ישנם ימים שבהם הרכיבה מקבלת מימד על-רכיבתי. ימים שבהם אתה על האופניים אבל זה לא ממש מעניין אותך. הימים האלו נדירים, כי רוב הזמן אנחנו מתרכזים במזג האויר, בכמה עוד לא אכלנו, עוד לא שתינו ובכמה השיפוע כואב. אבל בארץ ישראל הימים האלו בכלל לא נדירים.

מאת: יותם קאופמן.

סצינה ראשונה

יושבים בקפה של יהודה בשדרות. פעם בחודש בערך אנו ממשיכים לפקוד את המקום שהיה לנו לבית-דרכים שרכיבה אליו מהווה שגרה ברוכה. בלי יותר מדי חישובי סיכונים למיניהם שלא פוסחים עלי. הגורם היחיד שמגביל רכיבה לשדרות הוא החום. וכל עוד הוא לא מעיק, ונמצא בשלושים הנמוכים, נשחק אותה טופי בעטיפת ניילון, ונסבול. את הרכיבה אנחנו מתחילים הכי מוקדם שאלוהים מרשה, כדי לתפוס כמה שיותר ‘קור’ בדרך הלוך. עם החזור אנחנו לא מתעסקים. ההפסקה בקיץ מרגישה באמת כמו הפסקה, ולא כמו בחורף שאז זו עצירה. בקיץ הקפה קצר, אבל כל היתר ארוך. צריך להעמיס מים, סוכר ומלח, ולתת לגוף להתקרר.

שדרות

שדרות

הטלויזיה פועלת על איזו תוכנית בוקר בערוץ 10. עבורי ועבור שותף הרכיבה שלי, החצי-שעה-שעה של טלויזיה בחצי ווליום צעקני שאנחנו רואים בשדרות מהווה את כל הטלויזיה שאנחנו רואים בחיינו, פלוס מינוס. הדיווחים עוסקים ברצח של ילדה בת-מצווה בקרית ארבע. עוד אתמול החלטתי שכנראה ארכב לשם בחזרה משדרות, כדי לנחם את מי שאי-אפשר. דיווח נוסף נכנס, על ערביה שניסתה לדקור חייל במערת המכפלה. דבר שהזכיר לי את השבוע הקודם שבו, מבחינת תזמון, רק פנייה שמאלה במקום ימינה גרמה לי לפספס נסיון דריסה בכניסה לקרית ארבע.

רוצים עוד כתבות מעניינות על אופניים? אלפים כבר מקבלים למייל:

הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:

מאשר משלוח פרסום ועדכונים

סצינה שנייה

כביש המושבים חזרה משדרות, איזור סכסוכי העולם התחתון של גזרת אשדוד. התוכנית של בן-גביר ובן-ארי ברדיו. התוכנית היחידה שאומרים בה אמת ללא חנופה. ראשונה לשידור עולה אמהּ של הַלֵּל. קוראת לכל עם ישראל לבוא אליהם, לחזק אותם ולראות את החיים בקריה. ממשיכה את קריאתה זו שלה מאתמול. יש לי הרגשה שלא יהיו פקקים בדרך לחברון. עדכון חדשות: הדוקרת מחברון לא הצליחה במשימתה, ונורתה למוות. עצירה קיצית-מנהלתית באחד הקיבוצים. אני מנצל את ההיכרות המוקדמת שלי עם סוציאליזם ואחוות עמים כדי למלא מים קרים. אם לא היה חם היינו גם מזמינים עצמנו לקפה, בהסכמה כמובן. ביציאה מהקיבוץ ההרים של חברון מול האף. אחרי מספר לא מבוטל של רכיבות לשם, אני מרשה לעצמי לזהות את כל אחת מהפסגות על הרכס דרך האבק, שלא מאפשר רזולוציה לראות בניינים בודדים ואולי צבעו הצהבהב הוא שבלבל את דויד גרוסמן. אני תופס מרחק מהשותף, ומתפצל ממנו, כי לחברון ארכב היום לבד.

מעבר תרקומיה.

מעבר תרקומיה.

סצינה שלישית

מחסום תרקומיה. ממוקם מעט מערבה מהמחסום המיתולוגי, אבל ממזרח לקו הירוק, שמפריד בין זמן ישראל לזמן הצהוב. אמבולנס צבאי פורק שקית ניילון שחורה על אלונקה, ומעביר אותה לכלי-רכב אחר שנוסע לאבו-כביר, מקום בו ערבים דקרו יהודי למוות בתגובה להחלטת האו”ם על תוכנית החלוקה. אין לי כאן זמן להפסקה כי בזבזתי אותו בעיירת הפיתוח ובקיבוץ, אז אני דופק איזו פחית מהמכונה שבביתן ההמתנה של הערבים שמכוניתם נבדקת, שופך לתוך הבקבוק, וממשיך. מברר מה היה בתוך השקית, ונענה שזו הערבייה שניסתה לדקור חייל בחברון. שלא כמו רוכבים שעבורם מחסום הוא קיר, אני מתייחס אליו בשמו המכובס ‘מעבר’ וממשיך אל ההר. לשמחתי, הערבים ברמאדאן ולכן נחסכות ממני הקושיות השגורות בפיהם.

בטרסה בצד שמאל, נחו גופות שלושת הנערים במשך ח"י ימים.

בטרסה בצד שמאל, נחו גופות שלושת הנערים במשך ח”י ימים.

סצינה רביעית

העלייה לחברון. זה כבר כמעט עשור שאנו רוכבים כאן, והעלייה שפעם נראתה כמו דבר אחד ארוך, ואז פורקה למקטעים רק כדי לחזור ולהיראות כמו דבר אחד ארוך, מתחלקת אצלי שוב למקטעים. עובר את הנקודה שבה אחד ממשוחררי עסקת שליט ירה למוות בסנ”צ ברוך מזרחי לפני שני פסחים, ושם את ‘חום יולי-אוגוסט’ במכשיר כי זה מרגיש כמו האלבום הנכון בזמן הצהוב. ארצי מכניס את הילדים שלו לשירים, אבל זה בעצם ויכוח עם עצמו. “ברח לבית גוברין. רק פה נרגע קצת.” בערך בצומת העיירות איד’נא-תרקומיה אני נוטש את נחל גוברין ומתחיל להירגע בעלייה. הכביש שקט כי כולם עדיין במסגד חוץ ממי שלא, וגם הם רעבים ועייפים.

עבד נמצא בבית ולא על חמור, ואני על אופניים ולא בתוך מכונית. לא חושב על ערבים בעלייה הזו, אבל שלמה שר “השליכו רימונים, לא סל תמרים מדובללים” ומכריח אותי לחשוב. העלייה עוברת לי כמו כל העליות בזמן האחרון – בקלות. בדרך חצי מקרית חצי מכוונת הצלחתי להגיע למצב הזה. מעט לפני הפסגה אני בוחן שוב את הרכס הצפוני ממני, ומנסה למקם את הנקודה בה נמצאו גופות שלושת הנערים בדיוק לפני שנתיים. לראשונה הצלחתי למקם את הטרסה הספציפית ממרחק.

בשיא העלייה, בגובה 1000, מחכה המוכר של התמרהינדי, אבל הוא רחוק מהעגלה שלו ונתון מותש מתחת לברזנט. גם ככה אין לי רצון להשתעשע איתו היום, ובטח לא צריך שידחוף לי ליטר של המיץ המתוק מדי שהוא מוכר לערבים כדי לשתות בסוף הצום עאלק.

צומת בית הזית, חלחול-חברון. עגלת תמרינדי ומוכר רדום מימין.

צומת בית הזית, חלחול-חברון. עגלת תמרינדי ומוכר רדום מימין.

סצינה חמישית

בית משפחת אריאל. היה לי כיוון כללי איפה הבית נמצא בתוך הקריה, אבל לא אזימוט מוחלט. התפלאתי כשכבר מכביש 60 יכולתי לראות אותו, ותהיתי איך זה שלא ראיתיו בשנים הקודמות. אין סיכוי שערבי בן 17 מכפר שמצוי בכיוון אחר לגמרי, קם בבוקר והתביית על המקום בלי הכוונה. בעלייה לגבעת החרסינה, השלט ‘יקב אריאל ביהודה’ שאותו עברנו פעמים רבות נראה קצת אחר. אני מהמר על דרך לבנה שנהיית אספלטית, ומובילה לואדי, ולבית הטראגי אשר בו. מחנה האופניים במרפסת ונכנס במקום בו היו קודם רוה”מ והשב”ט ועוד ראשים מדברים. היה עצוב. האב מדבר עם חבריו על הכל חוץ מאשר על הפיל שכבר איננו בוואדי החרסינה. אחד הנוכחים מעמיד אגרטל עם פתק שמבקש לשים את הכסף בפנים, כמו המוכרים בתחנות דלק שרוצים עוד טיפ-טיפה ולטוס לתאילנד. אני לא רגיל שאוספים כסף בשבעה, אז שם לב למצבור בקבוקי יין שנמצא בסמוך.

בית מבודד עם גג אדום. מימין מעבר לכרם הגדר הלא-מועילה.

בית מבודד עם גג אדום. מימין מעבר לכרם הגדר הלא-מועילה.

סצינה שישית

יוצא החוצה להפסקה. עיתונאי שרק עכשיו שמתי לב לנוכחותו מביט בביפר וממלמל משהו על עוד אירוע שקורה עכשיו אבל אסור להגיד כדי לא להוסיף על מה שקורה בפנים. תוך דקה הוא מספר מה קרה דרומה על כביש 60. אבא ואמא לעשרה נפגעו. אני עולה על האופניים ונוסע לכיוון האוטובוס. מטמין את בקבוק היין איפשהו בכתפיות של הביב, כי בכיס של החולצה הוא לא יושב טוב, וגם לא מקדימה.

מזהה קיצור דרך הישיבה, לשכונה העיקרית של החרסינה. חצי קיר, חצי מדרגות. בין החצאים יורדת מולי קבוצת צעירים שמחלקים שוקולד ופתק. חושב על התזמון הטוב שלהם וממשיך ברוח היום ברכיבה עד למערת המכפלה והיישוב היהודי של חברון. מגיע לאוטובוס לירושלים בשלום, לי ולבקבוק שהַלֵּל מילאה עם אביה יום לפני שנרצחה.

image08

סצינה שביעית

הדלתות של תא המטען לא נפתחות אז האופניים יושבים בפנים, מאחורה איפה שהמקובלים יושבים. האוטובוס יוצא את חברון, ויוצא את הקריה. כל מי שעולה עליו עולה עם כבודתו. כביש 60 כבר חסום לגמרי מכיוון דרום. אם הייתי יודע אז הייתי רוכב והיו מתפנים שלושה מקומות לפחות.

image06

מנשנש את שאריות האוכל מהמאפיה של שדרות, ונזכר בשוקולד שקיבלתי. מתוך נימוס, אני קורא את הפתק המצורף: “לתושבי קרית ארבע האהובים…. שבת שלום, בית עתניאל”. יורד מהאוטובוס בירושלים, טוען על האופניים את כל האביזרים החופשיים שהורדתי קודם. מהרהר בכך שלא פרקטי לרכב עד הבית עם יין הַלֵּל בתוך הבגדים. ובכלל לא מופתע לגלות שכמו הרבה דברים שמתחברים כשצריך, גם הבקבוק הזה מתאים בול למחזיק שעל השלדה.

image01

סצינת מוצ”ש

בבית, פותח מחשב ומתעדכן מה קרה. רואה תמונות מוכרות של כביש 60 באיזור בסיס אדוריים. זה כבר שנה ויותר שלא רכבתי שם, בדרך האבות ההסטורית שבין באר שבע לחברון. מעתניאל דרך בית חג”י ועד חברון זהו קטע שראה רציחות רבות. ולמעט תושבי אותם יישובים ואחרים בודדים בסביבה, זהו כביש שאין עליו יהודים. אני מביט עוד בתמונות מזירת הירי באדוריים, רואה את האספלט הטרי שאני עוד לא מכיר, וחושב על כמה כיף יהיה לרדת לתוך הבקעה שם שהיא עכשיו שאוֹל.

חסימת כביש 60 לכיוון עתניאל. אויר צהוב.

חסימת כביש 60 לכיוון עתניאל. אויר צהוב.

בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה אֲדֹנָי יְהוִה דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים, וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ, כִּי יְהוָה דִּבֵּר.” זה הפסוק שבחרו בעתניאל כדי לנחם את תושבי קרית ארבע. ועכשיו הפסוק הזה צריך לנסוע חזרה על כביש 60, כדי לנחם את תושבי עתניאל. על אספלט שחור-אדום.

מאת: יותם קאופמן