למה מסתירים את הנופים הכי יפים בארץ? לפני כמה שבועות אירחתי עיתונאית זרה ליום סיור בהר הנגב, ולקחתי אותה בין שאר המקומות לירוחם. תחילה נסענו לאגם, עשינו סיבוב קצר, המשכנו לעיירה לאכול במסעדה מקומית חביבה, והראתי לה את מלון אירוס המדבר. בשלב זה היא שחררה קצת את הנימוס הבריטי ושאלה אותי ״למה שמישהו יבוא לפה למלון?״
מיד היא הסבירה שזה כמובן מקום נחמד, האוכל היה טעים והאווירה טובה (את האגם אפילו לא הזכירה) כי ככה זה נימוס אירופאי. עלינו לאוטו ואמרתי לה שמיד היא תבין הכל. נסיעה של 5 דקות הביאה אותנו אל הר אבנון, לאט עליתי אל ההר, נופי המכתש נפתחו בהדרגה וכשהגענו אל התצפית המלאה היא כבר הבינה הכל.
חדשות – תיירים אוהבים נוף יפה
למה אני מספר לכם את כל זה? כי בימים האלו יש תכניות ואף הקמה של שבילי אופניים חדשים בהר הנגב – בירוחם וגם במצפה רמון. המשותף לשתי תכניות אלו הוא שהקשר שלהן למכתשים רמון וירוחם (הידוע גם כמכתש הגדול) הוא רופף עד בלתי קיים. כן כל אחד מהם נוגע בקטע כזה או אחר שלו בתצפית חביבה למכתש שאינה נותנת מבט שונה מזה שאפשר לקבל ברכב, אבל לא הרבה מעבר. מטייל שרוצה לרכוב בארץ המכתשים נוסע כל הדרך דרומה ואז אומרים לו – רואה את המכתש היפה הזה? אז שם אתה לא רוכב, סובב את האופנים ורכוב לכיוון השני. טיול אופניים ותיירות אופניים אינה שונה מכל תיירות אחרת, אנשים רוצים לבוא לרכוב בשבילים טובים במקומות הכי יפים שיש. בערבה עושים את זה, בתמנע עשו את זה, אז למה בהר הנגב מתעקשים שלא לעשות את זה?
דוקטרינת הקליל והשטוח
לא מספיק שבתוכניות השבילים אין כמעט חיבור לנופים מהפנטים שעבורם אנשים מגיעים להר הנגב, אלא כמיטב המסורת של השנים האחרונות מוודאים שהשביל לא יכלול שום אתגר טכני. אפילו לא אתגר מהרמה שמקובלת במידה מסוימת ביערות קק״ל. זה קורה מתוך הלך מחשבה שאם זה קל טכנית אז יבואו יותר אנשים. בפועל מתקבלים שבילים שהם לא מאתגרים, ולכן קהל חובבי האתגר לא מגיע. מצד שני הם גם לא מספיק אטרקטיביים כדי למשוך את קהל היעד של מטיילים רגועים, כי הנוף לא מספק את הסחורה. כולם יוצאים קרחים מכאן ומכאן ואף קהל רוכבים לא יוצא מורווח ורק מופסד.
איך אני יודע את כל זה? פשוט בדקתי מהם השבילים הכי מצליחים במדבר ואילו הצליחו פחות. בכל המצליחים, מתקיים תנאי אחד לפחות וברובם שני תנאים – אתגר טכני מסוים או נוף אטרקטיבי במיוחד.
המתכון לשביל מדברי מצליח
1. סנגלי רכס משורה עם הללויה, מנגו, אבטיח וגעדה הם היום מוקד המשיכה מספר אחד של אזור שדה בוקר, אומנם אין שם נוף מדהים כמו במכתש רמון או בהרי אילת אבל יש אתגר. יש תחושה של מדבר קשוח וזה מביא הרבה יותר רוכבים מאשר סינגל חלוקים הוותיק שמבחינה טכנית הוא הרבה יותר נוח. חלוקים גם קל יותר מבחינת נגישות לכביש ורמת קושי פיזי, ועדיין פחות פופולארי.
2. ערד היא דוגמא נהדרת. מקטע שביל ישראל מערד לים המלח, הצלחה גדולה של השנים האחרונות ואפילו לא כולל אתגרים טכניים. הוא נבנה בצורה שיהיה נוח לרכיבה אבל עם נוף פשוט אדיר לעומת הסינגל הראשון והרשמי באזור ערד – סינגל ״רחמים״. רחמים נבנה ככה שיהיה קליל לרכיבה בלי אתגרים טכניים לכל סוגי הרוכבים ובפועל מעט מאוד אנשים טרחו לרכוב בו.
3. סינגל תמנע המצליח הוא עוד דוגמא קלאסית. סינגל זורם וכיפי לרכיבה אבל אם הוא לא היה יושב בלוקיישן הכי יפה בארץ, אני לא בטוח כמה אנשים היו טורחים לנסוע שלוש שעות כדי לרכוב בו. מי שצריך עוד דוגמאות הן רבות מספור, רק נזכיר את סינגל ירוחם השם יקום דמו, ואת סינגל עזוז זצ״ל. שניהם נוחים לרכיבה ללא אתגרים טכניים אבל גם ללא חוויה נופית משמעותית ובסופו של דבר לא שרדו בעיקר בגלל חוסר עניין לציבור.
אפשר לבנות שבילים מעולים גם בשמורת טבע
שביל ישראל באופניים ושבילים חדשים בערבה שברו את המיתוס שאי אפשר לבנות שבילים בשמורת טבע. עשרות ק״מ של שבילים נבנו בחלקם הגדול בעזרת מיני באגר בשטחים הכי רגישים נופית ואקולוגית שיש בנגב, אז זו וודאי לא הסיבה. מה גם שחלק מהשטחים המדוברים אינו נמצא בתחום שמורת טבע. הגיע הזמן לאמירה ברורה – רוכבי האופניים לא מוכנים ולא צריכים להסתפק במועט! מגיע לנו לרכוב במקומות הכי יפים במכתש רמון ולא רק על דאבלים משעממים או על סינגל בין מחצבות נטושות, ככה גם בבקעת צין וברכס חתירה.
אפשרות אחת לא רעה היא, לאפשר לרוכבים לרכוב על שבילי רגל, אין סיבה אקולוגית שלא נוכל לרכב על שביל ישראל בבקעת צין או על השבילים ברמת סהרונים שבמכתש רמון. אפשרות שניה לבנות שבילים טובים במקומות הכי שווים.
סיכום
מי שחושב שבמקום לרכוב על מצלעות המכתש הגדול או בעומק מכתש רמון. נבוא לרכוב מסביב לאגם ירוחם או בשוליו המשעממים של מצפה רמון זה כנראה לא יקרה והמיליונים שמושקעים בשבילים אלו לא יביאו תיירים. מקסימום ישמשו קצת את תושבי המקום ובשביל זה לא צריך מיליונים רק מגרפה וקצת יוזמה מקומית.
מאת: שי יגל
צילום: עופר עברי
