איתן הצטרף כרוכב חדש לקבוצת רכיבת אופני הרים (קראו על זה פה), ודי מהר הגיע האירוע המאיים: מחנה האימונים הראשון. האם הוא שרד? מה הוא למד מזה? ואיזה טיפים הוא ליקט עבורכם שם? כנסו לקרוא:
"אני חייב שההודעה תכיל את הביטוי מחנה אימונים! לא סופ"ש רכיבה, לא ריטריט אופניים, רק מחנה אימונים, כך שבבית יפרגנו". המשפט הזה נזרק מהחבר'ה בקבוצת NYCC לכיוון המאמן, בעודנו לופתים את כוס הקפה בשתי הידיים ומנסים להתחמם מעט, בסיומו של אימון בוקר חורפי וקריר במיוחד. שמות המסלולים בדרום הארץ כבר מתחילים להתגלגל על השפתיים, יש אווירה של טרפת סביב השולחן, ואני מנסה להבין: מה בעצם מתבשל כאן? מה גודל האירוע ומה זה דורש ממני, פרט להיעדרות של שלושה ימים מהבית?
הצטרפו לניוזלטר בייקפאנל:
מחנה אימונים – האם אני מוכן?
כעבור מספר ימים הגיעה הודעה מסודרת, עם לו"ז מפורט למחנה האימונים, כזה שלא משאיר מקום לשאלות, אבל אצלי התעוררה בעיקר שאלה אחת גדולה: "זה לא גדול עלי כרגע?". אני ממש נקרע בין הרצון העז שלי להצטרף ולנסות משהו חדש, לבין החשש המתעורר בי. אמנם אני כבר רוכב שלוש פעמים בשבוע בקבוצה, אבל אולי בשלב זה עדיף לי להצטרף רק ליום או יומיים? החלטתי לבדוק מה חושב על זה אחד המאמנים, שענה לי בביטחון מוחלט "אין לך שום בעיה לעמוד בזה. תראה שתהנה" (עוד אחזור לאמירה הזו בהמשך…). אין ספק כי מחנה אימונים מהסוג הזה, של שלושה ימי רכיבה עם לא מעט שעות על האוכף בכל יום, מצריך היערכות והתייחסות מיוחדת. כמובן שאני סומך על המאמנים בעיניים עצומות, אחרי הכל, יש להם ניסיון גדול בתחום הזה וקיבלתי גם חיזוקים מחברים לקבוצה, שתרמו לקבלת ההחלטה: אני יוצא, לכל שלושת הימים! ואם לא אתרסק בדרך, אסיים אותם עם חיוך ענק.
לטיול יצאנו
הקולות בבית היו תמהיל של פליאה, עם קצת ספקנות, מעט חששות ובעיקר 'תגיד, למה אתה עושה את זה לעצמך?' כשהסברתי שאני פשוט חייב את זה לעצמי, הכל הוחלף בפירגון גדול. אמנם עם מעט חששות ברקע, בכל זאת תקופת מלחמה בארץ, אבל עדיין פרגון גדול מהמשפחה. הגיע המועד וזה אכן קרה: יום חמישי בשבוע, השמש עדיין מנומנמת והירח בדרכו למיטה. אנחנו כבר בדרך לערד, הרכבים עמוסים בציוד ואנחנו עמוסים במצב רוח מרומם והתרגשות גדולה. התכנון בגדול: היום רוכבים מערד לנווה זהר, הקפצות רכבים ונסיעה למקום הלינה בקיבוץ קטורה. בשישי יוצאים ברכיבה מקטורה ליהל, ורוכבים את סינגל יהל – קטורה. בשבת רכיבה מקטורה לפארק תמנע, סיבוב בתמנע ומשם חזרה לקטורה. בתיאוריה זה נשמע ממש מצויין אבל בפועל, בדומה למדבר, היו לא מעט מהמורות והפתעות בדרך.
ירידה וקוץ בה
כולם הגיעו בזמן לנקודת הציון שנשלחה מראש וקדימה לדרך. לא עבר קילומטר אחד של רכיבה ואני מוצא את עצמי בסינגל כשמשמאלי צלע ההר ומימיני מדרון. איך נאמר בעדינות, ממש לא בא לי לבדוק את אחוזי השיפוע של נפילה ימינה. התחושה הראשונית שמלווה אותי היא בעיקר פחד. זה תפס אותי לא מוכן ויש לי עוד 67 ק"מ של רכיבה לפני. לקחו לי כ 30 ק"מ של פידול ודיבור פנימי עד שהשתחררתי מהתחושה המעיקה הזאת, והחיוך שאני מכיר הגיח על פני. התחלתי להנות באופן רשמי. באזור הק"מ ה 50 אני מודיע ליובל (המאמן) שנמצא לידי, כי שרירי ה Hamstrings שלי מאותתים לי על בעיה. כעבור דקות ספורות, אני שרוע על הקרקע והוא עוזר לי לבצע מתיחות אקטיביות על מנת לשחרר את השריר התפוס. הכאב מטורף ממש! עמוק מאוד ומסרב להרפות. יש לי תחושה שאתם נזכרים לפחות ברגע אחד כזה שאיתו אתם יכולים להזדהות. ובכל זאת, הקבוצה התקדמה וצריך להדביק אותם. אני כבר על הרגליים, מתחיל לדווש ויובל עוזר לי עם יד דוחפת ומסייעת על הגב. "הקצב הזה ממש טוב" הוא אומר לי ואנחנו חוברים לקבוצה.
המסלול אומנם במגמת ירידה, אך עדיין יש בו לא מעט עליות. הנופים בדרך פראיים ועוצרי נשימה ממש! למרות שמצבי הפיזי לא משהו כרגע, אני בהחלט מצליח להנות מזה. זהו עכשיו בעיקר יורדים אומרים לי ואנחת רווחה משתחררת ממני. לצערי, הירידה מתגלית במערומיה: מדורדרת מאוד, אבנים גדולת על המסלול, כשברור לי שהן לא אמורות להימצא שם, ועכשיו גם השרירים המקרבים (Adductors) מתחילים להתכווץ לי לסירוגין, פעם ברגל ימין ופעם ברגל שמאל. כיף לי, כיף גדול, כיף ענק, כי ממש עוד מעט הסיוט הזה נגמר. לקראת הסוף אני זוכה לקריאות עידוד מחברים לקבוצה שהמתינו לי, ביניהם אורח אחד מתוק במיוחד – עידו קובר. רק בן 13, חבר בקבוצת 'נקודת מפגש' ורוכב כמו מכונה משומנת היטב. אנחנו רוכבים יחד לנקודת הסיום. תם ונשלם היום הראשון למחנה האימונים. למרות שהמסלול במגמת ירידה, רובנו רכבנו 68 ק"מ עם טיפוס מצטבר של 820 מטר, וחלקנו 7 פנצ'רים בין חברי הקבוצה.
תגיע רווי ואל תלחץ!
קמתי בבוקר לאחר שנת לילה טובה, ובהמלצת המאמנים יצאתי להליכת בוקר של חצי שעה. בסיומה נפגשנו בחדר האוכל לארוחת בוקר והצטיידות לדרך. ערב קודם לכן, נועם (המאמן) אמר לי לקחת איתי בקבוק מים ולא להפסיק לשתות עד שאני הולך לישון. כששאלתי מדוע, קיבלתי הסבר קצר על חשיבות ההידרציה להתאוששות השרירים. בבוקר הוא שוב אמר לי "תגיע רווי לרכיבה היום" ושתיתי כמעט ליטר וחצי עוד לפני שעליתי על האופניים. התחלנו ברכיבה בקצב נוח עד לכניסה לסינגל, שם הגיע טיפ נוסף: "אל תלחץ. בשום מקרה, אל תלחץ חזק כי זה יגמור לך את הרגליים. נסה לשמור על קצב קבוע".
הצטרפו ל BIKEPANEL בווצאפ:
סינגל יהל-קטורה הוא מסלול מדהים ביופיו ומתוחזק ברמה מצויינת. באופן מפתיע, אני מוצא את עצמי מסתדר יפה ברכיבה ונדהם מיכולת ההתאוששות של הגוף. בשלב מסוים, ההילוכים שלי עברו למצב אוטומטי והחלו לקפץ מעלה ומטה באין מפריע, רק שלי זה מאוד הפריע, במיוחד בעליות. לאחר עצירה לתיקון בעזרתו של יובל, המשכתי בדרך כשמצב המעביר השתפר, אבל עדיין לא פיקס.
באחת העצירות שוחחתי עם נועם והתלוננתי על כך שאני לא מצליח למצוא איזון נכון על האופניים בירידות, למרות שאני רוכב עם דרופר (שהותקן לפני כחודש). הסבר קצר שלו על מיקום הרגליים ביחס לגוף בירידות, עשה עבורי הבדל מטורף! את הירידה בסרפנטינות של מורזין סיימתי מוצף באנדרנלין, שעוד רגע נשפך לי מהאזניים. מצאתי את עצמי משתעשע בפיתולים מהם כל כך חששתי עד כה וסיימתי בתחושה נהדרת. משם ברכיבה רגועה חזרה לקטורה, בירה קרה ומנוחה. נוספו עוד 47 ק"מ עם טיפוס מצטבר של 680 מטר. הקרנפים בקבוצה רכבו יותר מזה – לחלק הרגוע יותר בקבוצה זה הספיק.
זהירות עייפות לפניך
בוקר של יום שבת, יום רכיבה אחרון לפנינו, ועוד איזה יום – פארק תמנע! אני בהתלבטות גדולה לגבי המסלול: יש מסלול מתוכנן, ויש אפשרות למסלול מקוצר יותר, ובו רכיבה מנהלתית קצרה יותר. החלטתי ללכת על המקוצר, ואני מוצא שיש עוד כמה רוכבים שפויים בעניין. הוסבר לנו היכן נפגשים וכולם יוצאים לדרך, מי על האופניים ומי ברכב לנקודת המפגש. הדרך לפארק תמנע מורכבת ברובה משבילים לבנים, אבל לא מעט אמבטיות חול זרועות בדרך, מה שאומר – מקסימום כוח ומינימום התקדמות. ברגע שקטע הרכיבה הזה מסתיים, הפארק נגלה לעיני בפעם הראשונה (כן, בגילי המופלג עדיין לא הייתי שם). זה מחזה מרהיב! רכיבה בשבילי פארק תמנע מרגישה כמו רכיבה על כוכב אחר.
המסלול זורם למעט כמה קטעי חול טובעני ועוד כמה קטעים טכניים. ביום שגרתי לא הייתי מהסס, אבל אחרי יומיים של רכיבה, העייפות ניכרת. פעמיים החלטתי לרדת מהאופנים- זה לא גרם לי להרגיש פחות טוב עם עצמי, להיפך: שמחתי שיש לי את היכולת להיות קשוב למגבלות הגוף שלי. באותו יום היו הכי הרבה נפילות בקבוצה וכולן נבעו מחוסר ריכוז בגלל עייפות מצטברת. גם לי היו שני 'כמעטים' בהם רק מזל וקצת אינסטינקט בריא הצילו אותי ממפגש לא נעים עם הקרקע. יוצאים מהפארק ברכיבה מסודרת, שני טורים צפופים, כמו שאנחנו רגילים. אני כמו זאב ערבות, מחפש ללכוד את הטרף הבא שלי – הטנדר המפלצתי של יריב, שהוא גם הטרמפ שלי חזרה הביתה. ברגע שזה קורה, אני חש הקלה וסיפוק אדיר! זהו, סיימתי את זה ואפילו בחתיכה אחת. הרוכבים בהקבצה ב' הוסיפו ליומן 37 ק"מ עם טיפוס מצטבר של 530 מטר. בהקבצה א' הגיעו ליותר.
הפן החברתי
זה כמובן הקטע הכי טוב בכל הסיפור הזה, והיה שם הכל: ים של צחוקים, כאבי שרירים שחלקנו אחד עם השני, דיונים על מי נכנס ראשון למקלחת, אלכוהול בדיוק במידה הנכונה, וארוחות ערב משותפות שלעיתים נראו כמו ארוחת חג משפחתית.
למחנה הצטרפה אורחת נוספת, שירה אליאב. שירה היא ספורטאית, רוכבת קשוחה ופיזיותרפיסטית במקצועה. לרכיבת שטח היא הגיעה אחרי שנים רבות של רכיבת כביש, וחודשים בודדים לאחר הניסיון הראשון שלה בשטח, כבר סיימה מרוץ Epic מלא. בשיחה שעשיתי איתה הבנתי שהאהבה הגדולה שלה למקצוע היא בכלל במים – פיזיותרפיה בבריכת הידרותרפיה. אני יודע שזה נשמע כמו הרבה תרפיה, אבל זה באמת מה שיש כאן. שמעתי קצת על יכולות השיקום שיש לשילוב הזה בין הפיזיו להידרו ונשארתי פעור פה. לדוגמא: לאחר שעברה תאונה במסלול הוולודרום בתל אביב ושברה כמה צלעות, נדרשו לה סך הכל ארבעה ימים על מנת לעלות שוב על האופניים. זה לא שהשברים התאחו בזמן הזה, אבל הכאב ירד לרמה שהיא הגדירה כשתיים מתוך עשר. שירה, בנדיבותה, אחרי יום הרכיבה השני פתחה מיטת טיפולים בחוץ והציעה טיפול לכל מי שרצה, ככה מהלב. מובן שהביקוש היה גדול.
אווירת ביחד של מחנה אימונים
באופן כללי, יש משהו מאוד מיוחד באווירה הזאת, כשכולם יושבים בערב בחוץ, שותים משהו (מים או איזוטון), מנשנשים קצת, מספרים חוויות מהרכיבה ומהחיים בכלל. זה מסוג הדברים שקשה להעביר בכתב ולדעתי עדיף לעשות ולחוות בעצמכם, אם עדיין לא ניסיתם.
אם חשנו במשהו שהיה חסר, זה 'על האש' בצהריים, במיוחד כי השכנים שלנו במגורים גמרו אותנו עם הניחוחות שעלו מהגריל שלהם. ככה זה כששני המאמנים ועוד כמה רוכבים בקבוצה הם טבעוניים. הלקחים הופקו ובמחנה הבא בטח נתארגן על איזה סטייק טופו איכותי עבורם.
אוכל, קדימה אוכל
תזונה היא תורה שלמה ואין לי כוונה להיכנס כאן לעומק הקיבה של כל אחת ואחד, אבל במחנה אימונים לומדים כמה חשוב לשים לב לנושא. הרכיבות עצימות יותר וזמן ההתאוששות קצר יותר מהרגיל. גם האוכל שונה ולא תמיד תמצאו בחדר האוכל את מה שאתם רגילים לאכול בבית. לכן לתזונה (ולשתיה במיוחד) יש תפקיד משמעותי וכדאי להיערך לכך מראש: אם יש דברים שאתם רגילים לאכול, שאינם בנמצא בדרך כלל, דאגו להביא אותם איתכם מהבית. החלק שמצריך תשומת לב מיוחדת הוא חלוקת העומס על הקיבה. מצד אחד חייבים לאכול מספיק פחמימות וחלבונים, ומצד שני לא כדאי להעמיס מידי. לכן חשוב להקפיד לשלב את האוכל בצורה נכונה ולחלק אותו למנות קטנות לאורך היום. בבוקר אוכלים משהו קל, שכולל חלבון ופחמימה ורצוי גם להכין כריך קטן לדרך. חייב לציין לטובה שבקיבוץ קטורה ערוכים לזה ויש להם מערך תומך בהכנת כריכים, נייר ושקית לסנדוויץ'. במהלך הרכיבה הקפדתי לאכול משהו כל 45 דקות, מבלי להתחשב במצב הרעב שלי. זה סופר חשוב לאכול בזמן, כי אחרת נכנסים ל 'חוב' אנרגטי, שרק ילך ויעמיק ככל שזמן הרכיבה מתארך. כל זה עבד לי ממש נהדר, עד שהגיעה שעת ארוחת הערב… אני מוצא את עצמי ממלא את הצלחת מכל טוב – פעמיים. פחמימות, חלבונים, שומנים – You name it רק תביאו לי אוכל!
כשבוע לאחר שסיימנו את מחנה האימונים הגוף שלי עדיין הרגיש צורך להשלים חוסרים. משיחות עם חברי הקבוצה הבנתי שאני לא היחיד. לכל אחד יש את המטבוליזם שלו ולכן אני מניח שכל אחד ירגיש אחרת, אצלי זה היה מורגש מאוד. כמה מאוד? ברמה שאשתי מנסה להבין איך אני אוכל אורז, בכמות שמספיקה למשפחה בת ארבע נפשות, בארוחה אחת. וזה קורה כמה ימים ברצף. פשוט לא הפסקתי לאכול. אל דאגה, בסופו של דבר זה התייצב וחזרתי לתזונה הרגילה שלי.
הצלחות, הישגים ומחשבות
בתוך כל החוויה המטורפת הזאת, אני מנסה לשים את האצבע על הנקודות, שבזכותן צלחתי את המחנה הזה. ברור לי שהמאמנים תופסים נתח גדול מזה: הטיפים הקטנים שעזרו לי מאוד, הדחיפה המוראלית וגם הפיזית כשהייתי זקוק לה וההבנה שהם שם לתת מענה לכל אתגר. גם חברי הקבוצה תרמו ולמרות הבדלי הרמות הקיימים, הרגשתי שיש לי על מי לסמוך. אם אלו מילות עידוד קטנות, שהתקבלו בברכה או הסתלבטויות עלי, שגם התקבלו בחיוך. בנוסף לכך, הפירוק של שלושה ימי רכיבה למטרות קטנות יותר בהחלט עזר לי. כל יום שסיימתי סומן כעוד הצלחה קטנה בדרך להישג גדול יותר. דבר נוסף ששמתי לב אליו הוא חיזוק תחושת השייכות שלי בקבוצה. זה לא שהרגשתי outsider לפני כן, אבל מחנה שכזה יוצר גיבוש טוב ויצאתי עם תחושת שייכות עמוקה יותר.
בפעם הבאה עם אופניים חשמליים?
בדרך היו לי לא מעט הרהורים לגבי היכולת שלי, לגבי כח הרצון שלי ובכל פעם שנעקפתי על ידי 'חשמלוקים' נוספה גם חשיבה על ההתעקשות שלי בעניין הזה. למה לא בעצם? על פניו, פתרון אידיאלי שיקל עלי את החיים ברכיבה. אוכל לגמוע יותר קילומטרים בלי בעיה ועליות לא יהוו עניין גדול מידי. אז למה לא? שאלה טובה. לקח לי זמן למצוא לה תשובה אמיתית וכנה ובסוף הבנתי את העניין – נצחון הרוח! אם לא הייתי נתקל בקשיים שהיו לי בדרך, המנטליים והפיזיים, אם לא הייתי עובר את כל המחנה הזה בשלמותו, לא הייתה לי אותה תחושת סיפוק אדירה שאיתה סיימתי. לא היו לי תשובות להירהורים שלי, ולא הייתה לי אותה תחושת מסוגלות שנרכשה בזיעה רבה. אז בינתיים, אני נשאר עם האופניים האהובים שלי, עד שארגיש אחרת ובהחלט מצפה למחנה האימונים הבא.
מאת: איתן יצחק
צילום: ג׳וני בארי
הכותב הינו איש הייטק, חבר בקבוצת NYCC בהובלתם של יובל פרידמן ונעם שטרסנוב, מבכירי רוכבי ה- XC מרתון בישראל.
לתגובות – באינסטגרם של בייקפאנל או בפייסבוק בייקפאנל
