לפני שלושה שבועות כתבתי בהרחבה למה אני כל כך אוהב את הג’ירו. ה”ווייב” האיטלקי הייחודי, האווירה המשפחתית נטולת הדיסטנס, התמיכה האינטנסיבית (מידי) שמרעיפים ה-Tifosi על הרוכבים בעליות, הפאנל העממי של Rai Sport בראשות אלסנדרה דה סטפאנו ופרלמנט שלם של רוכבי עבר (משועממים) ורוכבי הווה (מזיעים ומתנשפים) שמגיעים להתראיין באולפן הנייד מידי היום – מיד לאחר שחצו את קו הסיום, הופכים את המירוץ הזה למה שהוא…
אלא שהג’ירו שהסתיים אמש השאיר בפי טעם מר. על אף העובדה שהתרבות והמסורת האיטלקית עדיין קיבלו בו מקום משמעותי, הג’ירו של השנה לא הצדיק את ההגדרה שנתנה לו: “המירוץ של האנשים”. האחראים לכך הם לחלוטין מארגני המירוץ, שלאורך המירוץ ביצעו יותר מידי בחירות רעות (שלא לומר חסרות אחריות) וכאשר נדרשו לתת את הדין על כך, פשוט התנערו מאחריות בצורה מבישה.
זה התחיל בקטע הראשון באיטליה (קטע 4 בין Giovinazzo ל-Bari) כאשר “קברניטי הדבוקה” התורנים (לוקה פאוליני, באסו ושות’) דרשו מ-Mauro Vegni (מנהל המירוץ) “לנטרל” את המירוץ בשל תנאי הכביש המסוכנים. Vegni הסכים והמירוץ “נוטרל”. אלא שזאת לא הייתה החלטה סופית וכאן החלה שרשרת של חוסר בהירות שלא נפסקה עד “שלב המלכה” של הג’ירו (השלב ה-16 מ-Ponte di Legno ל- Val Martello).
בעוד שבשלב ה-4 המירוץ הופסק ואותחל פעמים כה רבות (בעקבות סחף וכבישים חלקים בצורה מסוכנת) עד שהתחושה בדבוקה הייתה כי מדובר באימון אינטרוואלים רב-משתתפים ולא במירוץ רשמי, אזי שבשלב ה-16 המארגנים פשוט החליטו שלא להחליט: על אף תנאי מזג אוויר מסוכנים, יצא השלב כמתוכנן אל עבר פסגת ה-Gavia המושלגת ומשם אל עבר ה-Passo dello Stelvio (מעבר ההרים הגבוה באיטליה) שם נתקלו הרוכבים בסופת שלגים של ממש.
לכל מי שצפה בשלב היה ברור שמדובר בהתעללות ברוכבים, שמצידם תהו מי היה האיש בהנהלת הג’ירו אשר הגיע למסקנה שהמסלול רכיב ובטוח וכי אין צורך להפנות את המירוץ למסלול האלטרנטיבי שהוכן מבעוד מועד… משהגיעו לפסגת הסטלביו – קפואים ואומללים, החל הבלאגן. האופנועים המובילים את שיירת המירוץ הרימו דגל אדום בירידה (המסמל את “השהיית המירוץ”).
הרוכבים (וגם מנהלי הקבוצות, שדרי הטלוויזיה והצופים בבית) הבינו כי התסריט מ-Bari חוזר על עצמו וכי אין הם אמורים להתחרות בירידה המסוכנת. אלא שהמארגנים לא התכוונו לאכוף את החלטתם וכאשר פיאר רולאן ורומיין סיקארד (מקבוצת Europcar) יצאו להתקפה בירידה כאשר נאירו קינטנה וריידר הג’דייל צמודים אליהם – ויצרו את מה שיתגלה בדיעבד כמהלך המכריע של המירוץ, המארגנים לא נקפו אצבע.
הביקורות אחרי המירוץ לא איחרו לבוא וכל מנהלי הקבוצות של הרוכבים אשר הפסידו זמן בדירוג הכללי, ירו קיתונות לעבר מארגני הגי’רו. קינטנה מצידו – לא הבין על מה המהומה ואילו Vegni מלמל משהו מתחת לשפם על “קצר בתקשורת” ועל כך שהדגלים האדומים נועדו כדי להתריע על עיקולים מסוכנים ותו לא.
מזל שיש מי שדואג לרוכבים…
אלא שכל המוזכר למעלה קטן בעיני לעומת היחס של הנהלת הג’ירו כלפי Kenny Dehaes (מקבוצת Lotto-Belisol) בשלב הנג”ש בעלייה ל-Cima Grappa (הקטע ה-19 של הג’ירו): בקטעי נג”ש אישיים – בהם כל רוכב מזנק בנפרד – לקבוצות יש אתגר גדול לספק לכל אחד מהרוכבים תמיכה טכנית – שכן אף קבוצה אינה מביאה עימה כמות של 8-9 רכבים אשר תספיק כדי ללוות כל אחד מהרוכבים. קני דהאס, בהיותו “פועל” בקבוצה לא זכה לרכב ליווי וכפי שאתם יכולים לנחש – גם מארגני המירוץ לא טרחו לספק לו רכב נייטרלי עבור תמיכה טכנית במידת הצורך (כפי שנהוג במירוצים רבים אחרים). לרוע מזלו, עיקם דהאס את אחת מחוליות השרשרת – פעמיים (!!) במהלך 5 הק”מ האחרונים ובהיעדר רכב נייטרלי שיספק תמיכה טכנית – ניסה לאלתר תיקון זמני בסיוע ספונטני של אחד המעודדים שעמדו בצד הדרך. התיקון החזיק במשך 4 ק”מ עד אשר נאלץ לרדת מהאופניים בפעם השנייה -במרחק של ק”מ מקו הסיום. הוא זכה אז לדחיפה מצד אחד מאנשי התמיכה של הקבוצה שעמדו לצד הדרך, אך איבד זמן יקר.
כאשר חצה את קו הסיום בפער של 21:20 דקות ממנצח השלב (קינטאנה), הוא עדיין לא ידע את שעתיד לבוא. מארגני המירוץ החליטו כי העובדה שלא עמד במכסת זמן המקסימום שהוגדרה לשלב, מספיקה כדי להוציא אותו מהמרוץ – יומיים לפני הסוף. לכאורה – הציות המוחלט וההצמדות לספר החוקים – הנה נכונה ומוצדקת אלא שאיש בהנהלת הג’ירו לא חשב לתת את הדין על כך שלא הועמדה לרשות הרוכב התמיכה הטכנית הבסיסית כפי שנדרש באותו ספר חוקים… גם במקרה הזה יצא Vegni מגדרו והחליט להפנות את האחריות במקרה לצוות השופטים וכהרגלו – התחמק מאחריות.
הג’ירו שייך לצעירים:
למרות כל הבלאגן, זכינו לשלושה שבועות של מירוץ מענייו במיוחד. אם לא “מחשיבים” את השלב הראשון של הג’ירו – אשר היה שלב נג”ש קבוצתי (בו נצחה קבוצת Orica-GreenEdge האוסטראלית) – הרי שהסטטיסטיקה מביאה כמה נתונים מעניינים:
- נאירו קינטנה (Movistar) ניצח – 2 שלבים ואת הדירוג הכללי. בן 24
- נאסר בואהני (Fdj) ניצח – 3 שלבים. בן 24
- מרסל קיטל (Giant-Shimano) ניצח – 2 שלבים. בן 26
- דיאגו אוליסי (Lampre-Merida) ניצח – 2 שלבים. בן 25
- מייקל רוג’רס (Tinkoff-Saxo) ניצח 2 שלבים. בן 35
- פטר ווינינג (Orica GreenEdge) ניצח שלב אחד. בן 33
- מייקל מט’יוס (Orica GreenEdge) ניצח שלב אחד. בן 24
- ריגוברטו אוראן (Omega Pharma Quick-Step) ניצח שלב אחד. בן 27
- מרקו קנולה (Bardiani-CSF) ניצח שלב אחד. בן 26
- אנריקו בטאגלין (Bardiani-CSF) ניצח שלב אחד. בן 25
- פאביו ארו (Astana) ניצח שלב אחד. בן 24
- סטפאנו פיראצי (Bardiani-CSF) ניצח שלב אחד. בן 27
- ג’וליאן ארדונדו (Trek Factory Racing) ניצח שלב אחד. בן 26
- לוקה מזג’ק (Giant Shimano) ניצח שלב אחד. בן 26
אם משאירים בצד את העובדה שחלק ניכר מהרוכבים ברשימה הזאת לא סיימו את המרוץ בעקבות התרסקויות/פציעות/מחלות/ או סתם חוסר נסיון, הרי שהגיל הממוצע של המנצחים (26.5 שנים) מצביע בבירור על חילופי דורות בדבוקה. הגיל – הינו נמוך משמעותית ממה שנהוג להחשיב כ”תקופת השיא” בקריירה של רוכב (לרוב בין הגילאים 28-32). ואם לא היינו מחשיבים את הנצחונות של פטר ווינינג ורוג’רס ה”זקנים” אזי שהגיל הממוצע היה נמוך אף יותר….
אהבה קולומביאנית:
לא ברור מתי זה קרה, אבל פתאום אין אף קבוצה בה אין רוכב קולומביאני אחד לפחות לרפואה וגם אין (כמעט) קטע עליות בו אין מנצח קולומביאני.
- Nairo Quintana (סגן אלוף הטור אשתקד, מנצח המהדורה הנוכחית של הג׳ירו + 2 קטעים).
- Rigoberto “Chicho” Uran (מנצח קטע אחד, סגן אלוף הג׳ירו שנה שנייה ברציפות)
- Julian Aredondo (מנצח שלב אחד וקטגוריית מלך ההרים במהדורה הנוכחית. מעניין שזה גם הגראן-טור הראשון שלו. וגם העונה הראשונה בה הוא מתחרה באירופה)
- Jarlinson Pantano (פודיומיסט בטור דה ל’אווניר ומקום 2 בשלב ה-14 של המירוץ אחרי Enrico Bataglin)
- Fabio Duarte (אלוף עולם לשעבר עד גיל 23, מקום 2 אחרי Aredondo בשלב 18) ושאר חברי קבוצת “Colombia es Pasion” – שמתחרים על תואר הרוכב הקולומביאני הטוב ביותר (וכפי שכבר הבנתם – זה חתיכת אתגר…)
עובדה מעניינת היא ש-Quintana הוא הקולומביאני הראשון שמנצח את הג׳ירו אי פעם. לא מוגזם להניח שזאת לא הפעם האחרונה שנראה רוכב קולומביאני בצמרת הפודיום של אחד הגראן טורים בשנים הקרובות…
מצטייני המירוץ שלי:
נאירו קינטנה: בסך הכל בן 24. מקצוען מאז 2011 וכבר זינק לג’ירו הזה בתור המועמד הברור לניצחון. עד “שלב המלכה” בסטלביו עוד היה סימן שאלה לגבי היכולת שלו אך השבוע האחרון של הג’ירו הוכיח שכשהגלים מתחזקים – קינטנה מתגלה. דווקא יותר מהנצחונות שלו – בלטה במיוחד בעיני, היכולת שלו “להתחבא” בתוך הדבוקה לכל אורך השבועיים הראשונים של המירוץ. על אף הנפילה בה הוא איבד זמן רב, נאירו שמר על קור רוח יוצא דופן, ישב בגלגלים וחיכה לרגע הנכון לפרוץ. אין ספק שהוא קורץ מחומר של אלופים.
ריגוברטו אוראן: אין הרבה אנשים שמגיע להם יותר מלריגוברטו. אחד הרוכבים הקשוחים ביותר בדבוקה. בנה את עצמו מ-0, חי בצניעות ושומר נאמנות קנאית למשפחה ולחברים בקולומביה. לפני שלושה שבועות עוד תהיתי האם המעבר לתפקיד הקפטן ב-Omega Pharma-Quick Step עשה לו טוב, אך הג’ירו האחרון הוכיח שהוא בהחלט מרגיש בנוח בתפקיד המוביל. בניגוד לשנה שעברה בה נראה היה שהוא לא בשל מספיק לתפקיד הלידר או שהוא לא מקבל מספיק תמיכה מקבוצתו דאז (SKY), הפעם ריגוברטו הפסיד בכבוד ובגבורה לרוכב טוב יותר. ובמצבים כאלה אין הרבה מה לעשות מלבד לפרגן, להסיק מסקנות ולהמשיך הלאה לאתגר הבא.
פאביו ארו: גאווה של אומה. הילד שסומן זה מכבר כאחת ההבטחות הבולטות של הענף לאחר 2 נצחונות ב-Giro dell Valle Aosta בעודו רוכב U23, מסמן את חילופי הדורות בענף הרכיבה האיטלקית. באסו וסקרפוני – OUT. פאביו ארו (וגם דיאגו אוליסי, מורנו מוזר, אליה וויויאני, אנריקו בטאגלין ועוד כמה…) – IN!! על אף שכבר בג’ירו דאשתקד ראינו ממנו ניצוצות, הג’ירו הנוכחי היווה פריצת דרך משמעותית מאוד עבורו – עם נצחון מקצועני ראשון וכמובן – מקום 3 בדירוג הכללי. אנחנו עוד נשמע עליו.
מייקל רוג׳רס – חזר מהשעייה לא ברורה לאחר שבדמו נמצאו בתום הטור של בייג’ין בשנה שעברה ערכים של קלנבוטרול. זה לקח לו חצי שנה והרבה כסף על עורכי דין עד שלבסוף ה-UCI התרצה והסכים לקבל את אותו הסבר ראשוני (והגיוני) שניתן על ידי הספורטאי עצמו מיד לאחר הבדיקה (אשר מצביע על הבשר בבייג’ין – שידוע כמתוסף בקלנבוטרול, כמקור הערכים שנמצאו בדם). את התסכול והרצון להוכיח לעולם כי זאת היתה טעות – הוציא רוג’רס על אוכף האופניים וכפי שהעיד בעצמו: “לא החסיר יום אחד של אימונים” בתקופה בה נאסר עליו להתחרות. המירוץ הראשון בו חזר לפעילות היה הליאג’-בסטון-ליאג’. לא בדיוק מירוץ אידיאלי לאחר תקופה כה ארוכה ללא מרוצים, אך רוג’רס הסתדר היטב והמשיך ישר מהארדנים לעליות של הג’ירו. את הלחם שלו הוא הרוויח בשעות נוספות של עבודה בקדמת הדבוקה עבור ראפה מאייקה ואף הצליח לשמור עוד משהו בטנק כדי להבליח עם שני נצחונות יפהפיים בבריחות סולו – בעלות אופי שונה לגמרי האחת מהשנייה: הראשונה בירידה – וכשלאחריה סולו ארוך לנצחון בעוד שהשנייה – בעלייה האינסופית של הזונקולן (גם כאן בבריחת יחיד אך הפעם אחרי מספר שינויי קצב ש”ניערו” את כל המתחרים ששרדו איתו). האושר על פניו בתמונות הניצחון מראות היטב כמה מאמץ ואמונה הושקעו בכל אחד מהניצחונות. בהחלט מגיע לו.
הקבוצה שהכי הרשימה:Bardiani-CSF – עם 3 נצחונות ב-3 קטעים שונים, החבר’ה של Bardiani מסיימים את הג’ירו כקבוצה האיטלקית המצליח ביותר (יותר מ-Canondale ו- Lampre-Merida וכמובן יותר מ- Androni-Gioccatolli ו-Yellow Fluo). אם הייתי צריך לנחש זאת קודם, כנראה שהייתי מפסיד כסף. סחטיין עליהם.
המהלך של המרוץ: שנוי במחלוקת למדי אך בדיעבד – שינה את פני התמונה: ההתקפה של פיאר רולאן, רומאין סיקארד, ריידר הדג’דייל וקינטנה בירידה מהסטלביו… על אף כל הביקורת שיש לי כלפי המארגנים בסיטואציה שנוצרה במהלך הירידה, את מירב הפער פתח קינטנה דווקא בעלייה לקו הסיום ב-Val Martello ואת זה אי אפשר לקחת לו. ללא ספק אחד המטפסים המלהיבים ביותר שראינו בשנים האחרונות.
מאכזבים:
RCS-Sport (מארגני הג׳ירו): את כל מה שיש לי להגיד בעניין כבר כתבתי. אולי צריך להחזיר לעניינים את Michele Aquarone….
מרסל קיטל: אולי הספרינטר החזק בעולם כיום. ניצח את 2 שלבי הספרינט הראשונים כמו ענק. והלך הביתה. לא קונה את התירוצים של התקררות ושפעת, גם אם הם נכונים. ברור לחלוטין כי לקיטל ול-Giant Shimano לא הייתה כל כוונה להישאר במירוץ עד לשלב המסכם ב-Trieste, ולמען האמת – אני יכול לגמרי להבין זאת. אך איך שלא מסתכלים על זה – פרישה של רוכב עם פרופיל גבוה כמו קיטל בשלב כה מוקדם של המירוץ מרגישה קצת כמו סטוץ חפוז שלא לומר ניצול… הייתי מצפה מקיטל להשאר במירוץ לפחות עד לסוף השבוע הראשון. ואולי גם לאתגר את נאסר בואהני ומייקל מטי’וס בעוד כמה ספרינטים… ולו רק לשם הכבוד למארגנים ולאוהדים.
רפא מאייקה: הוא חבר טוב, חרוץ ובעל כישרון רכיבה נדיר אבל האמת חייבת להיאמר: מאייקה חייב להרגע. אחרת הוא ימשיך לדפוק לעצמו. השנה בג’ירו ראינו רפא בשל וחזק כמעט לכל אורך המרוץ. לראשונה – נראה היה שהוא מגיע חזק ובשל לתפקיד “הלידר” של הקבוצה. לאורך שבועיים וחצי של מירוץ הוא היה עקבי ונחוש. הגיב להתקפות ויזם משלו. הפגין מנהיגות וגם הפתיע עם יכולת נג”ש אדירה בקטע הנג”ש המישורי (יחסית) ב-Barbaresco. ללא כל ספק אחת העובדות שעזרו לביטחון המשופר של מאייקה היא העובדה שחברו הטוב ביותר – פאוול פויליאנסקי (אלוף פולין עד גיל 23 לשעבר ומי שנחשב לאחת ההבטחות הגדולות של הענף – אשר חתם בטינקוף סקסו במידה רבה הודות להמלצתו של מאייקה) אשר חלק איתו חדר, נמצא לצידו בכל רגע במירוץ וסייע לו להתמודד עם הלחץ והציפיות שמגיעות יחד עם המעמד. גם התמיכה של מייקל רוג’רס – הייתה בעלת ערך רב עבור מאייקה הצעיר. אולם כל אלו לא הספיקו ובשלושת הימים האחרונים בהרים, מאייקה סבל מכאבי בטן שפגעו לו משמעותית ביכולת הטיפוס ובדיעבד – עלו לו במקום על הפודיום. מבלי להיכנס להיבטים רפואיים (שלא בכולם אני בקיא) אני סבור שאם ימצא דרך להירגע ולנטרל את עצמו מהלחץ ומהציפיות שלו ושל הסביבה הקרובה לו, הוא יוכל להביא לידי ביטוי הרבה יותר ממה שראינו ממנו בשבוע השני של הג’ירו.
יחס מיוחד – קאדל אוונס
גם אם הוא כבר לא חד וחזק כפי שהיה בעבר, אי אפשר שלא להוריד את הכובע בפני קאדל על הנחישות והלחימה האינסופית – גם כשכבר ברור לכולם שיסיים הרחק מהפודיום. עם רזומה שכולל אליפות עולם, זכייה בטור דה פראנס, קלאסיקות, מירוצי שלבים ואינספור קטעים ופודיומים בגראן-טורים, הוא כבר מזמן יכל לפרוש ולנוח על זרי הדפנה. ולמרות זאת הוא בוחר להישאר ולהלחם. גם כשהוא יודע שהסיכויים נגדו. יכול מאוד להיות שזה היה הגראן-טור האחרון שלו. מה שבטוח – כבר לא מייצרים רוכבים כמוהו.
“….In modern cycling”
״ברכיבה מודרנית, אתה כבר לא רואה דברים כאלה…״ אמר לי פעם אחד הרוכבים הוותיקים בדבוקה המקצוענית. “תהליך ההתנקות שהענף עובר משפיע בצורה דרמטית על תוצאות המירוצים. המהירות יורדת. כבר אין פה ‘סופרמנים’ שמסוגלים לעשות שמות בדבוקה. אחרי השבוע הראשון אתה נמצא במצב הישרדותי מתקדם. Day in, Day out. לכל אחד יש לפחות יום רע אחד……”. הרוכב (ששמו שמור במערכת), יודע היטב על מה הוא מדבר: במציאות בה מעדיפים בודקי הסמים לחפש חריגות מחשידות בערכי הדם של כל רוכב (באמצעות תוכנית ה”פספורט הביולוגי”) על פני בדיקות הסמים הישנות והלא אפקטיביות, נדמה כי היכולת של הרוכבים לרמות מבלי להתגלות, היא קטנה מאוד עד בלתי אפשרית.
משמעות הדבר היא כי כל אחד מהרוכבים, בכיר ככל שיהיה – מתגלה כאנושי ופגיע. כתוצאה מכך, המרוצים הופכים לדינמיים ולפתוחים הרבה יותר ורשימת הפייבוריטים הריאלית לפודיום בכל מירוץ – מתארכת למספר דו ספרתי מכובד. אם יש הוכחה ניצחת לשינוי שהענף עובר – זה הוא מדד ה”יום הרע”, אשר הראה מעבר לכל ספק – שכל אחד ואחד מהרוכבים בצמרת הדירוג הכללי, סבל במהלך הג’ירו האחרון מיום רע אחד לפחות שהוא יעדיף לשכוח. העובדה כי על אף שכל אחד מהרוכבים בעשירייה הראשונה של הג’ירו איבד זמן משמעותי בלפחות קטע אחד ועדיין נשאר בתמונת המירוץ והיה מסוגל להלחם על צמרת הדירוג הכללי, מעידה כי הרמה ירדה וכי המירוצים הופכים ל”אנושיים יותר”.
ובכל זאת – למה אני מספיק נאיבי, אחרי כל הפרשיות של השנים האחרונות – כדי להאמין שהענף שלנו באמת מתנקה?
כפי שכולנו יודעים היטב, הענף המשוגע הזה בו בחרנו, הנו קשוח למדי ומציב את הרוכבים מול התמודדויות רבות מידי יום. מעבר לאתגר הפיזי האדיר ולמטלות היומיומיות של כל אחד מרוכבי הקבוצות השונות, הרי שבכל הקשור למה שרואה הצופה ההדיוט דרך מסך הטלוויזיה – רב הנסתר על הגלוי. בכל מירוץ מקצועני, בכל רגע נתון (ובוודאי ברגעים בהם המירוץ “מתחמם”) יש אלפי רגעים של “כמעט” שפשוט אינם נראים דרך המסך. להלן תסריט שגרתי שקורה כל הזמן בתוך הדבוקה: “כמעט” התרסקות – בעקבות שנייה של חוסר תשומת לב, ו”כמעט” לא הספקתי לבלום בזמן והנה – פנייה ש”כמעט” פספסתי – ושוב על הרגליים בספרינט מפוצץ – ושוב “כמעט” התרסקות המונית וחריקת בלמים מחרישת אוזניים, ורוכב אחד שקפץ על המדרכה ואחד האחר שברח לו הגלגל האחורי ו”כמעט” שלא הספקת לבלום והנה אחד הצרפתים של FDJ.fr (מי לעזאזל מכיר רוכב אחד שלהם??) החליט שהוא חייב לזגזג את דרכו מחוץ לדבוקה דרכך ולגרום לך עוד כמה “כמעטים”…. וחוזר חלילה.
מיותר לציין כי ככל שהמירוץ מתקדם, העייפות עולה והריכוז יורד – מה שמגדיל מאוד את הסיכוי להתרסקויות. תוסיפו למדורה גם את העובדה שבאותו “עידן מודרני” בו אנחנו נמצאים – מרבית הרוכבים אכן רוכבים נקי ולא משתמשים באותם חומרים אסורים משפרי ביצועים – אשר בעבר סייעו להם לצלוח את הרגעים והימים הקשים של המירוץ. וקבלו: הרבה רגליים כואבות, מעט מאוד ריכוז וערימה אחת גדולה של רוכבים על הרצפה (באופני כביש כמו באופני כביש – דאג תמיד שיהיו עוד כמה רוכבים מסביבך שתוכל לרסק…).
ובאותה נימה אופטימית – אני מקווה מאוד שהקו שהתחיל איגוד האופניים הבינלאומי ישנה לאט לאט את דעת הקהל על ענף הרכיבה המקצועני וגם – שאנחנו כצופים נשאר “צנועים” בדרישות שלנו מהרוכבים לספק לנו דרמה ושעשוע, שנעשה את האדפטציות הנדרשות ושנשמור את הספורט המקסים שלנו כספורט מלהיב וערכי.
רכיבות טובות וחג שבועות שמח
