קבלו המלצה על מסלול כביש חורפי נהדר שיקח אתכם לגובה מצטבר מרשים ואל הנופים היפים של הגליל התחתון. במידה מסוימת למעט חריג אחד (החרמון) דווקא התחתון מעביר אתכם לצבירה עליונה של קילומטרים בעליה עם שני ההרים המשמעותיים האלה: גלבוע ותבור.
אבל לפני כן הצטרפו לאלפי המנויים שלנו:
אולי תשאלו מדוע אנחנו מפרסמים מסלול כביש חורפי באמצע הקיץ? קודם כל כי גם באמצע הקיץ יש לנו צורך בצבירת גובה מצטבר, למשל לקראת גראן פונדו GFNY שיתקיים השנה בתחילת אוקטובר, וגם כי איחור ביציאה הזכיר לנו את התובנה הזו, שאכן זה מסלול כביש חורפי. התובנה הזו אינה חדשה לנו, אבל טיפשים חוזרים על אותה טעות פעמיים הרי…
לא משנה, יצאנו באיחור אל משב רוח חמים וקיבלה אותנו אווירה אחרת די מהר: בין עין חרוד לטמרה פתאום יוצאים מחווית עמק יזרעאל המוכר כל כך אל האיזור שמצפונו ושם פתאום הכל נראה אחרת. הפינה הפחות מתוירת של האזור ממש במורדות מזרח גבעת המורה. שדות מוריקים אל האופק, גבעות משתפלות. מקסים.
אבל לצערנו עברו לנו לא מעט מכוניות שם ובכלל לא תמיד רוכבים ברכיבה הזו בכבישים בטוחים. חלקם ישרים, חלקם מלחיצים, וחלקם חסרי שוליים (עובדה שהיא כשלעצמה אינה מטרידה כ”כ אבל בשילוב עם כביש ישר ולא מפותל והררי זה כבר פחות אופטימלי).
פונים שמאלה אל התבור מהצד של דבוריה ומתחילים לטפס. אחרי כמה מוסכים לוקחים ימינה והזווית הופכת תלולה יותר. מגיעים אל המסגד, שמסמן את מפגש הכניסה אל העליה משתי הכניסות אל ההר: זו של שיבלי וזו של דבוריה. מיקום המסגד גאוני: כל מי שעולה למעלה אל הכנסיה בראש ההר, יצטרך לעבור קודם במסגד שבתחתיתו, שיזכור מי פה אישר לו לעבור.
העליה לתבור היא אחת מעליות הכביש הכי מדהימות שאפשר להגיע אליהן בישראל. זו עליה שפשוט צריך לעשות אותה הרבה יותר. כל נוף העמק נפרש מימין בתצפית מערבה.
הסרפנטינות האלה מכניסות אותך לאווירה אחרת לגמרי. עולים למעלה ורוצים לעצור ולשאוף את הנוף מלוא הריאות, אבל אין בהן מקום למה שלא מייעל את הפעולה, היות ובעליה הזו כל גרם של חמצן צריך להשאב מהאטמוספירה ולנוע במהירות אל השרירים לעשות את חלקו.
יואב – ממצמץ ואומר לי: “הייתי אומר שיפה אם לא היה לי מלח בעיניים” בעודו מנסה לנהל את החום, התלילות והקצב. הסרפנטינות מגניבות ובד”כ לא מאוד תלול אבל הרציפות העקבית של העליה מצטברת. ופתאום רוכב עם אופני הרים יפים של Trek נגלה לפנינו. צעיר מדחי הכפר הערבי שנמצא על גבעת המורה הסמוכה. הוא הגיע משם, מטפס בכביש אבל ירד חזרה בשטח.
הנוצרים לא היו נחמדים הפעם עם שער סגור. הפרטים באינטרנט אומרים שבשישי ובשבת המקום נפתח ב8 בבוקר, כך שיתכן שהגענו מוקדם מדי. קחו בחשבון שיתכן והמים שבניתם על מילוי במקום לא ימזגו. הכנסיה הזו היא אגב כנסיית ההשתנות, שהוקמה פה כי כאן ישו החל לגלות שהוא בן האלוהים בשיחה שקיים שם עם משה ואליהו, לטענתו. ויש שם גם מנזר.
ירדנו חזרה מההר דרך שיבלי הפעם, וכאילו לא מספיק שחם רצח כבר, בכל מישורי החזרה לגלבוע יואב החליט שהוא “נפתח” ונותן טמפו. אני חושב לעצמי- האם יש סיבה שאני אהיה בדופק כזה ברכיבה ארוכה בטמפרטורה כזו?
עצירה לקפה ומים בבית השיטה- קצת אחרי האמצע כמו שאני אוהב. כשאתה ברכיבה קשה, אתה תמיד מתחיל אותה עם רזרבות ומגלה שיש לך קצת פחות ממה שתכננת לקראת סופה. מזג האוויר לא ריחם בריקון מחסני הרזרבות שלנו וכך כשמושכים עוד קצת, לכיוון 60% מהרכיבה ולא לפני כן, מאזנים את הקושי ומשאירים פחות סבל לאחרי ההפסקה. אנחנו יושבים לנו בבית השיטה, מנסים לחלץ התקררות, וקשה לאמר שמה שהכי מתחשק לנו כרגע זה לעלות לגלבוע דרך בית אלפא כעת… אפשר להשתפן, לחתוך, להתקפל באמצע?
ברור שכבוד עצמי וגאווה מונעים מאיתנו לעשות את הדבר ההגיוני בטמפרטורוה הזו ואנחנו ממשיכים לגלבוע דרך אחת מבריכות הדגים האהובות עלי מהתקופה בה גלשתי בה רוח ודגים של שלושה קילו קפצו עלי מהצדדים. בעודנו פונים אל העליה ליד הסחנה, ברור כשמש המכה בנו ממעל שטבילה בסחנה היתה הרבה יותר הגיונית.
די מהר אכן העליה מתבררת כארוכה מהרגיל. ארוכה בהרבה מהאורך המובטח שלה. לא נגמרת. ממשיכה וממשיכה ומתעללת בנו. התבשלנו ברמה שהתחלנו כנראה לעכל את השרירים. יואב מכה בי בעליה, ורוכב חזק יותר קדימה כאילו כדי להוכיח לי את 20 שנות היתרון שלו עלי בדרך לסוף העליה והחיים, ואילו אני מוכיח לו ברכיבה בדופק נשלט ונמוך את 20 שנות היתרון שלי עליו בקבלת החלטות, ניהול קצב ופיזור עומסים בטמפרטורות האלה, רק כדי לעבור אותו לאחר מכן כשהוא מדווח על צמרמורת חום ועוצר בצד לקרר את הגוף בצל. 35-42 מעלות מראה המחשבון שלי לאחר מכן על המקטע הזה. רכיבה מומלצת לחורף.
מגיעים לפסי העוולה של הבקר בגלבוע עליהם אני מבטיח לכתוב עוד כתבה נפרדת ומגיעים לאוטו ב”סקי”. בנסיון לצנן את ה42 מעלות שספגנו, ולהחזיר אנרגיה מיידית לגוף, היה זה פה כשהכרזתי שבגדול רונאלדו צדק – עדיף מים, אבל יש מקרים יוצאים מהכלל בהן קוקה קולה חסרת בושה פשוט מוצדקת.
להורדת קובץ הניווט למסלול הכביש לחצו פה
קבלו: פשע שנאה נגד רוכבים על מסלול הכנרת…
בדרך חזרה הביתה מהרכיבה דרך ואדי ערה, מגיחה לי במראה מאחור מיני קופר כזו מגניבה עם פס צבע ספורטיבי לאורך כל האוטו. היא מפלרטת איתי ברמזורים מתקרבת, מתרחקת. בשלב מסוים אני מציץ לראות את הנהג כשהגיע לצדי ואני רואה – טאליבן! נהגת עם כיסוי שהוא מהקיצונים ביותר שראיתי, הכל שחור עם חרך צר מאוד למשקפיים בלבד. מוזר, מעולם לא דמיינתי את הטאליבן עם מיני קופר.
