שאפו. זו תמצית השורה התחתונה של היום הראשון בתחרות השלבים באופני הרים הראשונה בישראל – אפיק ישראל.
אם לא קראתם את סיכומי התחרות היומיים הנוספים אולי תרצו להציץ גם בהם:
- סיכום היום הראשון: התחרות שמביאה את הסטנדרט של חו”ל לישראל
- סיכום היום השני: עליות ללא רחמים!
- היום השלישי וסיכום ראשוני של התחרות
- הסרט והתוצאות
בתוך שבוע אחד זכינו לקבל פה בארץ הקודש שני אירועים המתהדרים בנוצות בינלאומיות וסטנדרטים של חו”ל: גראן פונדו ירושלים ואפיק ישראל ולשניהם הגעתי כמשתתף.
אפיק ישראל, אירוע שחלם והגה גל צחור לזכר אביו, גיורא צחור, שנהרג בשנה שעברה בתאונת דרכים בעת שרכב על אופני השטח שלו, עומד עד כה בסטנדרטי של האירועים הבינלאומים הטובים ביותר בהם הייתי, כגון הקייפ אפיק והטראנסאלפ.
גל צחור האיש והחלום שהופך למציאות
זה התחיל בערבי הסברים וחשיפות, המשיך בניוזלטרים מפורטים ומקצועיים לכל הנשרמים והגיע לקליימקס, הראשון יש לומר, ביום הראשון לאירוע.
מתחם האירוע, או כפר הרוכבים כמו שנהוג וכיף לקרוא לו, קיבל את פנינו השכם בבוקר, עם חניית רכבים מסודרת, עשרות סדרנים, עובדים ומתנדבים, ושדירת זינוק-סיום שלא מביישת אירועים ברמה שהוזכרה לעיל. סדר, ניקיון, מיתוג כהלכה של נותני החסות הרבים, מוזיקת רקע נעימה, כריזה מקצועית רציפה ואינפורמטיבית של בועז קורפל, וכולם מתכנסים אט אט לתפוס לעצמם עמדה טובה בטור הרוכבים המזנקים, סה”כ 300 איש ואישה (אך בעיקר “איש”).
כפר תחרות מושקע ומוקפד עד לפרטים הקטנים ביותר
המארגנים נתנו תדריכים וגל צחור סיים עם נאום השקה משלהב, ויאללה, לעבודה.
הסטייג שעמד לפנינו הוא השטוח יחסית לשלושת הימים הקרובים, עם 1,400 מטרים של טיפוס “בלבד” שנפרשו לאורך 85 ק”מ. תפרנו קצת עליות מההזנקה ברמות השופט, לכיוון עמק השלום, משם חצינו כביש לצד קיבוץ הזורע אחרי ירידות מאוד תלולות, ואז הגיעה הטחינה של היום: עשרות ק”מ במישור סחוף רוחות אל עבר נחל ציפורי לכיוון סינגלי אלון הגליל. בעליות הללו טור הרוכבים התפצל לעשרות דבוקות קטנות, שניסו לעבוד יחד כנגד הרוח, ולחסוך קצת אנרגיה.
קטע ראשון התחיל עם כמה גבעות, הרבה מישורים, סינגל אלון גליל, ושוב מישורים וגבעות. 90 ק”מ של חימום לימים הבאים…
אישית אלו הקטעים שאני הכי שונא, או הכי פחות אוהב. מישורים מעצבנים שמזכירים לי תחרויות כביש משעממות, טקטיקות קבוצתיות, שרירים שורפים בלי שום פואנטה וכיף, בקיצור – דיכאון.
אז למה דחפתי כל כך חזק עד שנתפסו לי כל השרירים?
כי אני כל כך לא אוהב את המישורים האלו, שאני דוחף כדי שייגמרו מהר, זה הכל.
במישורים הללו התגלע המשברון הראשון בין בן זוגי, נולי, לביני. היום אני הייתי חזק יותר ודחפתי כדי להיצמד למובילים שקצת חזקים מאיתו. נולי השתקן שרף עצמו אט אט, אך לא תקשר את זה, לא חלק את הרגשתו איתי… בסוף, כנהוג במקרים כאלו, הוא כבר נשפך, עם סוג של טינה קלה כנגדי. אני לוקח על זה אחריות ומחר ננסה לתקשר ולרכוב זוגי יותר. ת’כלס, היום רכבנו חצי ראשון חזק, רבע שני בינוני ורבע אחרון חלש, וזו לא ממש השיטה הנכונה לרכיבה יעילה, נכונה ומהירה. מחר כבר נרכב בטקטיקה שונה.
מימין: נמרוד כהן, דביר אלמוג, ונולי
צילום: ניר חזן, RunnerScanner
לקראת הסיום חברו אלינו זוג החברים עימם רכבנו בבוקר, שהצליחו לצמצם אלינו – גיא באומל ורמי ירון מקבוצת CCC. בספרינט הסיום הם עקצו אותנו ובאומל עקף אותנו, אך כולנו הפתענו את עצמנו עם מקום ראשון בקטגוריית הגיל 40+ להם ומקום שני לנו!
זו באמת חתיכת הפתעה ואחלה הישג, כי האירוע הזה גדול, קשה והגיעו אליו רק רוכבים רציניים.
נחים אחרי הסטייג’ בכפר האוהלים
על פי חוויית המשתמש של היום הראשון, אפיק ישראל הוא כבר וימשיך להיות אחד מאירועי האופניים הטובים והמובילים בארץ. המקצוענות והחשיבה על הפרטים הקטנים מושפרצות עליך מכל פינה: קיבלנו מדבקה קטנה, פלסטית, שתתקל ף בקלות, עליה מודפס גרף הסטייג’ היומי עם מיקומי תחנות הרענון, להדבקה על הצינור העליון.
קיבלנו ג’ל קטן ואטמי אופניים לאוהל. בכל פינה יש שילוט, וכפר הרוכבים מכיל כל מה שאתה יכול לרצות כמתחרה: שטיפת אופניים, חניית אופניים מאובטחת, פינות מכונאות ללא תשלום, משרד תחרות, מרפאה, מתחם עיסויים, מקלחות חמות, קייטרינג וחדר אוכל, אמבטיות קרח להתאוששות מהירה, בירה ראשונה חינם לכל משתתף ועוד ועוד.
אמבטית קרח, anyone?
הצוות הגדול מורכב מרוכבים מקצועיים, מקצוענים ושירותיים, רובם רוכבים חזק יותר מרוב המשתתפים, כי הם מגיעים מקבוצת CCC ובעברם השתתפות באירועים רבים בחו”ל. הם טרוטי עיניים ממחנה העבודה שעבר עליהם בשבוע האחרון, אך עם חיוך תמידי.
הקאזחים על הפודיום
בארוחת הערב, המקצוענות והסטנדרט הנהוג באירוע הנחשב לטוב בעולם (הקייפ אפיק הדרום אפריקאי) המשיכו: בעת האוכל הוקרנו שקופיות רבות מהצילומים בשטח היום, לאחר מכן הספיקו לערוך סרטון וידאו קצר, ממצלמות שהיו בין היתר על מסוק (!) שליווה אותנו במהלך הסטייג’. לאחר מכן היו טקסי פודיומים יומיים למנצחי הסטייג’, תדריך ליום המחרת, ואגב, גם האוכל היה תפור בול על רוכבים שהתאמצו קשות.
“המסעדה” – טורטיות ובירה מייד אחרי הרכיבה
החבורה הקבועה שלי, הקזאחים, שנמצאת באירוע בהרכב כמעט מלא, עשתה את מה שהיא יודעת לעשות: רכבנו חזק עד כדי חצי פודיום (3 מקומות משישה ביום הראשון הם שלנו), ולאחר מכן פתחנו שתי צידניות עמוסות בבירות בוטיק ופרקנו אותן די לבד, כי אנו לא ממש אוהבי אדם… כך בעצם מילאנו את שני סימוני ה-V שאנחנו אוהבים: לרכוב טוב ולחיות טוב.
לא הזנחנו ממש את המתיחות, עיסויים ומשקאות חלבון, אבל השקענו יותר במקום בו הנשמה שלנו נמצאת: באלכוהול…
צילמו: ניר חזן, שאיו, גיאחה, עמוס גיל
מאת: נמרוד כהן
