האם יצא לכם לרכב ולהרגיש שאתם יכולים להמשיך לסובב את הרגליים ולגמוא מרחקים, ללא עצירה וללא הפסקה לתקופה בלתי מוגבלת? הרגשתם שהאופניים הם חלק מהגוף שלכם? שהרכיבה הפכה לזורמת, להרמונית, והזמן טס לא פחות מהר מהאופניים? שאין דבר שיוכל לעצור אתכם ושאתם מוכנים לעמוד בכל אתגר שתביא לכם הדרך?
מאת: שי הר-זהב
צילום: שי וגיאחה
אם כן, אז אתם ברי מזל! ולחוויה שאתם חווים יש שם. קוראים לזה להיות ב ZONE, או להיות ב"זרימה". לא כל אחד חווה את מצב הזרימה ומי שחווה אותו לא חווה אותו כל הזמן. יש רוכבים שמחפשים אותו וכאלו שגם מגיעים אליו. זה קורה בעיקר ברכיבות אפיק ארוכות או בתחרויות אינדורנס קשות כשהגוף והתודעה עוברים משברים וטלטלות … אי שם בהמשך הדרך ממתין לו המצב המיוחד שאתלטים והעוסקים בספורט הסיבולת מייחלים לו.
אין שלטים בדרך אל ה ZONE בכל מקרה אם לא מצאתם אותו, תפנו שמאלה. תמיד טוב לחפש אותו גם במעלה אברהם.
אם תפגוש את הבודהה – רכוב איתו!
אם הבודהה היה רוכב אופניים הוא בטוח היה אפיקיסט. הוא היה רוכב למרחקים ובפשטות. הוא היה משאיר בצד הדרך את המחשבות על המשימות שעליו לסיים בעבודה או על המריבה שהיתה לו היום בבוקר עם אשתו. הוא היה נותן את תשומת ליבו לעץ עליו הוא חולף, לריח האדמה הספוגה בטל הבוקר ולזעזועים שגופו קולט באופניו בשעה שאלה חורצים את אבני הדרך. כך הוא היה קשוב לתנועות גופו המתמזגות עם אופניו, לנשימתו המתאמצת ולמראות הטבע הפרוע בו הוא חולף. כך ברגע זה ממש. כאן ועכשיו. לחוויה הזו של בודהה יש שם. קוראים לזה קשיבות או מיינדפולנס. מקורו של המושג בבודהיזם והוא יובא למערב ע"י ג'ון קבט-זין (Kabat-Zinn, 1994). קשיבות (Mindfulness) מוגדרת כמתן תשומת לב לרגע ההווה, לתחושות הפיזיות, למחשבות שעולות בי וגם למה שקורה סביבי (קולות, מראות, ריחות). מחשבות, רגשות ותחושות גופניות, נחשבות לאובייקטים אשר אדם אמור להתבונן עליהם, אך לא להתעמק בהם.
ה Zone מימין?
מיקוד הקשב בחוויות המתרחשות ברגע הזה מתרחש בפתיחות, באופן לא שיפוטי ובהתכוונות מלאה. קשיבות מדגישה מודעות אובייקטיבית ולא משוחדת, שמטרתה היא להפחית את התגובות ההרגליות, אוטומטיות, ולעודד תגובות מודעות, מתכוונות (Kabat-Zinn, 1990).
לרכב תוך התבוננות במחשבה
במהלך הרכיבה התודעה שלנו מייצרת ללא הפסק מחשבות מסוגים שונים. במילים אחרות, המוח שלנו משוטט בין מחשבות על מה שקורה עכשיו, על מה שקרה בבוקר או על מה שאני מצפה או רוצה שיקרה בערב. כאשר המחשבות משוטטות באופן ספונטאני, אנחנו לא נמצאים במאה אחוז בחווייה הנוכחית, ברכיבה.
מניסיון אישי כשאני רוכב רכיבות קשות ומייגעות מתישהו לאורך הדרך אני מגיע למצב קיצון. הגוף כואב, הדופק גבוהה ואני מותש. אז עולות בראשי מחשבות כגון: "למה אני צריך את זה בכלל?" , "מה אני מנסה להוכיח?", "מתי הסיוט הזה כבר יגמר?", "נשבר לי, אני רוצה הביתה". במצבים כאלו, כאשר מידת הקשיבות שלי מועטה, אני לא בוחן את המחשבות ומתייחס אליהם כאמיתות, כמוחלטות. כפועל יוצא מחוסר מודעות אני בעצם סובל יותר. הקושי הולך וגדל ואני מוצא את עצמי במעגל קסמים וברחמים עצמיים. המחשבות ההרסניות, המייאשות, מיצרות אצלי בראש מחשבות מסוגים דומים ובמצבים אלו אני רחוק מאוד מלהיות ב- ZONE. אולם בניגוד לכך ורק במקרים נדירים, פתאום הכל משתתק. דממה. הרגליים שלי ממשיכות לנוע, הזמן עוצר ודממה פנימית משתלטת ללא מאמץ על כל ההוויה שבחוץ.
התרופה למחשבות ולקושי שבא בעקבותיהן היא הקשבה, התבוננות נטולת שיפוטיות במחשבות והתייחסות למחשבות כעננים חולפים מבלי שנייצר מערכת יחסים איתן, מבלי שהן תהפוכנה לחלק בלתי נפרד ממני. נשמע פשוט? תנסו.
מסובך לכם? גם לי. עדיף להתחיל בבית בישיבה רגועה. לעצום עיניים ולהיות פתוחים לכל מה שמתרחש. כשעולה מחשבה – לשים לב אליה, להתבונן בה. אין צורך לנתח אותה לעומק. רק לשים אליה לב. אם לפתע איבדתם את התודעה להתבוננות והולכתם שולל אחר המחשבות שלכם זה בסדר גמור. אתם ממש נורמאלים. פשוט תחזרו להתבונן. אחרי שאתם מרגישים שאתם שולטים בתרגול או לחילופין סיימתם 10 ימים של מדיטציית וויפאסאנה (מדיטציה שמתרחשת בשתיקה תוך התבוננות במתרחש במחשבות ובתחושות הגוף ללא שיפוטיות) אתם מוזמנים לנסות את התרגיל הזה גם על האופניים. וכן, ממולץ ללבוש מגינים בזמן התרגול, על כל צרה שלא תבוא.
אפשרות נוספת ויעילה לא פחות היא פשוט להמשיך ברכיבה ולפדל. הידיעה שכל משבר הוא זמני ובסופו של דבר חולף יכולה לעזור כשמרגישים את החולשה והייאוש. ההתגברות והמעבר מעבר למצב המשברי מייצרת הזדמנות לחוות את ה ZONE וחווית ה flow.
הצימיצורי אחרי 100 ק"מ. נשארו בסך הכל עוד 60, הזדמנות טובה להכנס ל flow.
התבוננות בתחושות הגוף
פעילות ספורטיבית מזמנת לנו מגוון של תחושות גופניות. התגובה האוטומטית שלנו לתחושות הגוף יכולה להיות אחת משלושה סוגים:
- השתוקקות – נעים לנו בגוף ואנחנו רוצים שהתחושה הזו תימשך. לדוגמא אנחנו שוכבים על מיטת העיסוי ומקבלים מסאז'. אנחנו ממש לא רוצים שהוא יסתיים. כשהתחושה הנעימה מסתיימת אנחנו מוצאים את עצמנו סובלים ומשתוקקים כבר למסאז' הבא.
- דחייה – כואב לנו. אנחנו רוצים שהכאב יפסק. אנחנו משנים תנוחה, מנסים לשלוט בכאב. אפיקיסטים שרוכבים למרחקים מכירים טוב מאוד את הרגעים שהישבן מתחיל לכאוב אחרי שעות רבות על האוכף.
- שוויון נפש – התחושה היא תחושה של 'בסדר'. זה לא נעים ולא כואב. אנחנו לא משתוקקים ולא מנסים לדחות את התחושה.
כשאני רוכב אני מנסה לפתח שוויון נפש לתחושות הנעימות והכואבות ולהתבונן בהן מבלי להיקשר או להרחיק אותן. שיוויון הנפש אינו אומר להיות אדיש למתרחש. נהפוכו, הוא מכיל מידה רבה של הקשבה וסקרנות לכל מה שאני חווה כשאני רוכב. דרך התיידדות עם ההקשבה השבילים אל עבר ה ZONE הופכים ברורים יותר.
זה כל הזמן משתנה
דרך שעוזרת לנו להתבונן בתחושות ממקום לא שיפוטי היא ההבנה שהכל רגעי וחולף. התחושות הקשות והכואבות יחלפו ובסופו של דבר ישתנו ויוחלפו בתחושות אחרות. התחושות הנעימות גם כן תחלופנה ולכן עדיף לנו לא להיקשר אליהן. בהעדרן אנחנו נמצא את עצמנו שוב משתוקקים להן ומייצרים לעצמנו סבל נוסף.
תרגיל: נסו לרכב רכיבה קצרה ואינטנסיבית או רכיבה ארוכה וממושכת ותוך התבוננות בשלל התחושות שעולות, שימו לב להשתנות ולמחזוריות שלהם. לאט לאט, בעזרת הרבה סבלנות והקשבה, אפשר ללמוד כיצד להתנתק מהם, ולהישאר יציבים מנטאלית.
[vimeo]https://vimeo.com/16700057[/vimeo]
להתיידד עם הכאב
פעילות ספורטיבית מאומצת ולאורך זמן מבטיחה לנו שבשלב מסויים תחושת הכאב תגיע. אחד המכשולים שלנו בהגעה ל ZONE הוא דרך ההתמודדות שלנו עם הכאב. התגובה האוטומטית שלנו לכאב תנסה לשנות ולהרחיק אותו, לדחות אותו, מה שבדר"כ ייצר תחושת כאב חזקה יותר. דרך נוספת ויעילה יותר היא להתבונן בכאב, לחקור אותו ולהתיידד איתו. נניח שהחלטתי להשתתף בצ'ימיצ'ורי (רכיבת אפיק בדרום הארץ לאורך 163 קילומטרים). לאחר כ 110 ק"מ אני מגיע לעלייה של שלוחת צלמון. השרירים שלי כבר עייפים ואני חש כאב חזק בשריר התאומים ברגל שמאל. אני ממש לא ב ZONE והרולינג הילס של השלוחה הורגים אותי. זה הזמן להמשיך לדווש ולהתבונן: איפה בדיוק הכאב נמצא? איזה תחושות נוספות יש לי באזור בכאב? האם הרגל חמה? האם השריר מכווץ?
זה בטח נשמע לכם כמו תרגיל שמתאים יותר למזוכיסטים. אולי באמת מי שמחליט לצאת לצימיצורי נמנה עם קבוצה זו. או – שזה בדיוק ההיפך. אם אתם לא נהנים לסבול אז אל תרחיקו את הכאב, תאמצו אותו. תתבוננו בו. תהפכו אותו לידיד שלכם ותלמדו אותו מתוך סקרנות והקשבה. בדרך זו אתם סוללים לכם נתיב חדש לעבר ה ZONE ומיצוי 110% מהיכולות שלכם.
להשאיר את האגו ברכב
רוכבים רבים עולים על האופניים מעמיסים עליהם את חליפת האגו ויוצאים לדרך. קל לזהות אותם. הם בדרך כלל יהיו ראשונים ואם תתקרבו אליהם או חס וחלילה תעקפו אותם הם יאיצו מייד ויחזרו לראש הטור.כל אחד מאיתנו לובש סוג מסויים של חליפת אגו. בעיקר כשאנחנו רוכבים בקבוצה עם אנשים נוספים. אנחנו נוטים להשוות בין הביצועים שלנו לבין אלו של חברנו. אם אנחנו ראשונים אנחנו מרגישים טוב וכשאנחנו משתרכים מאחור אנחנו מרגישים פחות טוב, פחות מסוגלים.
מה שמיוחד ברכיבות אינדורנס ארוכות הוא שהאגו שלנו חוטף לאורך הרכיבה כל כך הרבה מכות עד שבשלב מסויים הוא נושר ואנחנו לומדים להיות יותר צנועים כלפי הדרך. הדרך מכניעה אותנו ומאפשרת לנו להתקרב מחדש אל ה ZONE. אלו אחד המאפיינים עליהם דיבר צ'יקסנטמיהיי כאשר איפיין את חוויית הזרימה, לאחר שריאיין אנשים מצטיינים בתחומם, כמו מטפסי הרים, מנתחים, משוררים, חוקרים, שחקני שחמט ואחרים. הם תיארו את חוויית הזרימה כמשוחחרת מדאגות על מה אחרים חושבים עלי, משוחררת מהדאגה לאיך אני נתפס בעיני אחרים וכמה אני "טוב" במה שאני עושה. במילים אחרות – משוחררת משיפוטיות לגבי הביצועים שלי, בדומה לדרך המיינדפולנס.
רואים רחוק רואים שקוף
אז כן, יש קיצור דרך. כדאי להשאיר את האגו ברכב. השקענו בשלדת קרבון משודרגת במעבירי XTR במשקל אפסי והוספנו שתיים וחצי קילו של אגו, לא חבל? הוא מיותר, מקשה ובעיקר כבד. מתוך גישה מפוייסת כלפי הקשיים וגישה צנועה כלפי ההישגים תגיע הפתיחות לחוויית רכיבה מודעת, שמאפשרת התעלות מעבר לקשיים ולכאבים.
קצת מהמחקרים בתחום
מספר קטן של חוקרים חקרו את מצב ה ZONE וניסו לפתח תאוריות ומודלים של ביצועי שיא. הראשון שטבע את המושג הזרימה (flow) היה צ'יקסנטמיהיי (1990, 1997).
גרוב ולואיס (1996) חקרו רגישות היפנוטית והשגת זרימה במהלך פעילות גופנית. מחקרם התמקד במשתתפי פעילות גופנית לא תחרותים.
המחקרים מציעים שרוכבי אופניים מקצועיים עשויים להיות במצב רוח מרומם ואקסטזה כאשר חצו את קו הסיום. עם זאת, החוויה המיסטית, התחושה של רווחה וחוויה רוחנית עלולה לחמוק מרוכב האופניים במהלך הרכיבה עקב מאמץ, כאב וסבל. מנגד זה כדי לקיים ולשאת את כאב וסבל על פני תקופות זמן ארוכות, רוכב האופניים חייבים להיכנס לאזור ZONE ולהיות בזרימה, כי חוויית הזרימה כשלעצמה מהווה תגמול. ללא חוויות של זרימה, ספק הם רוכבים היו מתמידים בספורט זה.
"כאשר אנו משתתפים בתחרות/רכיבה וחווים את ה ZONE אנחנו מאבדים את תחושת הזמן, אנחנו שקועים ברגע הנוכחי, מה שעשוי להשתרע על פני שעות"
הממד החשוב האחר של ה ZONE הוא התכונה של רגישות היפנוטית, אשר תאפשר לרוכב להתנתק מכאב והנאים קיצוניים שיש במהלך מירוץ. ניתוק זה, בשילוב עם ההתמקדות המוחלטת וקליטה של תודעה קשובה (ג'קסון וCsikszentmihalyi 1999), היה מסביר את היכולת להתגבר על הסבל ולסיים את הרכיבה אפילו במחיר מוות. בשנת 1967, בשלב 13 של טור דה פראנס, "… בשעות אחר הצהריים בחודש יולי החם… רוכב האופניים הטוב ביותר אי פעם של בריטניה, טום סימפסון, רכב עד לקבלת מכת חום, התמוטטות ומוות" (כיבושים ומשברים, 1999).
גרג למונד הגיב על היכולת לשאת בסבל, "המפתח הוא להיות מסוגל לסבול מבחינה פסיכולוגית. כשאתה לא רוכב טוב, אתה חושב, למה לסבול? למה לדחוף את עצמך לארבע או חמש שעות? ההרים הם שיאו של סבל" (אבט). הוא גם אמר, "אם האדם הממוצע ניסה אופניים מקצועיים, הוא היה אומר, 'אלוהים, אני לא מאמין עד כמה זה קשה". "אני מאמין שרכיבה על האופניים הוא הספורט הקשה ביותר מכולם … ". אבט כותב על יכולתו של רוכב האופניים לשאת כאב ולשמור על הדיווש. "סבל הוא כל העניין, ואלופים סובלים הכי הרבה זמן. היכולת לסבול יכולה להתקיים באמצעות הכשרה."
may the zone be with you
אם ה ZONE קוסם לכם והחלטתם לנסות ולהגיע אליו אז יש לי בשבילכם עצה אחרונה. תתחילו בקטן. תרכבו לבד ותבחנו מה עובר עליכם. אל תחפשו אותו בארועים גדולים מרובי משתתפים והסחות דעת. תחפשו אותו באינטימיות שאתם מייצרים עם הדרך ועם הרכיבה שלכם. אל תפתחו אליו השתוקקות, ה ZONE הוא עדין ורגיש וסביר להניח שהוא יפקוד אתכם מהר יותר כשתשחררו את השליטה שלכם ברכיבה, במחשבה ובהרגלים. אז שיהיה בהצלחה.
