – אל מול הסטת תקציבים לרוכבים אחרים. מי מהספורטאים שלנו שאנחנו אוהבים – צריך ומתאים להיות המייצג העיקרי של האופניים בחו”ל? שלומי? הנשים? אולי בנבחרת U23 צעירה ומבטיחה דווקא? לחסוך לסיום הוולודרום? או לנצל בצורה הגיונית את הכספים “הצבועים” מהוועד האולימפי – כל אלה שאלות חשובות שצריך לעסוק בהן.
זאת ועוד: דווקא בשל היותו הנציג שלנו שנשלח במימון ציבורי (והשלמה פרטית) לממש את ייעודו, צריך להציב לו דרישות גבוהות יותר – לא נמוכות יותר! אם הוא לא יקיים את הדרישות האלה ולא ידגים גרף שיפור במיקומים ובביצועים בתחרויות – הוא לא יהיה ראוי לכספים האלה. יש לנו ספורטאים וספורטאיות נוספים, ומטרות על ענפיות, שאולי עדיף להשקיע בהם, וכשמגנים על רוכב שלא יכול לספק את הסחורה, לא רק בתוצאות – גם בייצוגיות – פוגעים בספורטאים האחרים שכן יכולים וראויים לכך.
חיימי לוקה בהבנה של תפקידו כרוכב הממומן ביותר בישראל – לטעמי הוא תקוע גם ברמה הספורטיבית וגם ברמת ההתנהלות האישית. הוא צריך להתפתח, להשתנות ולהיפתח – לא רק עם מאמן ספורטיבי, אלא כאישיות, כאדם וכדמות תקשורתית. כדאי לו ללמוד להקשיב לביקורת, אולי אפילו ישתפר בזכותה אם לא יפחד ממנה ויאטום את עצמו. כדאי לו לשנות את הדרך להקשבה, פתיחות, שקיפות, נגישות ואותנטיות – רשימת תכונות שהפרסונה הציבורית של שלומי חיימי חסרה (אני מקווה שלצד חבריו, ברמה הבלתי אמצעית זה אחרת). ללא אלה – האטרקטיביות שלו לספונסרים היא נמוכה ביותר וזה חלק מההסבר למצבו.
אל תטעו לחשוב שאני נגדו – ההפך, אני מעוניין שיצליח! ראוי לשאול את השאלות הנכונות, וראוי גם לקבל ממנו את התשובות, ולא רק לשאלות שהוא יגדיר ובתנאים והזמנים הנוחים לו. גם הוא, וגם הקוראים שוודאי יקפצו להגן עליו בתגובות לכתבה חייבים לזכור שהדיון הזה הוא חיזוק ותרומה לענף, וההסתגרות, התייחסות למישהו או משהו כאל פרה קדושה – היא בעוכרי הענף, ובעוכרי ספורטאיו האחרים.
ורק עוד דבר קטן אחד:
זה רק ספורט – לא דיני נפשות. זה בידור, fun, אסקפיזם והצגה מסחרית ותקשורתית – שרצוי להתייחס אליה בקלילות. הספורטאים הם שחקנים בהצגה – שנכון שעבורם היא החיים עצמם והפרנסה, אבל בסופו של דבר זו הצגה שמטרתה גם הספורט עצמו אבל לא פחות מכך – מכירת תדמיות, כרטיסים, מותגים, ופרסום. מותר ורצוי להתייחס לעולם הזה עם מעט פחות פאתוס ורגשיות “לאומית”. נגיעות של סרקזם וביקורת נושכת הן תבלין חביב לעניין וככה צריך להתייחס אליהן. פרופורציות…
מאת: גיאחה
צילום: דני אסקרוב, גיאחה, עמית שיסל \הוועד האולימפי בישראל
