פציעה היא אחד הסיוטים של כל ספורטאי. באחת הרכיבות זה פתאום קורה, ואז צריך להסתגל למציאות חדשה, ותקופת התאוששות. יורם סלמנוביץ עוסק גם באופניים וגם בטאי-צ’י, ומספר על פציעת האופניים שלו, וכיצד הטאי-צ’י סייע לו לחזור ולעלות על האוכף.
מאת: יורם סלמנוביץ
צילום: עזרא שהרבני ויורם
הפציעה
תחילת אביב סוף חורף 2013 לאחר שבוע עמוס במיוחד של גשמי מלקוש וללא רכיבות, אנחנו חוזרים לשגרת הרכיבות שלנו בנגבה, באותה תקופה היינו רוכבים את המסלול ארבע פעמים בשבוע, עולים על האופניים והם כבר נוסעים מעצמם חוזרים שותים קפה, שגרה.
המסלול לא קשה במיוחד ואינו מאתגר מבחינה טכנית, מתאים לרוכב בינוני שכמותי, רכיבת בוקר מדיטטיבית וחילופי הגיגים עם הפרטנר על החיים עצמם. רגע אחרי מגיעים לירידה אותה רכבנו בעיניים עצומות כל בוקר הגשמים קצת חרצו אותה אך אנחנו מכירים אותה היטב וטסים במורד. בסוף הירידה מצפה לנו הפתעה, בצורת אמבטיה של חול חלקלק הגלגל הקדמי מאבד אחיזה, סלאלום קצר ואני מוצא את עצמי עף מעבר לכידון כמו סופרמן בדרכו אל לויס ליין, כהרף עין אני נפגש עם החול הרך ושומע קול נקישה כמו פקק שנפתח מכיוון כתף שמאל, קללה קצרה אל האחראי על החולות בנגבה ואני מתיישב כאוב על החול.
אנחנו בטלגרם- כנסו: https://t.me/BIKEPANEL
האבחון
לאחר אבחון מהיר של אורטופד מגובה בצילום, מסתבר שמדובר ב ACJ דרגה 3, מה שמסתיים בד”כ בניתוח, פריקה של עצם הבריח הינה פציעה שכיחה אצל רוכבי אופניים ושחקני רוגבי, נפילה על הכתף גורמת לדחיסה של הזרוע פנימה וקריעה של הרצועות שמחזיקות את העצם למפרק.
מפרק עצם הבריח ייחודי בכך שאינו כדורי ועצם הבריח מחוברת לכתף באמצעות רצועות בלבד, הפציעה מחולקת לדרגות 1 עד 5 כשאחד היא הדרגה הקלה ביותר וחמש הקשה ביותר, דרגות אחד ושתיים מטופלות בגישה שמרנית ארבע וחמש בהתערבות ניתוחית, דרגה שלוש נמצאת בתפר ביניהן והגישות בין הרופאים חלוקות בין טיפול שמרני להתערבות ניתוחית.
הטאי צ’י
האופניים והרכיבה הם התחביב המשני לאהבה הגדולה הטאי צ’י.
טאי צ’י התחלתי ללמוד ב 1996 מיד עם סיום לימודי באוניברסיטה והשקעתי את כולי בתחביב, שעות של אימונים קבוצתיים ואישיים ולימוד בלתי פוסק במשך שנים, את הרכיבה תמיד נהגתי להשוות לריצת בוקר למען שיפור הכושר האירובי, לא משהו שאני מושקע בו מדי, הטאי צ’י לעומת זאת מהווה עבורי אורח חיים.
האימונים בטאי צ’י נראים למתבונן מבחוץ איטיים וקלים מבחינה פיזית אך אין לשפוט את הקנקן, תלמידים שמגיעים ללמוד טאי צ’י גם כאלו מרקע אתלטי ובעלי כושר גופני ברמה טובה מתקשים להסתגל בהתחלה לשחרור הנדרש, לתנוחות ולשרירים שפועלים באימון ולא פעם נשמעים אחרי השיעור הראשון מופתעים מהמאמץ שנדרשו לו ומכאבי השרירים.
הטאי צ’י הינו אמנות לחימה סינית שמתורגלת באמצעות קאטה (ביפנית צורה או תבנית), אוסף תנועות קבועות שמתורגלות באיטיות ברצף, לתרגול יתרונות רבים בריאותיים מדיטטיבים ולכל תנועה בתבנית אפשר למצוא את היישום הלחימתי שלה, תרגול רצף התנועות אורך בין כעשרים לארבעים דקות תלוי בקצב האישי של המתרגל. המתרגל לומד להפעיל את הגוף ביעילות ולהוציא כח בצורה שאינה מדגישה את הנוסחה הקבועה של מסת שריר ומהירות אלא באמצעות שחרור ותנועה נכונה של כל חלקי הגוף יחד, תמצית הכח נוצר מהשחרור מהיציבה ותנועה ממרכז הגוף שנקרא אצל הסינים הדאן טיאן, נקודה הממוקמת קצת מתחת לטבור ועל פי התפיסה הסינית נמצא בה מרכז האנרגיה של הגוף שהסינים מכנים צ’י.
הרעיון העיקרי הוא של יצירת מקסימום תוצאה במינימום מאמץ, על ידי הרפיית השרירים, שחרור ותנועה מהמרכז. כאשר המתרגל לדוגמה רוצה לשלוח יד קדימה הוא לא יתמקד ביד אלא ינסה להניע אותה באמצעות המרכז, אותו הדבר בהרמת רגל ובעצם בכל תנועה במהלך התרגול, שגרת האימון מטמיעה את דרך התנועה הזו אצל המתרגל, בראייה מערבית אפשר לחשוב על זה כהנעת הגוף באמצעות שרירי הליבה.
הסינים מחשיבים את האימון בטאי צ’י כתרפויטי – בכל תרגול של הקאטה האדם עושה מעין טיפול עצמי שעובר על ערוצי האנרגיה (המרידיאנים), כמו טיפול יומי בשיאצו או בדיקור.
כלל שיטות הרפואה הסינית מושתתות על רפואה מונעת, אצל הסינים שאתה משלם לרופא כל עוד אתה בריא.
בראיית הרפואה המערבית התועלות של הטאי צ’י הן רבות כפעילות גופנית מתונה שאינה פוגעת במפרקים ובשלד מחזקת את השרירים והגמישות ומשפרת את פעילות המערכות הקרדיוווסקולריות והנשימה, ישנם מחקרים רבים על יתרונות הטאי צ’י בראי הרפואה המערבית שניתן למצוא ברשת.
ההליך הרפואי
מאובזר במתלה ליד אני רואה את עצמי מורדם על שולחן הניתוחים ומושבת מאימונים לכמה חודשים, מתקשר לאחראי ההדרכה בבית הספר לטאי צ’י בו אני מלמד ומודיע לו שהוא יכול לשכוח ממני לחודשים הקרובים, מהצד השני של הקו הוא אומר לי, אל תפרוש כל כך מהר ניתן לזה שבוע שבועיים ונחליט.
ביומיים לפני התור לאורטופד אני מנסה לעשות טאי צ’י, הקאטה מתחילה בהרמת שתי הידיים יחד וסיבוב שלהן מול הגוף, יד ימין עולה בלי בעיה אך הכאב עוצר את שמאל הפגועה בחצי הדרך, אני מנסה שוב וחוזר על התנועה הבסיסית מספר פעמים ועוצר, אמשיך מחר.
האורטופד מבקש ממני להרים יד למעלה לצידי הגוף מאחורי הגןף ומתרשם, יש לך טווח תנועה יפה יחסית לזמן אחרי הפגיעה, כנראה האימון עשה משהו, אך כפי שאומרים “כשיש לך פטיש ביד, כל דבר נראה כמו מסמר”. לאחר מבט קצר בצילומים הוא מבטיח לי ניתוח חדשני הכולל הוצאת רצועה מהברך כפתור על עצם הבריח וקשירה מחדש של עצם הבריח, לא תודה, לא מקריב ברך תמורת כתף…
ממשיך להתאמן ומרגיש שבכל יום שעובר טווח התנועה של כתף שמאל גדל, אני אוהב דברים שלמים ונוטה לתקן את מה ששבור (רק אל תגעו לי בברך). הנטייה הטבעית שלי לנתח ולהחזיר למקום את מה שיצא. ד”ר גוגל וחבר שלי ד”ר א’ לא בדעה אחת בנושא, גוגל ספקן וא’ שבעצמו עבר פציעה דומה אומר אם לא חייבים לא מנתחים, קובע תור לדיעה שניה אצל מומחה כתף שבוע לאחר הפציעה. יד למעלה יד אחורה, “אתה בטוח שעבר רק שבוע מהפציעה?” “יש לך טווח תנועה טוב, אל תנתח, תמשיך לפיזיותרפיה”.
השיקום
ממשיך להתאמן משחרר את הכתפיים ונותן למרכז להפעיל את הידיים הגוף מסתובב ימינה והידיים איתו שמאלה אותו הדבר לאט יד ימין עושה הכל בדיוק, שמאל כל פעם לאט יותר, טווח התנועה גדל אך לרכוב אני עדיין לא יכול, כואב לאחוז בכידון. ע’ ומ’ שותפי לרכיבה מגלים אמפטיה ומחליפים את שמי בקבוצה ל “המנוח”, טוב שיש חברים.
הפיזיוטרפיסט תוקע בי סיכות, מגלה לי שיש בגוף רקמה שנקראת פשיה ומצייד אותי בגומיה ותרגילים לחיזוק הכתף, אין לי כח אליהם, קשה לי להתמיד זה משעמם אותי אין לי סבלנות לתרגילי מתיחות, גומיות ושאר ירקות, אני עושה לסירוגין יום כן יומיים לא. אך את אימון הטאי צ’י לא מפסיק והטווחים גדלים עד לטווח מלא.
אני מודיע לאחראי ההדרכה שאני חוזר לקבוצה, בכל מה שקשור ללחימה אני בונה תרגילים של יד אחת.
אצל הפיזיוטרפיסט יש את מבחן כפיפות הסמיכה, בהתחלה לא הצלחתי אפילו אחת אך לאחר חמישה שבועות המגבלה היא כבר רק בכח ואינה בכאב או בתנועה, הוא שולח אותי הביתה ואומר תמשיך לעשות את מה שאתה עושה שם בטאי צ’י שלך, אתה כבר לא צריך אותי יותר.
טאי צ’י ככלי שיקומי
התרגול האיטי בטאי צ’י הוא כלי נהדר לשיקום אחרי פציעות, חיזוק השרירים נעשה בצורה הדרגתית ואיטית והגמישות מושגת במתיחה עדינה ומתמשכת ולא טראומטית, וההרפייה והשחרור שמתרגלים בטאי צ’י עוזרים לפצוע ולמטפל להניע את האיבר באופן שמאפשר להגדיל את טווחי התנועה בפחות כאב וביעילות.
כיום נשלחים נפגעים רבים לדיקור ושיאצו לצרכי שיקום במקביל לפיזיותרפיה, הטאי צ’י משלב את שני המרכיבים יחד גם מניפולציה וחיזוק הגוף וגם פעולה במישור הרפואה הסינית.
ככל הנראה המצב הגופני של אדם שמתרגל טאי צ’י לפני הפציעה משפר ומקצר גם הוא את זמן ההחלמה ,מחקרים רבים נעשו על היעילות של הטאי צ’י ככלי שיקומי עבור חולים במחלות לב פרקינסון לחץ דם וכאבי גב ופרקים, מעט נעשו על פציעות ספורט, אך בבית הספר בו אני מתאמן ראיתי דוגמאות רבות של ספורטאים חובבים עם פציעות ספורט בעיקר גב וברכיים בהן התרגול סייע להחזיר אותם לתפקוד נורמלי ולאחר מכן גם לספורט בו עסקו קודם.
כמובן שאין בכך המלצה לויתור על הטיפול הפיזיותרפי ובדיקה על ידי רופא אורטופד מומחה, הטאי צ’י מהווה תמיכה לטיפול הרפואי ואינו תחליף.
אחרית דבר
לא עובר זמן רב ואני חוזר גם לאופניים, הסובב מחכה באותו מקום רק חשש מחולות והירידה הארורה ההיא, והחברים בשבילם נשארתי “המנוח”, הפרופיל כבר לא 97 אבל רוכב מתאמן ולרוב לא זוכר באיזה כתף נפגעתי, פרט ללילות הקרים שמזכירים את אותו יום, והירידה שקיבלה את שמי לנצח.
