באותה שנה שהרצל כתב את "מדינת היהודים" הוא כתב מאמר לא פחות חשוב. רואי מעוז מביא מסמך מרתק שלא היה ידוע לציבור עד כה בעברית והתחבא בארכיון באוסטריה. הפאנל גאה להביא את הגילוי ההיסטורי הזה שלו בעברית:

מאת: רואי מעוז

לפני זמן מה אמא שלי ואני נסענו ל'מיני טיול שורשים' בוינה. בין לגימת אספרסו בבתי קפה קלאסיים לביקור בבית הספר היסודי של סבא שלי, קפצנו למוזיאון היהודי של וינה, ככה לקבל תמונה כללית של החיים היהודים באוסטריה. הסיפור הוא די "סטנדרטי"; קהילה יהודית מפוארת וותיקה, עם חיי תרבות, מסחר והגות עשירים ואבחת היסטוריה אחת שהעלימה את כל זה.  אבל בין כל המוצגים שבהן כל כך מורגלת העין הישראלית-יהודית בלט אובייקט אחד שונה. אופניים.
אופניים
הם היו תלויים מהתקרה וניראו מאד מיושנים. הייתי חייב להבין מה הקטע. מה כבר יכול להיות הקשר הייחודי בין אופניים ליהדות אוסטריה? חיפשתי את לוח ההסבר הרלוונטי, מה שלא היה פשוט כי, כאמור, האופניים היו תלויים מהתקרה וכשמצאתי אותו היה כתוב עליו ציטוט מתוך מאמר של הרצל שנכתב ב-1896: "העתיד כבר כאן: לא מזמן ראיתי בעל איטליז, מצוייד בתיק קש על כתפו, מדווש באופניים."

מה? מי? בעל איטליז? אופניים? באיזה הקשר? לא רחוק ממני עמדה עובדת של המוזיאון ונפלתי עליה בשאלות.
היא הסבירה לי שבנובמבר 1896 הרצל כתב מאמר לעיתון בו הוא שיבח את פעילות הרכיבה באופניים
מבחינה נפשית, חברתית, רוחנית, כלכלית, ושבכללי היה די גרופי של העניין. ואוו!
שנת 1896, כמה חודשים אחרי שסיים לכתוב את מדינת היהודים, ורוחות העולם היהודי סערו עליו,
התיישב תיאודור הרצל על שולחן הכתיבה שלו ופינה לו זמן כדי לכתוב על: אופניים. הייתי חייב לקרוא את זה. "איפה אני מוצא את המאמר?" שאלתי את המדריכה. היא אמרה שהיא לא בטוחה אבל שווה לנסות לכתוב מייל לספריה הלאומית האוסטרית. ניסיתי, מה יש להפסיד. ויום אחר כך קיבלתי את המאמר סרוק, ממוספר, עם מראה מקום ותאריך. טוב, בכל זאת מדובר בייקים:
הרצל
התרגשתי.
אממה, הרצל כתב מן הסתם בגרמנית, לא יכולתי לקרוא את זה. וגם גוגל טרנסלייט לא הצליח. אמא שלי דוברת גרמנית אז שאלתי אותה. אבל היא אמרה שזה כתוב בפונט גותי ישן והיא לא כל כך מצליחה להבין. אז פניתי לגרמנייה הכי ותיקה שאני מכיר – סבתא שלי, ואחרי כמה ימים קיבלתי מסבתא את המאמר בעברית. התגלה לי אוצר. אם אתם רוצים לקרוא את המאמר המלא בעברית, לחצו כאן.

הרצל מתחיל את מאמרו בתיאור התהליך ההיסטורי שהוא רואה לנגד עיניו: אנשים מתחילים לרכוב באופניים ברחובות העיר. "היסטורי" הוא כותב, לא פחות.
הוא ממשיך ומתאר את הלעג שסופגים רוכבי האופניים מאילו שעדיין לא נדבקו בחיידק הרכיבה:
"קרה לי בימים אלה, שבשעת ירידתי מהאופניים, פגשתי אחד ממלומדינו המכובדים של האוניברסיטה. הוא הסתכל עלי בפליאה; הרשתי לעצמי לומר לו: "בעוד שנה תרכב גם אתה, אדוני הפרופסור!" "


אחרי שהוא מוריד מהלב את העלבונות שהוא ושאר רוכבי האופניים סופגים, הרצל מתפנה לניתוח של היבטים חברתיים וכלכליים של האופניים. הוא מספר על בעל מפעל שקנה לעובדים שלו אופניים בכדי לאפשר להם להגיע בקלות לעבודה. הוא מוצא באופניים פתרון לצפיפות מרכזי הערים כך שאנשים יוכלו לרכוב על אופניים ולגור על פני מרחבים יותר גדולים. באופן כללי הוא חושב שהישגים טכנולוגיים שכאלו (המצאת האופניים, לדוגמא) יוכלו לשפר את התנאים הסוציאלים.
יחד עם זאת הוא מצביע על מאבקים כלכליים-חברתיים הקשורים לאופניים שנראים כיום מופרכים לחלוטין.
לדוגמא: בין המתנגדים לאופניים היו יצרני הפסנתרים. וזאת כיוון שאנשים ניגנו פחות בפסנתר ורכבו יותר באופניים, וכך ירדה מכירת הפסנתרים. ולא רק פסנתרים. "גם בקריאה ממעיטים, כך מתלונניים עורכי הספרים. האנשים אינם יושבים עוד מאחורי האח – הם "עפים החוצה", ואינם קוראים יותר.", כותב הרצל.
וזה ממש לא מסתיים שם: "כך מתלוננים גם החייטים, כי הרוכב בוחר לעצמו תלבושת שהיא זולה יותר, כך גם הסנדלר, הנעליים מתכלות פחות; אפילו הספרים מתלוננים, הרוכב מקפיד פחות בעניין שערו וזקנו."
זה נשמע לנו מגוחך ממרחק של יותר מ-120 שנה. אבל מי אנחנו שנשפוט? מי יודע מה יגידו הנכדים שלי כשישמעו שבשנת 2020 לא היה שביל אופניים רציף 'כי לא היה אישור להזיז את הדוכן של מפעל הפיס'.

החלק  שאני הכי אוהב במאמר, זה ההתפייטות שלו על חווית הרכיבה. "…יש ברכיבה זאת רגעים מעצימים…יש בתאוצה הזאת מעין שירה…", הוא כותב, ואף מבחין בין הרגשות השונים שעולים בנו ברכיבות שונות לאורך היום: "בעוד שרכיבת לילה נוטעת בנו הרהורים, הרי שזאת של הבוקר, מלאת חדווה. אנו חווים שמש סתוויית משחררת, שלא היינו חולמים עליה; באחו הרחוק נראים לנו כמו שטיחים פרסיים, עלי השלכת בצבעים עדינים…אכן, בוקר מתוק הוא בוקר כזה…"

הרצל למד לרכוב על אופניים בגיל די מבוגר כשגר בוינה, וזאת אחרי שנחשף אליהן על ידי ידיו, ארתור שניצלר. שניצלר, גם הוא סופר יהודי, ושניהם היו שייכים לקליקה אינטלקטואלית של יהודי וינה, שבין היתר כללה גם את זיגמונד פרויד. הרבה הוגי דעות, אנשי רוח וספר היו בחבורה הזו, שהשפיעה על העם היהודי והעולם כולו. כולם חיו ופעלו בוינה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 בתקופה שבוינה התחילו ההמונים לרכוב על אופניים. מי יודע אילו מהרעיונות שלהם ששינו את העולם עלו בראשם בעת רכיבה?

ומוינה של סוף המאה ה-19 נחזור לרגע למציאות של המזרח התיכון במאה ה-21. בחיים שלנו פה, במדינת ישראל, לא משנה איזו אג'נדה אתה מנסה לקדם – דבר ראשון שתעשה זה למצוא איזה ציטוט טוב של הרצל כדי להצדיק את הרעיון שלך. אז עכשיו, כשפרוס לפנינו המניפסט של הרצל לגבי החשיבות של אופניים במרחב האנושי – מתבקש לשאול – האם המדינה שלנו, שצמחה בצלמו, בדמותו וברוחו של הרצל, האם היא צריכה להיות – מדינת האופניים? אני אמנם משוחד, אבל אני רוצה להגיד שכן.

הרצל

הרצל והאופניים

 

מה הרצל היה אומר על מה שקורה כאן?

יש בערי ישראל יותר מ-55 רחובות בשם הרצל (יותר מכל שם אחר) – בכמה מהם באמת אפשר לרכוב בנוחות באופניים ולהגשים את חזונו של הרצל? אני גר בתל אביב, ויכול להעיד על רחוב הרצל המקומי;
בלשון המעטה – לא הדרך הכי בטוחה לרוכבי אופניים.
גם למדינה שהרצל חלם לקח זמן לקרום עור וגידים ונראה שעוד הרבה צריך לקרות פה כדי שהמדינה האוטופית כמו שמופיעה ב'מדינת היהודים' באמת תהיה קיימת. אז גם באופניים אנחנו לא שם. אבל יש התקדמות ויש סיבות לאופטימיות.
ניקח לדוגמא את המקרה של תל אביב מיודעתנו, שנקראת על שם ספרו השני 'אלטנוילנד', מתחולל בה כבר כמה שנים שיח סוער ובוער סביב המקום של האופניים במרחב הציבורי. אמסטרדם היא עדיין לא, אבל עצם זה שראש עיר חושב שהוא צריך לתת דין וחשבון בנושא אופניים כדי להיבחר לקדנציה נוספת זו כבר התקדמות ממה שהיה פעם.

הפגישה עם המאמר הזה גרמה לי לרצות לחזור ולקרוא בכתביו. לראות את היבטי חיינו דרך העיניים שלו.
חוץ מעצם קיומה של המדינה היו לו רעיונות רבים לגבי מה בדיוק צריך להיות פה. גיליתי שהוא כותב לא מעט על תחבורה. ב'אלטנוילנד' אפשר להגיד שהוא ממש "חופר" על זה. נהנה לפנטז על כל מגוון כלי ודרכי התחבורה שיהיו בארץ הישנה-חדשה שלנו. אין ספק שהוא הרחיק לראות, ו-120 שנה אחרי אנחנו עדים עד כמה ענייני תחבורה משפיעים על החיים שלנו. לצערנו, אנחנו מבינים את זה עכשיו בעיקר על דרך השלילה.

אז הרצל אהב לכתוב ולחשוב על כלי תחבורה שיחברו את ישראל והעולם, כמו נמל גלובלי בחיפה ורכבות מהירות לדמשק וכלי מני תכנונים תחבורתיים מרחיקי לכת שראה בחזונו. אבל בין כל אלו אני מתרגש לדעת שבשביל הרצל אופניים זה לא רק היה שכל. זה גם היה לב. ואני אומר – אמן שכל ישראלי יאמץ אופניים לשכל וללב.

יותר ממתבקש לסיים טור על הגותו של הרצל ועל תקוות לעתיד ב'אם תרצו אין זו אגדה', ואם לא, אז לפחות בשורות הסיום של אלטנוילנד – "אין החלום כה נבדל מן המעשה, כמו שיחשבו רבים. כל מעשה בני האדם היה לפנים חלום, ואחרי כן היה גם כן לחלום."
שניהם יכולים להיות מסרים רלוונטים לרעיון אופטימי שכזה. אבל באנו לעשות כבוד לאופניים, כמו שחוזה המדינה רצה, אז נסיים בציטוט מתוך מניפסט האופניים שלו. במה שהרצל אמר:
"הנה, כי העניקו לנו האופניים תועלת והנאה מרובה – ואנו מצפים לעוד!"
                         
למאמר המלא

על הכותב: רואי מעוז, במאי ויוצר דוקומנטרי. גר בדרום תל אביב עם בת זוג וכלב פודל. מגיע ממקום למקום על אופניים מצ'וקמקים. בזמן הרכיבה חושב הרבה מחשבות. חלקן על עצם חווית הרכיבה; על שבילי האופניים המשונים, על הרוכבים האחרים שמולו ועל זה שהגיע הזמן לנפח אוויר בצמיגים.

_________________________________________________________________________________________

הכניסו מייל פה וקבלו מאיתנו רק פעם בשבוע את הניוזלטר (אפשר להפסיק בקלות):

הצטרפו חינם לשירות

הצטרפו חינם ותהנו מהתכנים האיכותיים שלנו ישירות לתיבת המייל שלכם.



מאשר משלוח פרסום, דיוורים ועידכונים
הפאנל - כתבות אופניים מעולות
הכניסו אימייל פה וקבלו את הכתבות החדשות רק פעם בשבוע
(לביטול הופעת הפופ-אפ אנא הכניסו אימייל פה גם אם נרשמתם בעבר)
הירשם